כבר לא בת של הורה אחד

כבר לא בת של הורה אחד

לפני שבועיים יכולתי להיות "חברה אמיתית" בפורום הזה, בת בצלמו של אב חולה ... מעשן כבד, בעלת מחלת לב, סכרת ומה לא ? קטוע שתי רגליים, שישב כמעט 6 שנים בבית והגיע לעצמאות הכי מדהימה שהיה צריך בעצמו. כמעט שנה אני מתמודדת עם "האבל" שבידיעה שהוא עמוד למות ... ואי הידיעה מפילה אותי שוב ושוב. תעתוע קראתי לשנה הזאת והנה הוא נפטר, אבל כבר אין תעתוע , נראה לי שזה סופי הפעם. אז איך נפרדים מראש מאדם שמייצג את כל מי שאני, שהיווה את המצפן שלי, את המורה שלי להמון מיומנויות שרכשתי בילדותי ? אין אומרים לאדם "חזק" קח חיבוק אתה חלש עכשיו ? איך נפרדים בלי להעמיס רגשית ? איך חיים עם האפשרות שימות ולא אספיק להגיד את מה שרציתי להגיד ? יכולה רק לספר לכם, שהספקתי כמעט הכל ... רק לא הספקתי לחבק אותו כמו שחשבתי שהוא צריך ... ביום שאמא קראה לי לבוא מהר, הוא שכב שם על המיטה בבית של הורי, מכוסה בשמיכה, הסרתי את השמיכה הוא היה עדיין חם, כמעט חי, ראה ישן וזהו. זה קרה רק 20 דקות לפני שהגעתי ... חיבקתי אותו חזק כמו שבחיים לא הצלחתי לחבק, כעסתי עליו על שלא אפשר לי לעשות את זה בחייו ! כעסתי על שבחר להיות חזק, ולא אפשר לי לתמוך בו ... ואהבתי אותו. בתקוה שאולי רוחו מסתובבת באיזושהיא פינה בחדר באותו רגע. בלוויה ספדתי לו באומץ, גרמתי להמוני אנשים לבכות עליו. אי אפשר לילל ליד אבא שלי, הוא מצחיק אותך בשניה. אתה בא לנחם אותו והוא מנחם אותך ? מכירים אנשים כאלה ? אהבתי אותו. ואולי יש אפשרות שאני יכולה להשאר פה בכל זאת ? נראה לי שיש הרבה עבודה עם אמא ?
 

גנגי

New member
צר לי מאוד לשמוע..

כנראה הסוף מגיע, במוקדם או במאוחר, לכולם. תמיד יש תחושה של החמצה: אני זוכרת שכשאבא שלי נפטר חשבתי פתאום שבעצם ידעתי עליו כל כך מעט.. וגם אמא שלי, ניצולת שואה, לא סיפרה לי כלום על מה שעברה בשנות המלחמה. לא יכולתי לדובב אותה בנושא הזה כלל. ועוד מעט היא לא תהיה יותר, והסיפור על מה שקרה לה יאבד ממני לעד. עצוב לקרוא מה שכתבת, ולגבי האבל-שעוד-לפני-מותו של אביך, הידיעה שהנה זה עומד להיגמר, אני חושבת שזה באמת אחד הדברים הכי קשים שכולנו עוברים. את מוזמנת להישאר איתנו, אם זה לא קשה לך מדיי עכשיו. שולחת חיבוק-ניחומים.
 

Sarika

New member
קבלי ../images/Emo24.gif גדול

אין מילים לנחמה, זכרו של אביך כאדם חזק ובעל חוש הומור יחזק אותך ויעזור לך להמשיך ולהתמודד בהמשך. גם אני נמצאת בתהליך פרדה מאימי האהובה, אני נצבת מולה ורואה כיצד חייה הוזלים מתוכה וידי קצרה מלהושיע. למזלנו (אם אפשר לומר כך) חוש ההומור שליווה אותנו מאז ומתמיד לא אבד ובעזרתו אנחנו מתמודדים. מכיוון שבשנים האחרונות היא איבדה את ראייתה מן הסתם נוצר יותר מגע פיסי בינינו, יותר חיבוקים,לטיפות ונשיקות "מעז יצא מתוק". ובכל אני מסתובבת עם תחושה שאינני עושה מספיק. שבת שלום
 
למעלה