כעסים, אשמות, וכל מה שבינהם.

[ל ו ל י ת]

כעסים, אשמות, וכל מה שבינהם.

אני כותבת את ההודעה הזו לאחר זמן ממושך של מחשבה, ושכעדיין אין בי את המילים או הניסוחים המדוייקים. אנסה בכל זאת. כמישהי שקרובה (אחות של) למישהו שפגוע בנפשו, מצאתי את עצמי לא פעם מנסה למצא "מי אשם", מי אחראי למה שקרה וכו´. אני מוצאת שגם אנשים בחיים וגם לעיתים כאן מנסים להסביר או למצא הסברים עבור עצמם למה זה קרה ליקר שלהם. בכל זאת אני מוצאת את עצמי מאד נזהרת שלא לבטא את תחושותיי בנושא זה כאן. אני חושבת שאולי זה קשור לכך שמי שנמצא כאן בפורום יכול להיות חבר של או אח של או בן של או הורה של מישהו שחייו הם סבל מתמשך. והחשש שלי הוא שבהבעת הדיעה שלי שהיא אישית ופרטית ולא קשורה למקצועי, אני עלולה לפגוע במישהו אחר כאן, שמחזיק דיעות אחרות וכו´. מצד שני אני חושבת שכן צריך לתת מקום גם כאן לפתוח את מה שעל הלב שלנו. גם שלי. אני גם חושבת שעם השנים למדתי להבין שהמילה "אשם" לא ממש רלוונטית. אולי אחראי או תורם ל... אבל לא אשם. כי החיים מורכבים הרבה יותר ממה שלעיתים אנו מסוגלים לראות או להבין או לרצות שיהיו. טוב אני מפנה בעצם שאלה למי שכאן, עד כמה אתם מחפשים למה זה קרה או מי תרם לכך, עד כמה מרגישים שבחיים אפשרו לכם או אפשרתם לעצמכם להביע את דעתכם, עד כמה חשתם ש"בטוח" להביע דעתכם (גם אם אינה מבוססת על מחקרים ארוכי שנים ...) ועד כמה לדעתכם אפשר להביע דיעה גם כאן. ואני מקווה שאצליח להביע כאן את דעתי גם ללא חשש. ושנוכל לתת אחד לשני את המקום להביע דיעות ונוכל להתעלות מעל הכאב הפרטי של כל אחד מאיתנו ולתת לאחר להשמיע את דעתו, כל עוד זה בגבול הטעם הטוב וללא יציאה אישית ללא ביסוס.

 

[שיריתה המקורית]

לולית, אני חושבת שאם את תפתחי את

ליבך, זה יקל עלינו לפתוח את ליבנו. את , בתור מנהלת הפורום, צריכה להחליט איזה אופי ישא פורום זה, ואין כמו דוגמא אישית.

 

[ל ו ל י ת]

את כל כך צודקת

אני מסתובבת עם זה הרבה זמן. ואפילו היום. כאילו חושבת לעצמי שאני חייבת פשוט חייבת להוציא את הדברים. ואז שבה וחושבת רגע, ומה אם מישהו שאני מכירה קורא את מה שאני כותבת כאן? אני מאד מסתבכת עם זה. את צודקת, דוגמא אישית. ועדיין, מנהלת מנהלת ועדיין שבויה גם בתוך הקושי. אני אנסה. טוב אז זה הולך ככה. טוב רגע אני אחשוב איך לנסח.

 

[ל ו ל י ת]

טוב אז ככה...

אני כותבת דברים מהלב כאדם, כמשתתפת, כבת למשפחה פגועת נפש, ומקווה שזה לא יעורר קיטונות של כעס. אני גם מוסיפה מראש שאינני מתכוונת כאן לקבוע איך ולמה מתפתחים מצבים נפשיים מסובכים. אני רק רוצה לשתף בחוויה שלי, האישית והפרטית. אז ככה. כשאחותי חלתה, לא ידענו כלום על מה זה (לפחות אני). לא היתה לנו שום הסטוריה בבית או במשפחה המורחבת/חברים של מחלות נפש כך שלא ידענו בכלל למה לצפות מה עומד לקרות ובפני מה אנו ניצבים. אחותי עברה מצבים לא קלים בלשון המעטה. לא פעם ניסיתי להבין מה גורם להתקף לפרוץ דווקא מתי שהוא פורץ. והתשובות שנתתי לעצמי היו לא פעם קשות ביותר. אחרי כמה שנים מצאתי את עצמי קוראת במסגרת לימודיי האקדמיים על מחלות נפש שונות. מצאתי את עצמי קוראת על סכיזופרניה. אורו (או חשכו) עיני. לראשונה קראתי על סימפטומים לפי קטגוריות של המחלה. לראשונה יכולתי לתת שם למה שאני במשך שנים רואה בבית. לראשונה יכולתי להבין שאנו לא המשפחה היחידה בה זה קורה. לראשונה ידעתי שאני לא לבד. שיש עוד (והרבה) אחים של או בני משפחה של, הסובלים עם היקר להם, במידה זו או אחרת. מצאתי את עצמי שואלת את אמי האם אחותי סובלת מסכיזופרניה, ולהפתעתי קיבלתי תשובה ש"אין לזה שם בדיוק...קשה לדעת...יש כל מיני (וזה אחרי שאחותי היתה כבר איזה לפחות 6 שנים חולה,ואמי בקשר עם פסיכיאטר ותחנה לבריאות נפש כלומר לא באנו מהג´ונגל {האמנם?!}). התחלתי לקרא. לחפש עוד ועוד חומר. בין חיפושיי מצאתי מאמר די ידוע של שניים (אולי אביא קישור אליו אם אמצאו ברשת) המקשרים התפתחות של המחלה עם דפוס התקשורת בבית. זו תאוריה שהיתה מאד מאד פופולארית בשנות הששים-שבעים, וכתוצאה ממנה נהגו לראות את המשפחה בכלל והאמא בפרט (בתור מי שהכי קרובה והכי נמצאת בקשר עם הילד) כאחראית לפריצת המחלה. מצאתי ספר בו אפילו מתוארות שיטות טיפול במשפחה כולה בכל הקשור לשינוי דפוסי התקשורת בבית. היה לי מאד נוח לאמץ לעצמי גישה זו, אך במהרה למדתי שעם המחקר כיום והמידע החדש יש נטיה לגישות שונות בהרבה. המחקר כיום מביט על סכיזופרניה כמחלה גנטית בעיקרה. הדבר מבוסס על מחקרים כגן מחקרי תאומים ועל הישנות המחלה לעיתים באותה משפחה. לא הייתי בקיאה ברזי המחקר בשנות השבעים אך יש לי תחושה שהגישה השלטת כיום, ממש כפי שבעבר הגישה גרמה להאשמה של ההורים, כך הגישה כיום מאפשרת למשפחות להיות בעמדה של "זה לא בגללי" כלומר שזה גנטי ואין מה לעשות, לא אנו הקרובים לאדם הפגוע משפיעים על מצבו ולא אנו גרמנו למחלה שלו. אני יודעת, אני בת למשפחה כזו. אני אישית מוצאת את עצמי די אבודה בכל הקשור לזה. יש שיאמרו לי למה את מעסיקה את עצמך כל כך המקור המחלה. יש לי תשובות רבות, בעיקר אישיות משלי למה זה כל כך חשוב לי, למה זה פורץ. בכל מקרה לי אישית יש תחושת בטן (ושוב-תחושה אישית ולא גישה מדעית!!!) שהמחלה אינה תוצר אך ורק של גנטיקה. כלומר שיש לסביבה גם השפעה. ושאולי מהר מידי הספידו את העמדה המבוססת על תקשורת בבית כגורם שמעורר את המחלה. אני לא יודעת מספיק. רק הבטן שלי מדברת כאן. אני מוצאת את עצמי אל מול משפחתי לא פעם, מנסה להסב תשומת לב לאמירות והערות ולהכחשות. בעיקר הכחשות אם של רגשות, אם של אירועים שהיו. והדבר מאד מאד קשה. ההכחשות האלה לצערי הם מנת חלקו של מי שנמצא במשפחה שלי. ואני חושבת שגם שלי. רק שאני מנסה ללמוד את הרגשות שלי, ולהאבק בהכחשות. והאבק במחיקת הכעסים והרגשות. להלחם אך מאד מאד קשה. וזהו. שיריתה זרקת לי כפפה שאני בעצם "יריתי". אני מרגישה שמסוגלת לדבר על כך שעות וימים. וזה לא יגמר. בכל מקרה אני בוחרת לעצור כאן, לפחות כעת.

 

[שיריתה המקורית]

קראתי פעמיים והרגשתי

אותך, לולית. פחות מעניין אותי להתייחס כרגע לתיאוריות בדבר פריצת המחלה אלא יותר המצב שאת נמצאת בו, ביחוד תפס את עיני משפט אחד" להאבק במחיקת כעסים והרגשות". אני לא יודעת איך את מתמודדת, ואני בטוחה שיש לך ידע מקצועי רב, ואולי ניסית בלב שלם את מה שאני רוצה להציע לך, אבל בכל זאת אני רוצה לספר על דרכי ההתמודדות שלי עם הרגשות שלי, לא רק בנוגע לביתי, אלא בכלל. אז ככה : קודם כל אני מבהירה לעצמי בכל פעם שכל רגש הוא לגיטימי. מותר להרגיש הכל, הכל הכל הכל !!! ואם פעם כשהיו צצים בי רגשות קשים הייתי מנסה להדחיק אותם בכל כוחי, היום אני מקבלת אותם בפנים יפות. לכל רגש יש מקום, ואם הוא הגיע סימן שצריך לקבלו בברכת "ברוך הבא". כאילו היה אורח. יפה שהגעת, שב, תתרוח, תנוח, תרגיש בבית, וכשתרצה ללכת, תצא בראש גאה בדלת הראשית. זו הדרך שלי לקבל את רגשותי, לא תמיד אני מצליחה, נכון, אך כשאני מצליחה אני מרגישה נפלא. כל הרגשות מותרים !!! ה"טיפול" ברגשות הוא לא בהדחקתם אלא בקבלתם ! מקוה שהייתי מובנת

 

[ל ו ל י ת]

מותר להרגיש הכל

זה משהו שאני מוצאת את עצמי כותבת לא פעם. לאחרים. איךשהוא כשזה מגיע למגרש הפרטי זה נהיה קצת יותר מסובך לדעתי ומנסיוני. אבל - לאט לאט כמו שאני תמיד אומרת, בסוף יהיה בסדר ואני באמת מאמינה בזה ובפתרונות שלוקח זמן להגיע אליהם (אלה בדרך כלל היציבים שבדפוסים שעוזרים לנו להתמודד).

 

[שיריתה המקורית]

אני שמחה שהגעתי מוקדם למצב

כזה שמרשה לי להרגיש הכל. ה כ ל !!!!! אני חושבת שזה התחיל עוד הרבה לפני הילדה. פשוט אני טיפוס כזה, פתוח כלפי אחרים ופתוח כלפי עצמי. אני גם נותנת לילדים שלי לגיטימציה להרגיש הכל כלפינו, הוריהם, כלפי אחיהם, וביחוד כלפי אחותם המיוחדת. אני חושבת שזה מאד משחרר. בעלי לעומת זאת הרבה יותר סגור לסביבה ולעצמו.

 

[sharpantie]

תוספת אישית

יש לי מה להוסיף בנושא אבל אני עדיין צריך "להתבשל " עם עצמי לפני שאני מעלה את זה על הכתב....ניפגש על המסך יותר מאוחר.

 

[ל ו ל י ת]

קח את הזמן

מי כמוני יכולה להבין שהזמן כאן הוא גורם מרכזי ואולי לא רק הזמן. כשתרגיש שרוצה לשתף תעשה זאת, לא קודם. ושיהיה לך יום טוב.

 

[1איימי]

"הכפפה היגיעה גם אלי,,

אני פעם ראשונה כאן ,והעזתי איך שהוא לכתוב,,,מתוך צורך קיומי דחוף כזה,, מאד הזדהיתי איתך לולית ,וכן שריתה וכולם,,עם כל ההיתלבטויות בקשר לכתיבה לחשיפה ולהיתחשבות בקוראים והמישתתפים כאן. שכן גם אני נימצאת ושייכת למישפחת הפגועים . אצלי ענף המחלות הולך ומיסתעף. אם היתה היתכחשות במשך השנים ,היום זה מחלחל ומחלחל ואין מנוס מלומר את האמת וכל האמת. היא קשה כואבת עד זוב. קודם בני היקר חלה היום הוא בחור צעיר בשנות העשרים ,אחר נודע לי על אבי ועל דודתי ,אחר על אחות אחת ,ואחר על השניה . אז אני אם אחות ובת של ניפגעים.העומס קשה מנשוא . עם חלקם אני בקשר וחלק אני היתרחקתי בכוונה. רק עם בני אני בקשר סימביוזי מיוחד חיה לבד איתו.ובגללו אני כותבת כאן היום. ואלי בגללי,,, אני מיתמודדת כך יותר משלוש עשר שנים . אין היתקדמות של ממש כי הוא לא מיתרועע בחברה וסגור בבבית כל ימות השבוע חוץ מיציאה לפסיכולוג. השבוע היתה לנו פריצה בעניין ההכרה במחלה שלו.הסכיזופרניה. הבנו שאנו עשינו הכחשה כל הזמן . כל השנים של הטיפולים ,כל הפסיכולוגים, הטיפול התרופתי, ובתי החולים לא גרמו לנו לחשוב שהאדם המקסים הזה חולה בסכיזופרניה כפי שטענו הרופאים. תמיד היתרכזנו בצד הבריא שלו והאיטלגנטי . ועברנו המון המון משברים. לאחרונה היה משבר קשה והיווה את הטריגר לעמוד מול האמת. ואחריו עוד שני משברים קשים ביותר .וכשהיתחלנו לנתח ולהבין באנליזות אין סופיות ,אל תוך הלילה, גילנו, תוך כדי עילעול במאמרים על המחלה ,שהנה כל הסימפטומים דומים. !(חוץ משמיעת קולות ). היה מדהים להפנים את המחלה ולהיסתכל לה באומץ בעיניים. אך עשינו זאת . וזה עדיין כואב. אציין שאנו לומדים פסיכולוגיה כל הזמן ערים ברזי הנפש הרגשות .אך בסיכוזו´ לא רצינו לגעת. איזה סבל הוא סובל והכל למול עיני. הרגשות אצלי הן לא עצורות .אלא ההפך ,אני סובלת מעודף והצפה שלהן.עד כדי כך שהיתפתחו בגופי מרב צער ואוזלת יד ,ואולי גם אשמה,- מחלות אוטואימוניות קשות. כעת אני על תקן נכות גופנית בבית איתו. אני צריכה המון כוחות כדי לעזור לו ,צריכה ישות ניפרדת ,אך הקושי הוא שאני מעורבבת איתו. ומכוון שכל מישפחתי חולה אין לי על מי לסמוך או להישען.חוץ מאשר שאני מטופלת אצל פסיכולוגית. לכן אני מזדהה עם רוח הלחימה של כל אדם הסובל ממחלה כל שהיא בפרט אם היא נפשית או אדם הקרוב לחולה.בקשר ללמידת הרגשות הממלאים אותנו ואשר מיחדים אותנו כבני אדם. לא קל לכתוב על האנשים שאת הכי אוהבת, בן אבא אחיות ולספר דברים עליהם , האנונימיות תעזור אני מקווה ,והסיבה שממריצה אותי היא שאין עם מי להיתחלק חוץ מאנשים שהם עוברים זאת כמוני .וזה אתם כאן. וגם מהסיבה שאני רוצה ללמוד מאחרים דרכי היתמודדויות לתמוך בהם ולהיתמך . כי לראשונה מזה שנים אני מרגישה שאני מיתדרדרת ומאבדת את כוחי ויכולתי האישית .מרגישה אבודה ומוכת גורל מרגישה מובסת ואין מנוחה מהמכות המונחתות . יש בי תקווה שאולי עוד ימצא האור בקצה המינהרה. בנתיים תודה על ההקשבה ,,,והיכולת להכיל מצבים ואנשים עם בעיות שלכם א.

 

[שיריתה המקורית]

תודה ששיתפת אותנו

ואני יכולה לומר לך מנסיון, שמאד עוזר "לשפוך" פה הכל. מאד עוזר שיש מקום שאפשר לקטר בו חופשי ולומר את הדברים הכי קשים ואיומים על הקרובים לנו. כמובן שהאנונימיות עוזרת. הייתי רוצה לומר לך "ברוכה הבאה", אך יש בזה ציניות כי כל מי שכאן היה מאד מאד מאד רוצה לא להיות כאן...........

 

[ל ו ל י ת]

שיריתה - עשית לי לחשוב...ולכתוב

...על הדבר הזה של כמה מאיתנו לא היו רוצים להיות כאן וזה הזכיר לי שבמשך הרבה מאד זמן מגיל צעיר היה לי ברור שכל המשפחות או לפחות רובן הן ממש נורמאליות חוץ מהמשפחה שלי. ככה זה היה במשך הרבה שנים. אבל איך שהוא הגעתי למצב שלא רק שהכרתי עוד ועוד משפחות שבהם יש חולי, הרי שגם כשאני חושבת על משפחות שהן לכאורה "נורמאליות" ושאין בהם שום "אבחנות" הגעתי למסקנה שאין דבר כזה משפחה נורמאלית. סתם תרגול מעניין לחשוב על כל מכריך וחבריך ולחשוב באיזה משפחה אין בעיות. אז נכון שיש עצמות שונות. על זה אין ויכוח. אבל לכל משפחה ה"תיק" שלה ורבות רבות המשפחות שפשוט נוהגות ש"לא לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ" למרות שזה לא הדבר הנכון לפרטים שבתוכן. אגב על מנת לחלוק צריך לדעתי כוחות. שמירה בבטן של המשפחות לא אומרת שהן יותר בריאות. ולא אומרת שאין בהן בעיות. לילה/בוקר טוב, ל ו ל י ת .

 

[ל ו ל י ת]

וואו

את מסיימת את דבריים במילים של שבח על היכולת שלנו להכיל מצבים ואנשים. ואני רוצה להחזיר את המילים האלה אליך. גם כעת כמה שעות לאחר הקריאה הראשונה של דברייך קשה לי לתאר את מה שעובר עליך ואת הכוחות הנדרשים לכך. את כותבת גם שזה התחיל עם בנך ואחכ גילית שמסביבך עוד ועוד אנשים הסובלים מהמחלה, סתם עניין אותי האם קודם הם לא היו חולים, או שרק אחרי שהבנת ממה סובל בנך יכולת לתת שם למה שראית אצל האנשים האחרים הקרובים לך? יכולת להכיל, ויכולת להביט על המצב-נראה לי שלא הרבה הורים מסוגלים לתאר בצורה הדומה לאופן שבו את תארת, את היחסים עם הבנים/בנות שלהם. את כותבת על קשר סמביוטי (סימביוזי?) אני חושבת שיש לי מושג למה את מתכוונת. ועדיין את מוזמנת אם יבוא לך להסיבר יותר את כוונתך. בכל מקרה אנחנו כאן ואת מוזמנת תמיד.

 

[sharpantie]

הסיפור שלי מתחיל אי שם בסוף

שנות השבעים. שלוש שנים אחרי שהתחתנתי נולדה לי בת במזל טוב. שמונה חודשים יותר מאוחר לקתתה אשתי בהתקף פסיכוטי חריף והיא אושפזה בבית חולים לשלושה חודשים.זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה מקרוב. עד אז לא היה לי שמץ של מושג בכל מה שקשור למחלות נפש, אישפוזים ופסיכיאטרי.לא היו מקרים כאלה במשפחתי הקרובה. בהמשך הסתבר לי שאשתי חלתה בצעירותה והיתה מאושפזת לפני שהכרנו.הדבר כמובן הוסתר ממני. במשך השנים החלימה וחזרה לתפקוד מלא. עקבות המחלה לא ניכרו בה למי שלא ידע. במהלך האישפוז שהזכרתי,כשניסיתי לשאול את הרופאים מה יש לה ומה בדיוק הבעיה,היתה התשובה "אנחנו לא מוסרים אבחנה". התשובה המקוממת הזו שהולכת איתי עד היום כעלבון לאינטליגנציה, נראה שהביאה אותי להתעניין כמעט באובססיביות בכל מה שקשור למחלות נפש. די מהר הגעתי בעזרת הספרות הרפואית לאבחנה שהיה לי מאוד קשה לקבל ולומר לעצמי בקול שאשתי חולת נפש יש לה סכיזופרניה. ואכן זה התברר כנכון. במהלך השנים אשתי נפטרה ונשארתי עם ילדה קטנה שעם כל הקשיים של לגדל אותה לבד,התווסף החשש שמא גם היא תחלה בעתיד. הבת גדלה כל השנים עם המידע על מה שהיה לאמא שלה ובצל הפחד הנורא שזה יקרה גם לה. לפני כשנתיים,אשר יגורתי בא. בתי קבלה התקף פסיכוטי ונאלצתי לאשפז אותה למרות הלבטים שהיו לי. כל מה שקרה עם אשתי לפני שנים והספקתי לשכוח ולהתאושש ממנו, חזר אלי שוב בגדול. הרגשתי כאילו היתה לי פעם איזה מין מפלצת שהצלחתי להשתחרר ממנה ולקבור אותה והנה היא מופיעה שוב וכאילו אומרת " חשבת שהצלחת להפטר ממני ,הא? זה רק נדמה לך, הנה חזרתי שוב". כרגע המצב עם ביתי הוא סביר,נמצאת בהליכי שיקום,עובדת ומתפקדת חלקית. המטען הרגשי שאני סוחב איתי עקב כל מה שסיפרתי הוא ענק וקשה. תארתי כאן רק רק את אפס הקצה של התלאות שעברתי בעיקר עם משפחת אשתי בעקבות הסתרת המידע על מחלתה. כל מי שחולה במחלה קשה שואל את עצמו למה זה קרה לי ולמה דוקא אני. שאלות ללא מענה כנראה. אני מסכים עם לולית שהגורם למחלה אינו תורשתי בלבד אלא גם סביבתי וזו הדעה הרפואית הרווחת כיום. מאידך,יש יותר מדי "פגעים נפשיים" שההסבר הפסיכיאטרי להם הוא איזה ליקוי במערכת המשפחתית (רגשי,תקשורתי,יחסים עם האמא), זה נשמע לי קצת מוגזם לא? זה מה שהצלחתי להעלות על הכתב כרגע כדי לשתף. פעם ראשונה שאני כותב את זה כך ואני לא מאמין שעשיתי זאת.

 

[ל ו ל י ת]

רציתי לכתוב לך

לגבי זה שאמרת על זה שלא נתנו לך אבחנה לגבי אשתך. והיה לי כל כך הרבה מה לומר לגבי זה. אבל זה נעלם לו. אולי אכתוב משהו על זה אחר כך. זה נעלם כי כשהמשכתי לקרא את דבריך האחרים, הם נגעו כנראה באיזה נים דק. כתבת באופן מדהים דברים כואבים כל כך, העלית את הפחדים שלך ואת האישוש הקשה כל כך. בצורה פשוטה וישירה כתבת דברים שהרגשתי פשוט את הרגשות שלך פרושים כאן. ברורים כל כך. וזה עשה את הסיפור שלך, של אשתך ז"ל ושל בתך למשהו שאינני יכולה להתעלם ממנו. אני בטוחה (שוב תחושות בטן) שהבת שלך שאבה מהבית כוחות, ואלה מאפשרים לה כיום להיות בשיקום, ולעלות על דרך בה תוכל לשוב לקהילה ולתפקד במידה בה היא תוכל. יש אנשים, אינטליגנטים ככל שיהיו, שלא מגיעים לשיקום, או כי אין להם את הכוחות, או כי אין מי שיהיה מאחוריהם וינשוף משב רענן של רוח אל תוך המפרשים שלהם. נראה כי בך יש את הכח לדחוף. ובה את הרצון והכח ללכת קדימה. ישר כח. שלך, ל ו ל י ת.

 

[1איימי]

חזק ואמץ

אנו כאן יכולים להעביר חוויות וללמוד אחד מהשני איך להיתמודד נכון עם הסכיזופרניה למיניה. הקושי הוא עצום ביחוד עם זה הילד שלך שאתה חיי איתו. צריך להיות תמיד עם היד על הדופק ואף פעם אין מנוחה או שאננות. איך היחסים שלך עם בתך? בת כמה היא ?

 

[שיריתה המקורית]

הסיפור שלך קשה מאד

ולקח לי זמן רב לקרוא אותו ועוד יותר זמן להגיב. אין לי הרבה מה לומר. שולחת לך הרבה כוח וכל טוב