כמה קשה להיות אמא מגויסת לקרבי
אני לא באה בטענות לאף אחד נהפוך הוא -אני בטוחה שילדי בידי טובי המפקדים.
אני פשוט רוצה לשתף -זר לא יבין זאת באמת.
הם בני 18 נערים ש לאט לאט מקלפים מהם את קליפת התמימות,שוברים אותם ובונים אותם מחדש כלוחמים. זה קשה לראות איך הילד שלך נהפך לגבר שרירי עם כתפיים חסונות אך ליבו עדיין לב רך שזקוק לאמא ,לחיבוק חם ואוהב, למרק מנחם ביום גשם ובמקום זה הוא נמצ בשבוע שד"אות בגשם ובקור עם מנת קרב מצומצמת.
השכל אומר :זה מה ששיש הם חיילים הם לא ילדים-הם אמורים להגן עלינו ולהיות מוכנים לגרוע ביותר. אבל הרגש...הרגש מבולבל,רוצה שכל זה יגמר ושהוא יחזור אלי כאן ועכשיו .
במיוחד כשהם נשארים שבתות כפולות אחרי פעילות אינטנסיבית .
אני אוספת את עצמי כדי להיות חזקה בשבילו-גם אני מגוייסת כשאני שומעת את הקול שלו שבור בטלפון -עייף,"מבועס" אני חייבת להיות חזקה בשביל שנינו,הרי זה זמני,זה יעבור,זו תקופת הסתגלות לצבא והנה בעוד כמה חודשים זה יגמר (ואז יתחיל פרק ב' חדש בשטח,נקווה שלא תהיה מלחמה)
ידעתי שזה הולך להיות לא פשוט אבל לא ידעתי עד כמה.
מחפשת את העוגנים שלי ועוזרת לו למצוא את העוגנים והכוחות שלו -כי יש לו ,יש לכולם.
זהו שחר של יום חדש -עדיין יש חושך בחוץ אבל יש גם תיקווה ואמונה שבקרוב תזרח השמש שוב וכך הלאה....
שוכחים אותנו האמהות -גם אנחנו טירוניות. אם אפשר היה לקבל מכתב ממפקד החטיבה,אולי קצת הסבר על מה שעובר על הטירונים ולתת לנו כלים להתמודדות טובה יותר, זה היה עוזר לכולם-לטירונים,למשפחות ולגם לצ"הל.
כל כך מזדהה עם השיר של נעמי שמר https://www.youtube.com/watch?v=ajXks-EcHFk
תודה על ההקשבה לפעמים פשוט צריך לשחרר ,לשתף ולחלוק כי כולנו שותפים לאותו גורל :דתיים,חילונים,אשכנזים,מזרחיים,עולים חדשים ,דרוזים,בדואים ועוד כולנו הורים לחיילים בצבא הגנה לישראל
אני לא באה בטענות לאף אחד נהפוך הוא -אני בטוחה שילדי בידי טובי המפקדים.
אני פשוט רוצה לשתף -זר לא יבין זאת באמת.
הם בני 18 נערים ש לאט לאט מקלפים מהם את קליפת התמימות,שוברים אותם ובונים אותם מחדש כלוחמים. זה קשה לראות איך הילד שלך נהפך לגבר שרירי עם כתפיים חסונות אך ליבו עדיין לב רך שזקוק לאמא ,לחיבוק חם ואוהב, למרק מנחם ביום גשם ובמקום זה הוא נמצ בשבוע שד"אות בגשם ובקור עם מנת קרב מצומצמת.
השכל אומר :זה מה ששיש הם חיילים הם לא ילדים-הם אמורים להגן עלינו ולהיות מוכנים לגרוע ביותר. אבל הרגש...הרגש מבולבל,רוצה שכל זה יגמר ושהוא יחזור אלי כאן ועכשיו .
במיוחד כשהם נשארים שבתות כפולות אחרי פעילות אינטנסיבית .
אני אוספת את עצמי כדי להיות חזקה בשבילו-גם אני מגוייסת כשאני שומעת את הקול שלו שבור בטלפון -עייף,"מבועס" אני חייבת להיות חזקה בשביל שנינו,הרי זה זמני,זה יעבור,זו תקופת הסתגלות לצבא והנה בעוד כמה חודשים זה יגמר (ואז יתחיל פרק ב' חדש בשטח,נקווה שלא תהיה מלחמה)
ידעתי שזה הולך להיות לא פשוט אבל לא ידעתי עד כמה.
מחפשת את העוגנים שלי ועוזרת לו למצוא את העוגנים והכוחות שלו -כי יש לו ,יש לכולם.
זהו שחר של יום חדש -עדיין יש חושך בחוץ אבל יש גם תיקווה ואמונה שבקרוב תזרח השמש שוב וכך הלאה....
שוכחים אותנו האמהות -גם אנחנו טירוניות. אם אפשר היה לקבל מכתב ממפקד החטיבה,אולי קצת הסבר על מה שעובר על הטירונים ולתת לנו כלים להתמודדות טובה יותר, זה היה עוזר לכולם-לטירונים,למשפחות ולגם לצ"הל.
כל כך מזדהה עם השיר של נעמי שמר https://www.youtube.com/watch?v=ajXks-EcHFk
תודה על ההקשבה לפעמים פשוט צריך לשחרר ,לשתף ולחלוק כי כולנו שותפים לאותו גורל :דתיים,חילונים,אשכנזים,מזרחיים,עולים חדשים ,דרוזים,בדואים ועוד כולנו הורים לחיילים בצבא הגנה לישראל