כל החיים לפחד לאבד.

רעוּת

New member
כל החיים לפחד לאבד.

באדמה אין ריח מלחמה רק עשב בר מכה בסלע שורשים, 3 הלוויות בפחות מ-24 שעות, לידך. ועוד 3 אחרות. שהיו כבר, או שיהיו. היה ברדיו היום את "הילד שבך". אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת. (אני תמיד מפחדת לאבד). כשאומרים בחדשות "הלוויתו תיערך בהר הרצל..", אני מתכווצת, זה שוב הכאב החותך הזה בבטן, כאילו שמדברים עליך. כאילו שאם ההלוויה היתה במקום אחר זה היה פחות כואב, או שאולי לפחות לא מוחשי כ"כ. כי אז לא הייתי צריכה לדמיין עוד חלקה שמתמלאת במקום הכ"כ מוכר הזה, שכבר 10 שנים הוא חלק מהחיים שלי, החלק הכי כואב בחיים שלי. אני אבוא אליך כשזה ייגמר (רק שייגמר כבר). אני תמיד באה אחרי שנגמר. לחבר את השמות והפנים שלהם שראיתי בטלויזיה ובעיתון לאבנים החדשות שלהם. אבל רק אחרי שייגמר. אני לא יכולה לבוא לשם עכשיו. אני לא יכולה כשיש שם כל הזמן הלוויות ואנשים, ואבל טרי כ"כ, שדוחק את האבל הישן שלי הצידה, כי עכשיו זה לא הזמן להיזכר בלבנון. (זה מספיק קשה גם ככה). זה לא הזמן, אבל כשאני עוצמת את העיניים אני רואה חיילים מתים. אני רואה ארון עטוף בדגל ושומעת אל מלא רחמים. התמונות של היום מתערבבות עם התמונות של לבנון השנייה, ואז גם עם שלך. אני עוצמת עיניים ורואה אותך מת. אני הולכת לישון וחולמת שאתה מת. אני מתעוררת בבוקר או באמצע הלילה, ולא יודעת איך להמשיך הלאה. אני אומרת לעצמי שלפחות זה לא לבנון. זה לא אותם מחבלים ולא אותו נוף ולא אותם שמות של מקומות. אבל זה לא עוזר, אתה יודע? כי זה אותם חיילים שמתים. אז זה לא באמת משנה איפה. הוא אמר לי היום "אני חושב שאני אוהב אותך". אמרתי לו- "אז אל תענה למספרים חסומים". (ושגם אני). ושלא יענה למספרים חסומים. ושלא יילך לשם גם הוא. אני רוצה לבכות. אני רוצה לספר לו על הסיוט הזה שעובר עלי עכשיו, אני רוצה להגיד לו שאני כל הזמן חושבת על חיילים מתים, ואני לא יכולה. אני לא יכולה מעבר ללשאול אותו את מי שאנחנו מכירים הקפיצו היום. ואם הוא ראה את ההפגנה, או את ההוא שקיבל צו 8 באמצע השיעור ויצא. אני לא יכולה לדבר מעבר להומור שחור, זה או להיות צינית או להתפרק. ואני לא יכולה לדבר עליך, אני לא יכולה אפילו לחשוב עליך, אני מפחדת להתפרק... [הלוואי שאני לא אלך יותר לעולם להלוויות צבאיות. הלוואי שלא יהיו יותר הלוויות צבאיות בכלל.]
 
אבל בעצם

למה את לא יכולה להגיד לו? לדבר איתו על זה? לפעמים בא לי שתפסיקי להיות צינית ותתפרקי קצת. כי כמו שזה, איכשהו, מרגיש לי הכי רחוק משלם.
&
&
 

רעוּת

New member
...

לא יודעת, אני חושבת שזה הרבה דברים ביחד, שמונעים ממני...מצד אחד אני רוצה שהוא יידע הכל וזהו, מצד שאני אני לא רוצה שיידע בכלל, מצד שלישי אני לא רוצה לדבר על ואין לי כוח להסביר כל מיני דברים. לא יודעת, סיבכתי, אני דפוקה וזהו
 

nnnnh

New member
את תמיד כותבת את מה שאני מרגישה...

אני באה לפה הרבה, ותמיד קוראת את שאת כותבת.... מקסים, מרגש, אלו בדיוק המילים שלי, בדיוק הרגשות שלי.
 

lital172

New member
רעותי.

שוב נשארתי בלי מילים, ושוב יש כאן חיבוק ששמור לך תמיד...שתרצי.. מבינה את הפחד לאבד כל הזמן.. כל החיים.. קוראת אותך מרחוק, ואיתך
 

דוVשה

New member
כל מוות מתקשר לי עכשיו למוות אחר,

למוות האישי והפרטי שלי, וזה בלי קשר לאם זה חייל או כל דבר אחר. ככה זה אצלי עכשיו. וההדחקה שלי וחוסר ההתמודדות שלי עם המוות הפרטי שלי הם כ"כ גדולים שאני מצטערת שאני לא יכולה להגיב מעבר לזה. כואב לי בצורה שמאכלת אותי לנסות להכנס ולגעת בזה. מצטערת. אבל אני חושבת עלייך הרבה, גם אם אני בקושי פה וגם אם את סוציומטית כתמיד [וכאן רציתי לשים נשיקה אבל אני לא זוכרת איך עושים את זה :(].
 

רעוּת

New member
(אני גם מצטערת..)

בדיוק חשבתי עלייך אתמול, לא זוכרת למה. אולי בהקשר של "אנשים שלא אוהבים אותי יותר" או לחילופין "אנשים שעוד לא שמעו את הבדיחות השחורות שלי על המלחמה הנוכחית"
. אז הנה, קחי קישור
- http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=907&MessageId=125750999 וככה עושים את זה- | נשיקה | רק בלי הרווחים
 
למעלה