כמו שהבטחתי... תמצית היום:
אז כאמור היום ביקר בבית ספרינו (האמת היא שזה היה במתנ"ס סמוך) אביו של בני אברהם, חיים. הטקס התחיל בדברים של הרב הראשי של אשדוד ואחרי זה ממלא מקום ראש העיר והמנהלת ועוד כל מיני אנשים שלא עניינו אף אחד. אחרי זה הוצג סרט קצר כאשר ברקע מתנגנן השיר של עוזי חיטמן, "חזור הביתה ילד" או משהו כזה... ואז, אם דמעות בעיניו, עלה לבמה האיש לכבודו נערך הטקס. הוא סיפר את כל סיפור החטיפה לאנשים שלא ידעו על מה מדובר ואת כל מה שהיה אחריו (אני אחזור לזה בעוד כמה שניות) אבל הדבר הגדול ביותר היה הסיפור המפחתי שהוא סיפר שפשוט הדהים את כולם. מתברר שבני אברהם היה קרוי על שם דודו בנימין, ...שנשבע בשי בעת מלחמת יום הכיפורים שם גם נפטר. אתם מבינים את האירוניה??? חיים אברהם סיפר שבנו ואחיו למדו באותו בית ספר בדיוק באותו קיבוץ ואפילו הלכו לאותה יחידה בצבא... ושניהם נשבו בשבי. התקווה היחידה היא שבמקרה של חטיפה זו הסיפור ייגמר בסוף שמח והבן ישוב הביתה שלם ובריא. בקשר לחטיפה עצמה סיפר האיש על מלחמתו באו"ם (מלחמה תרתי משמע) ועל כל השיחות שערך עם אנשים שונים בשביל לראות את בנו חוזר אליו... השורה התחתונה היא ששום דבר עדיין לא עזר. הוא סיפר שהתקווה מעורבבת בפחד זו ההרגשה הגרועה ביותר שאפשר לחוש. למרות שאפשר לראות על הבן אדם שהוא עובר זמנים קשים מאוד הוא עדיין שומר על חזות חזקה מאוד. כולם ביחד הצטרפו לתפילה שהסוף יהיה טוב. לבסוף קיבל אברהם את התרומות אשר נאספו על ידי מועצת התלמידים של בית הספר בהתרמה מכל התלמידים והמורים בבית הספר וברחבי העיר ובעיניים דומעות הודה לכולם. אני חייב להגיד שהעיניים שלי לא נשארו יבשות במיוחד. מי ייתן והבנים החטופים ייחזרו הביתה בשלום. הוא סיים בבקשה שאנחנו, התקווה האחרונה לפי המילים שלו, נירתם למשימה ונעשה כל מה שאנחנו יכולים לעזור. אז מי שעדיין לא נכנס למעגל העזרה בדרך כלשהי אני מבקש ממנו להיכנס. תכתבו מכתבים. אולי הם יעזרו. ישמור עליהם אלוהים...
אז כאמור היום ביקר בבית ספרינו (האמת היא שזה היה במתנ"ס סמוך) אביו של בני אברהם, חיים. הטקס התחיל בדברים של הרב הראשי של אשדוד ואחרי זה ממלא מקום ראש העיר והמנהלת ועוד כל מיני אנשים שלא עניינו אף אחד. אחרי זה הוצג סרט קצר כאשר ברקע מתנגנן השיר של עוזי חיטמן, "חזור הביתה ילד" או משהו כזה... ואז, אם דמעות בעיניו, עלה לבמה האיש לכבודו נערך הטקס. הוא סיפר את כל סיפור החטיפה לאנשים שלא ידעו על מה מדובר ואת כל מה שהיה אחריו (אני אחזור לזה בעוד כמה שניות) אבל הדבר הגדול ביותר היה הסיפור המפחתי שהוא סיפר שפשוט הדהים את כולם. מתברר שבני אברהם היה קרוי על שם דודו בנימין, ...שנשבע בשי בעת מלחמת יום הכיפורים שם גם נפטר. אתם מבינים את האירוניה??? חיים אברהם סיפר שבנו ואחיו למדו באותו בית ספר בדיוק באותו קיבוץ ואפילו הלכו לאותה יחידה בצבא... ושניהם נשבו בשבי. התקווה היחידה היא שבמקרה של חטיפה זו הסיפור ייגמר בסוף שמח והבן ישוב הביתה שלם ובריא. בקשר לחטיפה עצמה סיפר האיש על מלחמתו באו"ם (מלחמה תרתי משמע) ועל כל השיחות שערך עם אנשים שונים בשביל לראות את בנו חוזר אליו... השורה התחתונה היא ששום דבר עדיין לא עזר. הוא סיפר שהתקווה מעורבבת בפחד זו ההרגשה הגרועה ביותר שאפשר לחוש. למרות שאפשר לראות על הבן אדם שהוא עובר זמנים קשים מאוד הוא עדיין שומר על חזות חזקה מאוד. כולם ביחד הצטרפו לתפילה שהסוף יהיה טוב. לבסוף קיבל אברהם את התרומות אשר נאספו על ידי מועצת התלמידים של בית הספר בהתרמה מכל התלמידים והמורים בבית הספר וברחבי העיר ובעיניים דומעות הודה לכולם. אני חייב להגיד שהעיניים שלי לא נשארו יבשות במיוחד. מי ייתן והבנים החטופים ייחזרו הביתה בשלום. הוא סיים בבקשה שאנחנו, התקווה האחרונה לפי המילים שלו, נירתם למשימה ונעשה כל מה שאנחנו יכולים לעזור. אז מי שעדיין לא נכנס למעגל העזרה בדרך כלשהי אני מבקש ממנו להיכנס. תכתבו מכתבים. אולי הם יעזרו. ישמור עליהם אלוהים...