אני יודע, לכן הבאתי בהתחלה את הדוגמאות של בן גוריון ז"ל שרצה זמן מה לגור בנגב
ואת מנחם בגין ז"ל שאחרי תעמולה ברברית השתכנע שהוא אשם בכך שנוצרים מרונים לבנונים רצחו נשים ותינוקות פלסטיניים
ושבכלל הוא אחראי למלחמה מיותרת והיה גן עדן בגבול הלבנוני ב-1982 ושרון ז"ל גרר אותו למלחמה בשביל הכיף האישי של שרון ז"ל ונכנס לדיכאון ולא היה מסוגל לתפקד והעדיף להתפטר.
בן-גוריון אכן פרש, אחרי תקופה ארוכה מאוד של הובלת היישוב העברי והמדינה, ולאחר שסבל מלומבגו שפגע בתפקודו. האווירה הרגועה בקיבוץ סייעה לו להשתקם ולחזור לאחר שנתיים.
גולדה פרשה, ואמרו שזה בגלל המלחמה, אבל זה היה כנראה בעיקר בגלל הסרטן הסופני שהיה לה.
מנחם בגין פרש - לאחר מות אשתו (וסבל מאוד מכך שלא פרש לפני כן ושהיא מתה לבדה), ולאחר שהוא עצמו כבר היה חולה. ההפגנות היו מאוד מרושעות, אך זניחות לעומת מות אישתו האהובה.
שרון סירב לפרוש למרות שבץ קשה - וכתוצאה מכך מת ממחלתו.
אבל גם ראשי ממשלה שהפסידו בבחירות עשו הרבה כדי לנצח, זה לא שמישהו הפסיד בכוונה כדי להתפטר באלגנטיות. למרות שלגבי אהוד ברק יכול להיות שכן כי הוא כמעט רץ לבחירות 2001 עם שלט "אני סמרטוט גאה", אבל נראה שזה מה שמפלגתו רצתה כי גם מצנע אחרי זה גם כמעט רץ בפעם הראשונה כ"אני סמרטוט גאה".
אף פעם אין הפסד מכוון, אבל הפסד מייצר לחץ.
בגין הפסיד שוב ושוב - ולמרות הלחץ לא פרש.
רבין הודח עקב פרשת שחיתות, ובחר לא לפרוש.
פרס הפסיד לראשונה בתולדות מפלגתו - ובחר לא לפרוש.
שמיר הפסיד (וכפו עליוו רוטציה) ולא פרש עד שהגיע להפסד מלא.
נתניהו וברק היו הראשונים שנבחרו בבחירות ישירות - ואלו שיצרו זהות ישירה בין הפסד להתפטרות.
מאז במפלגת העבודה זה הפך לנוהג קבוע,
ובליכוד להפך - הבינו שזו טעות, שאיפשרה לשרון להשחית את המפלגה.
ובמפלגות אחרות: פעלו כמו הליכוד.
לפיד למשל - לא מושפע מהפסדיו,
ועל ליברמן שדירדר את מפלגתו קשות - אין על מה לדבר.