כל מה שאני רוצה זה רק לשתף אתכם עם הלב שלי.
שלום, רציתי לשתף אתכם במה שאני עברתי מאז היותי חלק מהקהילה ובמיוחד בתקופה האחרונה. תחילה הספר מעט אלי, מאז היכרותי עם עצמי, אני חייתי בעולם "דמיוני" בעולם שחשתי מאד לבד בו כיוון שלא ידעתי שהוא הכן קיים ואמתי. בעולם ה"דמיוני" בדיעבד עשיתי דברים שלא ממש מזמן הבנתי שזה בעצם מאגיה. שלפעמים חשבתי שאני "מטורפת"... "משוגעת"... "לא שייכת לעולם הזה"... ואם כל התסכולים האלה גם היה תחושה של בדידות איומה. לא מזמן גיליתי את עולם הפאגני, הרגשתי "סופסוף אנשים כמוני" תחושה נהדרת, וגם פתאום היה לי מדריך, באמת הרגשתי בעננים. אבל מהכרות עם עצמי, הזהרתי אותו, שאני אדם מאד חשדן שעבר דרך לא פשוטה מהיותי אני, שאני יהיה קשה ובכלל יהיה לי קשה מאד לבטוח בו ,שלפעמים אני יהיה לא נעימה, ולפעמים אני יגיד דברים לא נעימים וביקורות קשות אליו או אל חבריו הקרובים אבל שידע שזה לא באמת לא יבוא מתוך רגש שלילי שלי כלפיהם אלה מתוך הפחד שלי מהעולם זה, והפחד שלי מעצמי, מהחשדנות, הספקות, והביקורתיות הקשה שיש לי כלפי עצמי. שהם חלק לא טוב שקיים בי באישיות, חלק מהאופי שלי שאני מודעת אליו וגם קשה לי איתו ואני עובדת עליו, אבל "אני מודיעה לך מראש" אני שמתי את כולי לפניו, במיוחד שידע את הצד הפחות טוב שבי, כי הרציתי שיהיה המדריך שלי. שיעזור לי להגיע לעולם "הדמיוני" שקיים בתוכי, שיעזור לי להכיר את הצד המאגי שהוא חלק ממני ולעולם לא הצלחתי לבדי לגעת בו. רציתי שבטיח לי שלא ינטוש אותי, אפילו עם יהיה לו קשה להיות בחברתי, הוא הבטיח. אני נחשפתי בפניו, דבר שהיה לי קשה לעשות, לחשוף את עצמי וגם לבטוח בבן-אדם, בשבילי זה משימה מאד לא קלה. חשפתי בפניו את הסודות הכי קמוסים שלי, את העבר שלי שקשה לי לדבר עליו בכלל, את הפחדים שלי, את הפנטזיות שלי, את גופי.... הכל... אבל... בזמן שביליתי בחברתו ובחברת החברים שלו, שהם באמת נפלאים ומקסימים ויש לי הרבה הערכה אליהם, הרגשתי שאין לי תקשורת, שאני לא צליחה לתקשר. זה בא משני כיוונים, מצד אחד - הוא וחבריו בעלי אופי שונה משלי, מצד שני - הוא וחבריו לא מכירים את התחושה והחוויה שאני הגעתי ממנה , הם לא "מרכיבים את אותם המשקפיים". ניסיתי מספר פעמים לדבר איתם על העולם החדש שעליו נכנסתי, שבשבילם זה "מובן מאליו", וקיבלתי תחושה של "חופרת"... "מציקה"... "מטרידה"... ומצד המדריך, הוא ניסה להגיד לי אם אני ימשיך "לחפור" אנשים באופן כללי לא ירצו בחברתי. ובזמן השיעורים שלי איתו, הוא לא הבין למה אני לא מצליחה להגיד לו "איך את מרגישה את האנרגיה" או "למה הוא לא מצליח להתקדם איתי כפי שרצה" ואני כל כך ניסיתי להגיד לו למה קשה לי, את הפחד שלי, המחסומים שבי, והרגשתי שהוא לא מנסה להיכנס לחווה שהיא מתארת לו, לא מקשיב לי, וממשיך באותו נקודת מבט שלו. אני יכולה לומר, שזאת הייתה תקופה מאד קשה, אמרתי לו שאני מרגישה דיכאון, שאני מאבדת את הביטחון העצמי שלי, ולא מבינה למה. הרגשתי שאני לא בסדר, אין לי עם מי לדבר, אני לא יודעת איך לדבר, שוב בדידות. והוא פשוט אמר כל פעם "הכל בסדר" אבל לא ניסה לחדור לתחושה שלי ולנסות להבין אותה ולדבר אליה. הרגשתי שהוא רק שומע אותי אבל לא מקשיב. ואז ניסיתי לבין אותו מעולמו שלו רציתי לשמוע את השפה שלו, ומתוך שם אולי ליצור תקשורת במהלך השיעורים, אבל אז הוא אמר "את מנסה לרצות אותי" אז... אם הוא לא מצליח להיכנס לעולמי ולהבין אותו.... כשאני אומרת לו שהוא יתאר לי מה הוא חש זה "לרצות".... איך בונים תקשורת משני עולמות כל-כך שונים ? אבל באמת במקביל, אני ממה שיכולנו לתקשר, אני כן גיליתי המון דברים אל עצמי והיכולות שלי, איך קוראים לדברים שמאז ומתמיד אני עושה, ושזה לא "דימיון" זה באמת אמתי. למרות שאני גם ידעתי שהוא לא כל-כך הבין מה אני מרגישה מהגילוי הזה. הוא בנאדם מיוחד, הוא מדהים, הרבה אנשים אוהבים אותו ואני יודעת למה. וגם אני למדתי מאד לאוהב אותו מהיותו הוא. בנאדם עם חיבוק ענקי, עם חיוך שיכול לגרום לדמעה להתאדות, כמדברים איתו הכל לפתע ניראה בסדר. (בגלל שגם נורא נקשרתי אליו הייתי אגב נורא מבולבלת, הוא גרם לי להרגיש טוב אבל מצד שני מתוסכלת ולא מבינה למה...) בתקופה האחרונה... המדריך שחוויתי איתו דברים עמוקים, שחשפתי את עצמי בפניו, שגיליתי דרכו דברים מדהימים על עצמי, שנקשרתי עליו אבל ביחד גם את כל הדברים הפחות טובים... לפתע נעלם, בהתחלה לא הבנתי מה קורה, ואז הוא הסביר שיש לו הרבה על הראש, אבל בתכלס "עזב" ! ואז אחרי ניסיון נוסף שלי לדבר איתו, אחרי תקופה שהוא "נעלם" (הוא לא יזם איתי שום שיחה אגב מאז שהוא המדריך שלי, אלה אני זאת שניסתה ליזום כל פעם שיחה, אני לא יודעת אם ככה זה צריך היות...) הוא אמר לי שהוא לא יכול להיות יותר המדריך שלי. אתם לא מבינים מה הרגשתי, כאילו מישהו דקר אותי בלב והוא מדמם, תחושה איומה של פחד, כאב, עצבים, תסכול, בגידה, נטישה ! הוא אמר לי "תבססי את מקומך בקהילה" "תקראי ספרים". עם כל הכבוד והערכה שלי לקהילה, לי היה חשוב יותר שיהיה לי מדריך, אמרתי לו שאני צריכה מדריך וכתשובה ענה לי "בשביל מה את צריכה מדריך ?" הייתי בהלם, כאילו האדמה פתחה את פיה תחתי ובולעת אותי ואני נופלת לתהום. לא רציתי לענות אל השאלה, כי ידעתי שהוא מנסה לחמוק מבקשה שלי למדריך, אני העליתי בפניו את הרעיון שימצא לי מדריך אחר, שעצם זה שהוא לא הציע את זה גם מאד פגע בי. היה פעם שאמרתי לו שאני מתגעגעת ללימודים איתו ואני בוטחת בו שימצא לי מדריך אחר , הוא אמר לי רק "תודה" וזהו. מדריכים יקרים, ומדריכות יקרות, עם כל מה שאמרתי כאן, בטקסט הארוך הזה (שאינני רואה בו כלל "חפירה" ), כשאתם לוקחים תחת חסותכם תלמיד/ה תדעו תמיד שזה בא גם עם אחריות מאד גדולה. אל תתמקדו רק בלימוד, תתמקדו בבנאדם שיושב מולכם, תקשיבו לו, תנו לו תמיד תחושה של רצוי, הוא רואה בכם "מדריך" ו- "מורה דרך". אל תנטשו אותו במיוחד ברגעים קשים! הוא נותן את עצמו כי הוא בוטח בכם ! כי הוא נותן לכם את הלב !
שלום, רציתי לשתף אתכם במה שאני עברתי מאז היותי חלק מהקהילה ובמיוחד בתקופה האחרונה. תחילה הספר מעט אלי, מאז היכרותי עם עצמי, אני חייתי בעולם "דמיוני" בעולם שחשתי מאד לבד בו כיוון שלא ידעתי שהוא הכן קיים ואמתי. בעולם ה"דמיוני" בדיעבד עשיתי דברים שלא ממש מזמן הבנתי שזה בעצם מאגיה. שלפעמים חשבתי שאני "מטורפת"... "משוגעת"... "לא שייכת לעולם הזה"... ואם כל התסכולים האלה גם היה תחושה של בדידות איומה. לא מזמן גיליתי את עולם הפאגני, הרגשתי "סופסוף אנשים כמוני" תחושה נהדרת, וגם פתאום היה לי מדריך, באמת הרגשתי בעננים. אבל מהכרות עם עצמי, הזהרתי אותו, שאני אדם מאד חשדן שעבר דרך לא פשוטה מהיותי אני, שאני יהיה קשה ובכלל יהיה לי קשה מאד לבטוח בו ,שלפעמים אני יהיה לא נעימה, ולפעמים אני יגיד דברים לא נעימים וביקורות קשות אליו או אל חבריו הקרובים אבל שידע שזה לא באמת לא יבוא מתוך רגש שלילי שלי כלפיהם אלה מתוך הפחד שלי מהעולם זה, והפחד שלי מעצמי, מהחשדנות, הספקות, והביקורתיות הקשה שיש לי כלפי עצמי. שהם חלק לא טוב שקיים בי באישיות, חלק מהאופי שלי שאני מודעת אליו וגם קשה לי איתו ואני עובדת עליו, אבל "אני מודיעה לך מראש" אני שמתי את כולי לפניו, במיוחד שידע את הצד הפחות טוב שבי, כי הרציתי שיהיה המדריך שלי. שיעזור לי להגיע לעולם "הדמיוני" שקיים בתוכי, שיעזור לי להכיר את הצד המאגי שהוא חלק ממני ולעולם לא הצלחתי לבדי לגעת בו. רציתי שבטיח לי שלא ינטוש אותי, אפילו עם יהיה לו קשה להיות בחברתי, הוא הבטיח. אני נחשפתי בפניו, דבר שהיה לי קשה לעשות, לחשוף את עצמי וגם לבטוח בבן-אדם, בשבילי זה משימה מאד לא קלה. חשפתי בפניו את הסודות הכי קמוסים שלי, את העבר שלי שקשה לי לדבר עליו בכלל, את הפחדים שלי, את הפנטזיות שלי, את גופי.... הכל... אבל... בזמן שביליתי בחברתו ובחברת החברים שלו, שהם באמת נפלאים ומקסימים ויש לי הרבה הערכה אליהם, הרגשתי שאין לי תקשורת, שאני לא צליחה לתקשר. זה בא משני כיוונים, מצד אחד - הוא וחבריו בעלי אופי שונה משלי, מצד שני - הוא וחבריו לא מכירים את התחושה והחוויה שאני הגעתי ממנה , הם לא "מרכיבים את אותם המשקפיים". ניסיתי מספר פעמים לדבר איתם על העולם החדש שעליו נכנסתי, שבשבילם זה "מובן מאליו", וקיבלתי תחושה של "חופרת"... "מציקה"... "מטרידה"... ומצד המדריך, הוא ניסה להגיד לי אם אני ימשיך "לחפור" אנשים באופן כללי לא ירצו בחברתי. ובזמן השיעורים שלי איתו, הוא לא הבין למה אני לא מצליחה להגיד לו "איך את מרגישה את האנרגיה" או "למה הוא לא מצליח להתקדם איתי כפי שרצה" ואני כל כך ניסיתי להגיד לו למה קשה לי, את הפחד שלי, המחסומים שבי, והרגשתי שהוא לא מנסה להיכנס לחווה שהיא מתארת לו, לא מקשיב לי, וממשיך באותו נקודת מבט שלו. אני יכולה לומר, שזאת הייתה תקופה מאד קשה, אמרתי לו שאני מרגישה דיכאון, שאני מאבדת את הביטחון העצמי שלי, ולא מבינה למה. הרגשתי שאני לא בסדר, אין לי עם מי לדבר, אני לא יודעת איך לדבר, שוב בדידות. והוא פשוט אמר כל פעם "הכל בסדר" אבל לא ניסה לחדור לתחושה שלי ולנסות להבין אותה ולדבר אליה. הרגשתי שהוא רק שומע אותי אבל לא מקשיב. ואז ניסיתי לבין אותו מעולמו שלו רציתי לשמוע את השפה שלו, ומתוך שם אולי ליצור תקשורת במהלך השיעורים, אבל אז הוא אמר "את מנסה לרצות אותי" אז... אם הוא לא מצליח להיכנס לעולמי ולהבין אותו.... כשאני אומרת לו שהוא יתאר לי מה הוא חש זה "לרצות".... איך בונים תקשורת משני עולמות כל-כך שונים ? אבל באמת במקביל, אני ממה שיכולנו לתקשר, אני כן גיליתי המון דברים אל עצמי והיכולות שלי, איך קוראים לדברים שמאז ומתמיד אני עושה, ושזה לא "דימיון" זה באמת אמתי. למרות שאני גם ידעתי שהוא לא כל-כך הבין מה אני מרגישה מהגילוי הזה. הוא בנאדם מיוחד, הוא מדהים, הרבה אנשים אוהבים אותו ואני יודעת למה. וגם אני למדתי מאד לאוהב אותו מהיותו הוא. בנאדם עם חיבוק ענקי, עם חיוך שיכול לגרום לדמעה להתאדות, כמדברים איתו הכל לפתע ניראה בסדר. (בגלל שגם נורא נקשרתי אליו הייתי אגב נורא מבולבלת, הוא גרם לי להרגיש טוב אבל מצד שני מתוסכלת ולא מבינה למה...) בתקופה האחרונה... המדריך שחוויתי איתו דברים עמוקים, שחשפתי את עצמי בפניו, שגיליתי דרכו דברים מדהימים על עצמי, שנקשרתי עליו אבל ביחד גם את כל הדברים הפחות טובים... לפתע נעלם, בהתחלה לא הבנתי מה קורה, ואז הוא הסביר שיש לו הרבה על הראש, אבל בתכלס "עזב" ! ואז אחרי ניסיון נוסף שלי לדבר איתו, אחרי תקופה שהוא "נעלם" (הוא לא יזם איתי שום שיחה אגב מאז שהוא המדריך שלי, אלה אני זאת שניסתה ליזום כל פעם שיחה, אני לא יודעת אם ככה זה צריך היות...) הוא אמר לי שהוא לא יכול להיות יותר המדריך שלי. אתם לא מבינים מה הרגשתי, כאילו מישהו דקר אותי בלב והוא מדמם, תחושה איומה של פחד, כאב, עצבים, תסכול, בגידה, נטישה ! הוא אמר לי "תבססי את מקומך בקהילה" "תקראי ספרים". עם כל הכבוד והערכה שלי לקהילה, לי היה חשוב יותר שיהיה לי מדריך, אמרתי לו שאני צריכה מדריך וכתשובה ענה לי "בשביל מה את צריכה מדריך ?" הייתי בהלם, כאילו האדמה פתחה את פיה תחתי ובולעת אותי ואני נופלת לתהום. לא רציתי לענות אל השאלה, כי ידעתי שהוא מנסה לחמוק מבקשה שלי למדריך, אני העליתי בפניו את הרעיון שימצא לי מדריך אחר, שעצם זה שהוא לא הציע את זה גם מאד פגע בי. היה פעם שאמרתי לו שאני מתגעגעת ללימודים איתו ואני בוטחת בו שימצא לי מדריך אחר , הוא אמר לי רק "תודה" וזהו. מדריכים יקרים, ומדריכות יקרות, עם כל מה שאמרתי כאן, בטקסט הארוך הזה (שאינני רואה בו כלל "חפירה" ), כשאתם לוקחים תחת חסותכם תלמיד/ה תדעו תמיד שזה בא גם עם אחריות מאד גדולה. אל תתמקדו רק בלימוד, תתמקדו בבנאדם שיושב מולכם, תקשיבו לו, תנו לו תמיד תחושה של רצוי, הוא רואה בכם "מדריך" ו- "מורה דרך". אל תנטשו אותו במיוחד ברגעים קשים! הוא נותן את עצמו כי הוא בוטח בכם ! כי הוא נותן לכם את הלב !
