כ"כ מעצבן שעדין הסביבה שופטת, מבקרת...
ועדין לא נותנת את הלגיטימצייה אליה אני ראוייה...
כאמור לפני כשבועיים חזרתי לעבודה. חזרתי בהדרגה, ל2 שליש משרה. לא הכי קל שבעולם (זכור לי שבשבוע הראשון מישהי לא הכי רגישה מהצוות שמן הסתם ידעה, אמרה לי בהתלהבות על ילדה אחת "את יודעת אמא שלה צריכה ללדת כל יום, עוד מעט תהיה לה אחות קטנה"), אך שלמה עם חזרתי! כשאני במקום העבודה אני מצליחה לעשות את הניתוק ולהיות כל כולי בשביל הילדים (גני חנ"מ) וכן על אף הקושי מאוד אוהבת את עבודתי.
אחת לשבועיים אמורה להשתתף בפגישות השתלמות מחוזית, יצא ששתי פגישות החלו לפני חזרתי ושהיום נכחתי במפגש ההשתלמות השלישי. בגלל המצב הבטחוני הרבה לא הגיעו וזה יצא קצת לטובתי. חששתי מהמפגש עם הגננות אותם לא ראיתי המון זמן... המעט שהיה אמר שלום, חייך, חיבק, מתוך נימוס שאל לשלומי... אך בסוף כשנגמר והיתי בדרכי לאוטו, היתה עימי בדרכי מישהי ששאלה לשלומי, התעניינה, שיתפה שגם אימה עברה "לידה שקטה" לפני כ32 שנה... והוסיפה ושאלה איך ביתי ואיך היא מתמודדת עם כל זה. שיתפתי במה שהרגשתי נוח... אך כששיתפתי בכך שטופז שלי מודעת ויודעת ושלא הכחשתי או הסתרתי, שאני אף נוהגת מידי יום שישי להדליק עימה 2 נרות נשמה האחד לזכר סבתי שנפטרה חודש אחרי והשני לזכר לירז ז"ל האחות והבת- התינוקת שהיתה אמורה להיות ואיננה, היא הגיבה בבהלה ואמרה "זה לא טוב, את לא צריכה לשתף אותה, זה לא נכון לילדה בגילה". יצאתי בתחושה ששפטה אותי על מה שאני ופסלה על הסף את דרכי להתאבל על לירז ז"ל הבת שלא זכיתי לגדל.
הלא, ההפך הוא הנכון, להדחיק, ולא לדבר ולהזכיר את האובדן בפני טופז זה לא הנכון! כשטופז שאלה אותי "אמא למה את עצובה?" הנכון הוא לאמא את האמת: "אני עצובה כי אני מתגעגעת לתינוקת שאיננה". ביתי ב"ה ילדה בוגרת רגישה, בריאה, וכן ישנה רגרסייה עם חזרתי לעבודה אך מסתבר שזה נורמאלי כעת. היא משחקת הרבה מאוד עם עגלות, בובות תינוקות, אמא-תינוקת, וזה טוב כי כך היא מעבדת את המצב. ב"ה יש בינינו קשר מעולה ואף התרפיסטית שלי אמרה שהיא עושה איתי עבודה טובה יותר ממה שהיא מסוגלת לעשות.
לרגע היה נראה שנבהלה קצת מכך שאמרתי שהיא יודעת ומודעת לגבי האחות/התינוקת שאננה, מכך ששיתפתי שהיא מדליקה עימי מידי שישי נר זיכרון עבורה. אולי אם היא היתה בת שנה-שנתיים היתי פועלת/נוהגת אחרת אבל היא היתה בת יותר משלוש והיא מאוד בוגרת לגילה ואין ספק שהנכון הוא היה לשתף אותה אך כמובן ברמה המתאימה לה ולגילה (וכן קיבלנו הדרכה לגביה)
חבל שהסביבה לא מבינה שבמצבים שכאלו אין נכון או לא נכון. הנכון הוא כן להיות בהקשבה וכן לתת לגיטימצייה (לא סתם לצערי לאחרונה ניתקתי קשר עם אבי...)
ולא סתם יצא שמזה שבועיים הוספתי לפרק ידי גומייה שחורה וחזקה, להזכיר לי ולסביבתי את מה שהיה ולא ישכח...
ועדין לא נותנת את הלגיטימצייה אליה אני ראוייה...
כאמור לפני כשבועיים חזרתי לעבודה. חזרתי בהדרגה, ל2 שליש משרה. לא הכי קל שבעולם (זכור לי שבשבוע הראשון מישהי לא הכי רגישה מהצוות שמן הסתם ידעה, אמרה לי בהתלהבות על ילדה אחת "את יודעת אמא שלה צריכה ללדת כל יום, עוד מעט תהיה לה אחות קטנה"), אך שלמה עם חזרתי! כשאני במקום העבודה אני מצליחה לעשות את הניתוק ולהיות כל כולי בשביל הילדים (גני חנ"מ) וכן על אף הקושי מאוד אוהבת את עבודתי.
אחת לשבועיים אמורה להשתתף בפגישות השתלמות מחוזית, יצא ששתי פגישות החלו לפני חזרתי ושהיום נכחתי במפגש ההשתלמות השלישי. בגלל המצב הבטחוני הרבה לא הגיעו וזה יצא קצת לטובתי. חששתי מהמפגש עם הגננות אותם לא ראיתי המון זמן... המעט שהיה אמר שלום, חייך, חיבק, מתוך נימוס שאל לשלומי... אך בסוף כשנגמר והיתי בדרכי לאוטו, היתה עימי בדרכי מישהי ששאלה לשלומי, התעניינה, שיתפה שגם אימה עברה "לידה שקטה" לפני כ32 שנה... והוסיפה ושאלה איך ביתי ואיך היא מתמודדת עם כל זה. שיתפתי במה שהרגשתי נוח... אך כששיתפתי בכך שטופז שלי מודעת ויודעת ושלא הכחשתי או הסתרתי, שאני אף נוהגת מידי יום שישי להדליק עימה 2 נרות נשמה האחד לזכר סבתי שנפטרה חודש אחרי והשני לזכר לירז ז"ל האחות והבת- התינוקת שהיתה אמורה להיות ואיננה, היא הגיבה בבהלה ואמרה "זה לא טוב, את לא צריכה לשתף אותה, זה לא נכון לילדה בגילה". יצאתי בתחושה ששפטה אותי על מה שאני ופסלה על הסף את דרכי להתאבל על לירז ז"ל הבת שלא זכיתי לגדל.
הלא, ההפך הוא הנכון, להדחיק, ולא לדבר ולהזכיר את האובדן בפני טופז זה לא הנכון! כשטופז שאלה אותי "אמא למה את עצובה?" הנכון הוא לאמא את האמת: "אני עצובה כי אני מתגעגעת לתינוקת שאיננה". ביתי ב"ה ילדה בוגרת רגישה, בריאה, וכן ישנה רגרסייה עם חזרתי לעבודה אך מסתבר שזה נורמאלי כעת. היא משחקת הרבה מאוד עם עגלות, בובות תינוקות, אמא-תינוקת, וזה טוב כי כך היא מעבדת את המצב. ב"ה יש בינינו קשר מעולה ואף התרפיסטית שלי אמרה שהיא עושה איתי עבודה טובה יותר ממה שהיא מסוגלת לעשות.
לרגע היה נראה שנבהלה קצת מכך שאמרתי שהיא יודעת ומודעת לגבי האחות/התינוקת שאננה, מכך ששיתפתי שהיא מדליקה עימי מידי שישי נר זיכרון עבורה. אולי אם היא היתה בת שנה-שנתיים היתי פועלת/נוהגת אחרת אבל היא היתה בת יותר משלוש והיא מאוד בוגרת לגילה ואין ספק שהנכון הוא היה לשתף אותה אך כמובן ברמה המתאימה לה ולגילה (וכן קיבלנו הדרכה לגביה)
חבל שהסביבה לא מבינה שבמצבים שכאלו אין נכון או לא נכון. הנכון הוא כן להיות בהקשבה וכן לתת לגיטימצייה (לא סתם לצערי לאחרונה ניתקתי קשר עם אבי...)
ולא סתם יצא שמזה שבועיים הוספתי לפרק ידי גומייה שחורה וחזקה, להזכיר לי ולסביבתי את מה שהיה ולא ישכח...
