לא באתי רק לברך
פורום חדש - ישן. חדש כי הדפים ריקים והאופי יהיה קצת שונה. ישן כי לא נחתתי כאן מהירח, אלא מפורום תמיכה - סהר הקודם שעכשיו ממשיך עבור הצעירים. לא כל כך כתבתי בזמן האחרון. נכון, הדפים שם רצו כמו משוגעים, ואם רציתי לראות את ההודעה שכתבתי או את התגובה שכתבתי למישהו לפני 3 ימים הייתי צריך ללכת אחורה 3 ואפילו 4 עמודים. אם מישהו לא נכנס לכאן ולא יודע מי אני או מה אני, יכול כמובן לקרוא בקודם. הימים האחרונים לא היו לי קלים. ביום חמישי בצהריים נפרדתי מהמחשב ונסעתי עם האישה והילדים לסוף שבוע. כל הזמן דאגתי מה יהיה פה בפורום ``שלי``, אולי יהיו בעיות, אולי מישהו צריך משהו, לא יודע... בסך הכל יש לי שם אנשים נפלאים שיכולים לענות כשאני לא נמצא. בקטע של התמיכה, יש כאלה שיותר טובים ממני. זה אגב אחד הדברים שהתלבטתי בהם לפני פתיחת הפורום. האם אני אדם שיכול לנהל פורום תמיכה? אסביר משפט זה. לא שאני חושב שאני לא מסוגל, ברור שכן, רק שאני חושב שמי שרוצה לנהל פורום תמיכה, צריך להיות מוכן ומסוגל לעשות את זה כל הזמן. טוב אז לא הייתי ליד מחשב. פתחתי את הפורום ``שלי`` מהפלאפון וקראתי. (בסוף עוד תחשבו שאני עושה פרסומת לפלאפון, אני דווקא לא כל כך התלהבתי מהחברה הזאת וגם הגעתי איתה להליכים משפטיים). ניסיתי גם לכתוב משהו בפורום אך ראיתי שאני יכול רק באנגלית. לא מצאתי בזה טעם. החזקתי מעמד לא רע, אבל כשחזרנו הביתה, כמובן התנפלתי על המחשב ולא נפרדתי ממנו כמה שעות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב, אבל הגורל לא כל כך רצה. האינטרנט כל הזמן נותק, בעיות בשרת, בעיות בממשק והשד יודע מה עוד, כל הזמן ניתוקים ותקיעות. זה נגמר בכעס ועצבים של אישתי, שבעצם אחרי סוף השבוע שהיה טוב ונעים בשבילה, כך אני חושב, קיבלה אנטי קליימקס או אם אתם רוצים: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. היא אמרה שחזרתי לאהבה האמיתית שלי, המחשב. קינאה או קנאות? אני כבר רואה את שניהם. ומה אניבסך הכל עשיתי? ניסיתי לנהל פורום. לא צ`אטים, לא מיילים, רק פורום שהוא חשוב לי ואני אוהב אותו. אחרי זה, איזה יומיים פרצופים. אוף כמה שאני שונא כשהיא עושה לי פרצופים. זה פשוט הורס אותי, לכל היום, גם כשהיא לא נמצאת. ושתיקות בטלפון. וכשזה עובר לה, אני רגוע, שליו, שמח. ובעצם אני שונא את התלות שלי במצבי הרוח שלה. שונא את עצמי. אבל גם אוהב את עצמי. בכלל כל החיים שלי מלאים בניגודים ופראדוקסים. אתמול היא אמרה לי שאתחיל להתנהג כמו בן אדם. חיבקתי אותה, נישקתי אותה, שום תגובה. לא מבין אותה ואף פעם כנראה לא אצליח להבין אותה. גם כשמדברים. פעם אמרתי שאני מבקש ממנה שלא תבזבז את כל ההבנה והאמפטיה שלה עבור אנשים אחרים, שתשמור משהו גם בשבילי. היא אמרה שאני מגזים. הבוקר התעוררה ישר עם פרצוף והסתכלה לי לתוך העיניים, מין מבט כזה של איקונין ביזנטי, אם אתם יכולים לרדת לסוף דעתי, והודיעה לי שאני לא אוהב אותה בכלל. זה ממש הרגיז אותי. גם העיתוי שלה, ממש מושלם, בבוקר כשצריכים לצאת מהבית ולקחת את הילדים לבתי הספר, להתחיל דבר כזה... אמרתי לה שזה לא נכון ולמה היא אומרת דבר כזה? היא אמרה, ככה! יצאתי מהחדר והמשכתי בהכנות לקראת היום שנפתח בצורה כל כך נפלאה. לא תריקת דלת או משהו, פשוט הלכתי להתכונן. כאב לי וכואב לי גם עכשיו ולפעמים אני מרגיש ששום דבר לא יעזור. מה לעשות, אני רוצה לחיות גם בשביל עצמי, לא רק בשבילה, לא רק בשביל הילדים. היא עובדת די רחוק מהבית ואני כמעט תמיד מתקשר לראות איך הגיעה לעבודה ואם הכל בסדר. היא כמעט אף פעם לא מתקשרת. וכשדאני מתקשר, כמעט אף פעם אין לה זמן לדבר. וכמו שאמרתי לה פעם, זמן ``עושים``. היום אני לא מתכוון להתקשר. אתם יודעים שאנשים בדרך כלל מגשימים את הציפיות (תורת הסטיגמה של פרופ` ש` ג` שהם, למי שמכיר). אז אני לא אתנהג כמו בנאדם. פשוט נמאס לי.
פורום חדש - ישן. חדש כי הדפים ריקים והאופי יהיה קצת שונה. ישן כי לא נחתתי כאן מהירח, אלא מפורום תמיכה - סהר הקודם שעכשיו ממשיך עבור הצעירים. לא כל כך כתבתי בזמן האחרון. נכון, הדפים שם רצו כמו משוגעים, ואם רציתי לראות את ההודעה שכתבתי או את התגובה שכתבתי למישהו לפני 3 ימים הייתי צריך ללכת אחורה 3 ואפילו 4 עמודים. אם מישהו לא נכנס לכאן ולא יודע מי אני או מה אני, יכול כמובן לקרוא בקודם. הימים האחרונים לא היו לי קלים. ביום חמישי בצהריים נפרדתי מהמחשב ונסעתי עם האישה והילדים לסוף שבוע. כל הזמן דאגתי מה יהיה פה בפורום ``שלי``, אולי יהיו בעיות, אולי מישהו צריך משהו, לא יודע... בסך הכל יש לי שם אנשים נפלאים שיכולים לענות כשאני לא נמצא. בקטע של התמיכה, יש כאלה שיותר טובים ממני. זה אגב אחד הדברים שהתלבטתי בהם לפני פתיחת הפורום. האם אני אדם שיכול לנהל פורום תמיכה? אסביר משפט זה. לא שאני חושב שאני לא מסוגל, ברור שכן, רק שאני חושב שמי שרוצה לנהל פורום תמיכה, צריך להיות מוכן ומסוגל לעשות את זה כל הזמן. טוב אז לא הייתי ליד מחשב. פתחתי את הפורום ``שלי`` מהפלאפון וקראתי. (בסוף עוד תחשבו שאני עושה פרסומת לפלאפון, אני דווקא לא כל כך התלהבתי מהחברה הזאת וגם הגעתי איתה להליכים משפטיים). ניסיתי גם לכתוב משהו בפורום אך ראיתי שאני יכול רק באנגלית. לא מצאתי בזה טעם. החזקתי מעמד לא רע, אבל כשחזרנו הביתה, כמובן התנפלתי על המחשב ולא נפרדתי ממנו כמה שעות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב, אבל הגורל לא כל כך רצה. האינטרנט כל הזמן נותק, בעיות בשרת, בעיות בממשק והשד יודע מה עוד, כל הזמן ניתוקים ותקיעות. זה נגמר בכעס ועצבים של אישתי, שבעצם אחרי סוף השבוע שהיה טוב ונעים בשבילה, כך אני חושב, קיבלה אנטי קליימקס או אם אתם רוצים: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. היא אמרה שחזרתי לאהבה האמיתית שלי, המחשב. קינאה או קנאות? אני כבר רואה את שניהם. ומה אניבסך הכל עשיתי? ניסיתי לנהל פורום. לא צ`אטים, לא מיילים, רק פורום שהוא חשוב לי ואני אוהב אותו. אחרי זה, איזה יומיים פרצופים. אוף כמה שאני שונא כשהיא עושה לי פרצופים. זה פשוט הורס אותי, לכל היום, גם כשהיא לא נמצאת. ושתיקות בטלפון. וכשזה עובר לה, אני רגוע, שליו, שמח. ובעצם אני שונא את התלות שלי במצבי הרוח שלה. שונא את עצמי. אבל גם אוהב את עצמי. בכלל כל החיים שלי מלאים בניגודים ופראדוקסים. אתמול היא אמרה לי שאתחיל להתנהג כמו בן אדם. חיבקתי אותה, נישקתי אותה, שום תגובה. לא מבין אותה ואף פעם כנראה לא אצליח להבין אותה. גם כשמדברים. פעם אמרתי שאני מבקש ממנה שלא תבזבז את כל ההבנה והאמפטיה שלה עבור אנשים אחרים, שתשמור משהו גם בשבילי. היא אמרה שאני מגזים. הבוקר התעוררה ישר עם פרצוף והסתכלה לי לתוך העיניים, מין מבט כזה של איקונין ביזנטי, אם אתם יכולים לרדת לסוף דעתי, והודיעה לי שאני לא אוהב אותה בכלל. זה ממש הרגיז אותי. גם העיתוי שלה, ממש מושלם, בבוקר כשצריכים לצאת מהבית ולקחת את הילדים לבתי הספר, להתחיל דבר כזה... אמרתי לה שזה לא נכון ולמה היא אומרת דבר כזה? היא אמרה, ככה! יצאתי מהחדר והמשכתי בהכנות לקראת היום שנפתח בצורה כל כך נפלאה. לא תריקת דלת או משהו, פשוט הלכתי להתכונן. כאב לי וכואב לי גם עכשיו ולפעמים אני מרגיש ששום דבר לא יעזור. מה לעשות, אני רוצה לחיות גם בשביל עצמי, לא רק בשבילה, לא רק בשביל הילדים. היא עובדת די רחוק מהבית ואני כמעט תמיד מתקשר לראות איך הגיעה לעבודה ואם הכל בסדר. היא כמעט אף פעם לא מתקשרת. וכשדאני מתקשר, כמעט אף פעם אין לה זמן לדבר. וכמו שאמרתי לה פעם, זמן ``עושים``. היום אני לא מתכוון להתקשר. אתם יודעים שאנשים בדרך כלל מגשימים את הציפיות (תורת הסטיגמה של פרופ` ש` ג` שהם, למי שמכיר). אז אני לא אתנהג כמו בנאדם. פשוט נמאס לי.
