כותבת שוב:

[מישהי שאיכפת לה]

כותבת שוב:

בס"ד
רק פה בבמה הוירטואלית אני מרשה לעצמי להתאבל באמת, לעולם לא בחיים האמיתיים כי זה יכניס את המשפחה ללחץ ובמיוחד את אחותי, אז אני באה לפה לשתף.
איך מפסיקים "לשחק אותה"?
אני מתכוונת:
איך אומרים לסביבה שנשברים?
עד עכשיו אני משחקת אותה שהכל בסדר, אבל לא, ממש לא.
עוברת עליי תקופה לא פשוטה, והייתי רוצה את גיסי שיהיה לידי ואספר לו על הכל, אבל הוא לא פה ובא לי לצרוח מרוב כאב.
כשכתבתי בפורום השכן, נאמר לי שאני צריכה לחזור לשיגרה אבל לא, לא רוצה לשחרר כלום, עוד לא מוכנה לעשות תהליכי שיחרור ופרידה, למרות הזמן הרב שעבר.
אני כועסת רק על הקרצינומה, (אם זה עוזר במשהו).
אני נמצאת בטיפול נפשי, אבל המטפלת שלי ואני לא מתעסקות בזה אלא בעניינים השוטפים, כי אני הולכת לקראת מהלך גדול שגם אותו גיסי יחמיץ.
להבדיל, יש לי ידיד שנפטר לפני 6 שנים, וחברה שנפטרה לפני כמעט שנה, וגם שם לא עשיתי שום שיחרור.
ליאת.

 

[Lao]

אני מבינה שאת לא רוצה "להישבר" מול אחותך

כי הוא בעלה, כן?
אתחיל את הכל בזה שמותר וזו הזכות והחובה שלך להישבר. אבל, אם הוא בעלה, אז אולי איתה צריך יותר בעדינות. למרות שאולי גם לא... עכשיו דימיינתי את בת דודה שלי, אם היא הייתה מגיעה אלי הבייתה ומתרסקת בבכי על אמי, איך הייתי מגיבה. אני דווקא חושבת שזה היה נוגע לי שעוד מישהו כואב על לכתה כמו שצריך {לא בגלל שאני רוצה שיכאב לאנשים כמו שלי כואב אלא רק בגלל שאמי הייתה אישה מדהימה שמגיע לה שירצו שתחזור}. אני חושבת שזה היה מרגש אותי. כמובן שכל אחד הוא שונה ומגיב לדברים בצורה שונה, אני לא מכירה את אחותך ואת היחסים בניכן. {היחסים ביני לבין בת דודתי מאוד מורכבים. הסיטואציה הדמיונית הזו הייתה מרגשת אותי עד לנקודה מסויימת}.

את חייבת לשחרר. זה יעשה רק נזק אם תאגרי הכל. כי הרי כל הצער, הכעס, הכאב, הם לא נעלמים אם לא מתמודדים איתם, אלא מבעבעים עד שמתפוצצים. אותם אנשים אהובים יכאבו מאוד אם ידעו שלכתם גרמה לך מפח נפש שכזה.
אני מבינה אותך בקטע מסויים. אצלי זו היא אבידה ראשונה, מעולם לא עברתי אבל וחשבתי שתקופת אבל היא חצי שנה, שנה ששוכבים על המיטה בחושך ובוכים. נורא הופתעתי שהיו לי ימים יותר טובים, ימים של צחוק. בהתחלה נורא היה לי קשה בגלל החברים - חשבתי שאם הם יראו אותי צוחקת ושמחה הם יחשבו שהתגברתי כבר על אמי, ואז כשהאסימון יפול בשנית ועוד פעם אשקע בבכי בפני אחד מהם, הם יופתעו מזה שבעצם עדיין לא התגברתי.
אבל נתתי קרדיט קטן מדי. אנשים מודעים לזה שמוות הוא דבר כל כך מורכב וכן גם התגובה של הקרובים למוות. גם אם עבר זמן, את חייבת לפרוק. אם לא מול אחותך, אז מול מישהו קרוב. אני לדוגמא פורקת בעיקר בפני בן זוגי שהכיר את אמי טוב, ובפני שתי חברות שלא הכירו אותה.
כעס הוא חלק כמעט בלתי נפרד מתהליך האבל. אבל את צריכה לעשות משהו בכדי להוציא גם אותו. חשבת לדוגמא ללכת לחדר כושר ולחבוט בשק? את אפילו יכולה לארגן משהו דמוי שק בבית, כשתיהיי לבד, לחבוט בו. שחרור נהדר. לצעוק, לבכות ולהכות את השק.

אני רוצה לומר לך עוד הרבה אבל אני חייבת לרוץ לעבודה. אז לבנתיים, יום טוב.

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום מישהי שאיכפת לה

את מתארת כי חווית מספר אובדנים משמעותיים בשנים האחרונות, לא ברור לי איזה שחרור מזורז ניתן לעשות במקום כזה. ואם יורשה לי חבל לי שהטיפול לא משמש גם לעיבוד הרגשי של החוויות הקשות והמשמעותיות שחווית. אי אפשר להתעלם מזה ואני בטוחה שזה משפיע על חייך.
את משתמשת בהרבה מילים גדולות- שחרור, פרידה, להישבר.
אובדן הוא לדעתי חוויה אנושית, שכל אחד חווה עם מגוון רגשות והתנהגויות. אל תחפשי מטרות הירואיות, פשוט תתני לעצמך להרגיש ולהיות מי שאת.
איתך,
ענבר

 

[saribon]

יקירה

ממה שאני זוכרת - דווקא היו לך שיחות טובות עם אחותך. סיפרת לנו שדיברתם עליו נכון? שהיא שחזרה בפניך את התקופה האחרונה וסיפרה קצת עליו ועליה.. אני תוהה למה את חושבת שאת תתאבלי על גיסך בפומבי זה ילחיץ את כל המשפחה ולמה זה כל ךכ מפחיד. כמובן שאני לא מכירה את הסיטואציה שלכם ומה יחסי הכוחות במשפחה אבל את גם מתארת דברים מאוד גדולים - את מדברת על "להשבר". להתאבל זה לא בהכרח להתאבל. להתאבל זה גם להגיד לאחותך את יודעת, הוא כל כך חסר לי. אני כל כך כל כך מתגעגעת. הלוואי שהוא היה כאן והייתי יכולה לספר לו ולהתייעץ איתו. אני בטוחה שלאחותך זה יחמם את הלב. ואולי אפילו יגרום לה לבכות ותוכלו לבכות ביחד..
ברור שהיא חווה מספיק קשיים כך שאם תבואי אליה ותכריזי שאת לא יכולה לתפקד ו"תפלי" עליה - היא אולי תתקשה. אבל לחלוק איתה, או עם מישהו אחר במשפחה את הגעגוע והכאב שלך זה מצד אחד משחרר ומצד שני לא אומר "להשבר" . בדרך כלל לכל דבר יש איזו דרך ביניים.
למה לשחק אותה? למה לא להגיד לאנשים שאוהבים אותך - קשה לי! אני מתגעגעת! בא לי לבכות! מה יקרה? ממה את חוששת בסיטואציה המשפחתית שלכם? על מי את מגנה?האם הם זקוקים להגנה הזו?

כעס במצב הזה הוא די טבעי. את אומרת שאת כועסת על הקרצינומה - זה משהו שבטפול נפשי הייתי מתעקשת לטפל בו - לעבד את הכעס -להבין על מה באמת את כועסת. הרי את לא יכולה ממש ממש לכעוס על גידול ץץשהוא משהו לא מוחשי ואין לו ישות בפני עצמו. את יכולה לכעוס על כך שגיסך לא כאן, על הסבל שהוא חש, על מה שקרה למשפחה של אחותך, את יכולה לכעוס על המון דברים אבל החשוב הוא להבין על מה באמת הכעס.
אני הייתי מציעה לך לעשות יחד עם המטפלת שלך הערכה מחדש של הדברים בהם חשוב לעסוק עכשיו. אני חוששת שהאבל הזה שחונק אותך ולא מאפשר לך לנשום - משמעותי לחייך הרבה יותר ממה שאת משערת. אולי כדאי -כמו שכתבה ענבר - כן לטפל בו וכן להתייחס אליו כי הוא חלק משמעותי ממה שכואב לך עכשיו.
ועוד דבר - לחזור לשגרה זה לא בהכרח לשחרר. אפשר לחזור לשגרה אוטומטית שזה בעצם מה שעשית לדעתי. לשחרר זה כבר סיפור אחר. אבל מה לשחרר? הרי את העצב לא תשחררי - את מתגעגעת, עצוב לך. אז על מה את כן יכולה לנסות לוור? על הכעס? על תחושות התסכול? על הבדידות הגדולה שלך בתוך העצב הזה? אלו דברים שמאוד חשוב שתתמודדי איתם ותתעסקי בהם - ואם את בטיפול אז זה מקום מצוין להתחיל בו!

והבמה הוירטואלית שלנו כאן עבורך. אני שמחה מאוד שאת מוצאת את המקום הזה בשביל לכתוב ולהתפרק בו. אנחנו כאן.

 

[healerit]

עבר עלייך הרבה

איך אומרים לסביבה שנשברים?
לא אומרים... פשוט נשברים.
אצלי זה התבטא בבכי ממושך, דיכאון, חוסר חשק ללכת לעבודה ולקום בבוקר (הכרחתי את עצמי כי הפסדתי המון עבודה לפני שאבי נפטר).
עשיתי פחות בבית. כלומר, לא בישלתי, לא ניקיתי (הזמנו מנקה), בקושי כיבסתי. הודעתי לבעלי שאני בשביתה ואין לי כוח לכלום.
אמרתי לו שיודה על כל דבר שאני כן עושה.

אפשר לצרוח מרוב כאב בים או במקום אחר בטבע. גם בדמיון מודרך:
את מדמיינת שאת הולכת בטבע ורואה שביל שמוביל להר. את הולכת לכיוון ההר ומטפסת עליו.
הטיפוס הזה סיזיפי ולא קל אבל בסוף את מגיעה לראש ההר ומשקיפה מלמעלה.
ואז את מאפשרת לעצמך לצעוק ולצרוח ולבכות (בדמיון או במציאות) והכל מתפרק סביב.

אני חושבת שכדאי למצוא בטיפול מקום לכאב שאת מתארת. אולי כדאי למצוא טיפול נוסף או תמיכה נוספת במיוחד לעניין זה.