super riki
New member
כמה שאני גאה הבוקר... אווזה... כן כן.
שבע וחצי בבוקר... מה זה בבוקר... הבוקר, מצלצל הנייד ואני
מה להגיד... עוד לא פתחתי עין תורנית ליום שלישי פעמיים כי טוב, נהנת הנאה מלאה משמיכת הפוך המפנקת...
לשיטתי צלצול טלפוני בשעה 'כה מוקדמת' מסמנת צרות... כי כל מכרי ומוקירי יודעים וגם יודעות שהשעות האלה של הבוקר הן 'שלי', וכל זה למה? כל זאת מאחר ואני מתעוררת באופן יומיומי בשעה 04.15, מכינה לבעלי תיק צידה, מעמידה קנקן לטובת ספל ראשון של בוקר אותו נלגום יחד בטרם נפרד עד לשעות אחה"צ או הערב. כך גם הבוקר... שישנם בקרים ש'זהו' התעוררתי ומתחילה משם את היום, אם בעבודות הבית ואם עבודות החצר ואם מכינה את עצמי להיות ה'ליסינג בייביסיטר' האולטימטיבית, ישנם בקרים שהאיש שלי יוצא את הדלת ואני חוזרת למיטה שאמנם התקרר אבל מהר מאוד תחזור ותחמם בכייף... כמו הבוקר. בחוץ קור כלבים, אז מה יש לי לחפש על המרפסת???
וכך יודעים בני ביתי ומי שמהסביבה שבשעות האלה של הבוקר... לא מתקשרים אלי. אלא.
והבוקר הנייד מצלצל.
מביטה בחצי עין על צג הנייד ומיד קופצת על שתי רגליי... המתקשר הוא לא אחר מאשר המ"פ של הבנימין שלנו..., תחילה הלב עובר למצב חירום... אחר כך המח מתחיל לחשב חישובים... אבל מיד נרגעת כי 'דברים כאלה' לא מודיעים בטלפון, לאמא.
כמובן שמיד סלחתי כי ממתי מ"פ באימון מתקדם של יחידה צבאית כזו או כזו יודע שלאמא של... לא מתקשרים בין השעות... מצד שני כבר תכננתי לעצמי תשובה באם יבקש הנ"ל שאדריך חיילים מהיחידה במצדה / הרודיון / ירושלים... או שאעביר אותו באם יבקש שאישי יתרום מזמנו ויספר על מעלליו ביחידה בזמן שירותו בסדיר.
כמעט שאלתי 'מתי'... כי אני כ"כ אוהבת להדריך את הנוער הזה... ואני יודעת כיצד אישי מכין את עצמו... ופעם אחת אפילו בקשנו להביא בשרים ומנגל וכו'. והמ"פ אמר שאסור... ואחר כך אמר 'אם ישנה סיבה'... ועשינו להם ערב מהמם... זה היה לסיום הטירונות של החבר'ה.
אלה שהמ"פ אמר לי 'אמא של...' ואני אמרתי לו 'ריקי'... אמר וחזר 'ריקי רק רציתי להגיד לך...'
'וואו'... אני אומרת לעצמי וחוזרת ואומרת לעצמי ומתמלאת אויר... החזה מתנפך... והגרון... אילו מילים הנ"ל אומר ואזניי קולטות... עד שדמעות זולגות מעייני... ואני פשוט מתחיל הלבכות. וזה המ"פ שואל 'את בוכה?' ואני אומרת לו 'בוכה בוכה... אני אמא... אני רשאית לבכות מאושר כמה שאני רוצה...'.
כשניתק חשתי חולשה ברגליים. התישבתי רגע... 'מה עושים עכשיו' שואלת את עצמי... המעשה הנכון היה להתקשר לאישי... ואני מתקשרת ולא יכולה לעצור את הבכי... מילא דמעות... אבל בכי.
וכך מספר לי המ"פ בכבודו ובעצמו... הבחור הזה שבטח בעוד חצי שנה יחגגו לו 24 אביבים... והוא אחראי לשלומם של עשרות חיילים, שרצים ונופלים ויורים ונוהגים... ומאחורי כל נער כזה בן 18 וחצי יש אמא שמחכה..., שירדו מהצפון לטובת פעילות 'חשובה' בדרום... ובדרך מהצפון לדרום שהרי כבר אינם טירונים וכבר שבועיים ומחצה שלא ראו בית, נשאלו באם ירצו לסעוד במסעדת שיפודים כזו. כמובן שרצו... וכך מספר שעצרו וירדו מהאוטובוס, ומשאר הרכבים ועמדו בתור להזמין את הארוחה. מספר לי המ"פ שמחוץ למסעדה נותרו שלושה חיילים ולא נכנסו לעמוד בתור... ומי שנתן ליבו לכך הראשון היה לא אחר מאשר הבנימין שלי כפרה עליו... איזה נפש... איזה נשמה. אומר לי המ"פ שעמד בדלת המסעדה ומפציר בהם, ואלה מהבושה מסרבים... רק שהבנימין שלי לא הותיר בידם ברירה... ואיך? אמר לאיש שעל הבשרים 'תכין לי עוד שלושה שיפודי חזה אווז'... ישבו כל כבודה לאכול. (כותבת והדמעות שוב זולגות... כמה ליטר יש לנו שם??? שנדע). חייל לא נותר בחוץ... רק שאז נכנס בעל המקום ושואל מי ומה ונותן הוראה 'לפנק את החבר'ה'... לקראת החזרה לנסיעה קמו החיילים לשלם בעבור הארוחה (מדובר על כ-30 חיילים אולי יותר), או אז התברר להם ששולחן לצידם ישבו תיירים יפנים, שאף בקשו מהחבר'ה להיצטלם איתם וכו'. והחבר'ה אמרו 'למה לא'... והתיירים האנונימיים לגמרי שילמו בעבור הארוחה, עד הגרוש האחרון.
לא לבכות?
ואני אחרי כל זה מתיישבת, ועל ספל קפה שואלת. שואלת בקול רם... 'איפה יש עוד עם כמו העם הזה?'
את קוראת בפייס על חיילים שמקבלים חשבון 0 ש"ח עבור ארוחה בדלית אל כרמל, על חייל שאיבד ארנק בנהריה ובמקום נותנים לו מאפים ועוד מאתיים ש"ח... והמקרים האלה באים אליך כמו משבי רוח רעננים... ונראים כאילו באו ממקומות רחוקים והנה 'בום' פצצה כזו של גאווה ושל אושר... ואני חושבת לעצמי 'מה הם חושבים לעצמם אותם טרוריסטים קטנים וטיפשים... מה??? איזה סכין תנצח כזו רוח של עם???
שבע וחצי בבוקר... מה זה בבוקר... הבוקר, מצלצל הנייד ואני
מה להגיד... עוד לא פתחתי עין תורנית ליום שלישי פעמיים כי טוב, נהנת הנאה מלאה משמיכת הפוך המפנקת...
לשיטתי צלצול טלפוני בשעה 'כה מוקדמת' מסמנת צרות... כי כל מכרי ומוקירי יודעים וגם יודעות שהשעות האלה של הבוקר הן 'שלי', וכל זה למה? כל זאת מאחר ואני מתעוררת באופן יומיומי בשעה 04.15, מכינה לבעלי תיק צידה, מעמידה קנקן לטובת ספל ראשון של בוקר אותו נלגום יחד בטרם נפרד עד לשעות אחה"צ או הערב. כך גם הבוקר... שישנם בקרים ש'זהו' התעוררתי ומתחילה משם את היום, אם בעבודות הבית ואם עבודות החצר ואם מכינה את עצמי להיות ה'ליסינג בייביסיטר' האולטימטיבית, ישנם בקרים שהאיש שלי יוצא את הדלת ואני חוזרת למיטה שאמנם התקרר אבל מהר מאוד תחזור ותחמם בכייף... כמו הבוקר. בחוץ קור כלבים, אז מה יש לי לחפש על המרפסת???
וכך יודעים בני ביתי ומי שמהסביבה שבשעות האלה של הבוקר... לא מתקשרים אלי. אלא.
והבוקר הנייד מצלצל.
מביטה בחצי עין על צג הנייד ומיד קופצת על שתי רגליי... המתקשר הוא לא אחר מאשר המ"פ של הבנימין שלנו..., תחילה הלב עובר למצב חירום... אחר כך המח מתחיל לחשב חישובים... אבל מיד נרגעת כי 'דברים כאלה' לא מודיעים בטלפון, לאמא.
כמובן שמיד סלחתי כי ממתי מ"פ באימון מתקדם של יחידה צבאית כזו או כזו יודע שלאמא של... לא מתקשרים בין השעות... מצד שני כבר תכננתי לעצמי תשובה באם יבקש הנ"ל שאדריך חיילים מהיחידה במצדה / הרודיון / ירושלים... או שאעביר אותו באם יבקש שאישי יתרום מזמנו ויספר על מעלליו ביחידה בזמן שירותו בסדיר.
כמעט שאלתי 'מתי'... כי אני כ"כ אוהבת להדריך את הנוער הזה... ואני יודעת כיצד אישי מכין את עצמו... ופעם אחת אפילו בקשנו להביא בשרים ומנגל וכו'. והמ"פ אמר שאסור... ואחר כך אמר 'אם ישנה סיבה'... ועשינו להם ערב מהמם... זה היה לסיום הטירונות של החבר'ה.
אלה שהמ"פ אמר לי 'אמא של...' ואני אמרתי לו 'ריקי'... אמר וחזר 'ריקי רק רציתי להגיד לך...'
'וואו'... אני אומרת לעצמי וחוזרת ואומרת לעצמי ומתמלאת אויר... החזה מתנפך... והגרון... אילו מילים הנ"ל אומר ואזניי קולטות... עד שדמעות זולגות מעייני... ואני פשוט מתחיל הלבכות. וזה המ"פ שואל 'את בוכה?' ואני אומרת לו 'בוכה בוכה... אני אמא... אני רשאית לבכות מאושר כמה שאני רוצה...'.
כשניתק חשתי חולשה ברגליים. התישבתי רגע... 'מה עושים עכשיו' שואלת את עצמי... המעשה הנכון היה להתקשר לאישי... ואני מתקשרת ולא יכולה לעצור את הבכי... מילא דמעות... אבל בכי.
וכך מספר לי המ"פ בכבודו ובעצמו... הבחור הזה שבטח בעוד חצי שנה יחגגו לו 24 אביבים... והוא אחראי לשלומם של עשרות חיילים, שרצים ונופלים ויורים ונוהגים... ומאחורי כל נער כזה בן 18 וחצי יש אמא שמחכה..., שירדו מהצפון לטובת פעילות 'חשובה' בדרום... ובדרך מהצפון לדרום שהרי כבר אינם טירונים וכבר שבועיים ומחצה שלא ראו בית, נשאלו באם ירצו לסעוד במסעדת שיפודים כזו. כמובן שרצו... וכך מספר שעצרו וירדו מהאוטובוס, ומשאר הרכבים ועמדו בתור להזמין את הארוחה. מספר לי המ"פ שמחוץ למסעדה נותרו שלושה חיילים ולא נכנסו לעמוד בתור... ומי שנתן ליבו לכך הראשון היה לא אחר מאשר הבנימין שלי כפרה עליו... איזה נפש... איזה נשמה. אומר לי המ"פ שעמד בדלת המסעדה ומפציר בהם, ואלה מהבושה מסרבים... רק שהבנימין שלי לא הותיר בידם ברירה... ואיך? אמר לאיש שעל הבשרים 'תכין לי עוד שלושה שיפודי חזה אווז'... ישבו כל כבודה לאכול. (כותבת והדמעות שוב זולגות... כמה ליטר יש לנו שם??? שנדע). חייל לא נותר בחוץ... רק שאז נכנס בעל המקום ושואל מי ומה ונותן הוראה 'לפנק את החבר'ה'... לקראת החזרה לנסיעה קמו החיילים לשלם בעבור הארוחה (מדובר על כ-30 חיילים אולי יותר), או אז התברר להם ששולחן לצידם ישבו תיירים יפנים, שאף בקשו מהחבר'ה להיצטלם איתם וכו'. והחבר'ה אמרו 'למה לא'... והתיירים האנונימיים לגמרי שילמו בעבור הארוחה, עד הגרוש האחרון.
לא לבכות?
ואני אחרי כל זה מתיישבת, ועל ספל קפה שואלת. שואלת בקול רם... 'איפה יש עוד עם כמו העם הזה?'
את קוראת בפייס על חיילים שמקבלים חשבון 0 ש"ח עבור ארוחה בדלית אל כרמל, על חייל שאיבד ארנק בנהריה ובמקום נותנים לו מאפים ועוד מאתיים ש"ח... והמקרים האלה באים אליך כמו משבי רוח רעננים... ונראים כאילו באו ממקומות רחוקים והנה 'בום' פצצה כזו של גאווה ושל אושר... ואני חושבת לעצמי 'מה הם חושבים לעצמם אותם טרוריסטים קטנים וטיפשים... מה??? איזה סכין תנצח כזו רוח של עם???