לא קלה היא , לא קלה דרכנו ......

[אמא של צליל ואופק]

לא קלה היא , לא קלה דרכנו ......

בוקר טוב לכולנו, עצוב, כל כך עצוב וגם לילדינו מין הסתם לא קל... רציתי להתיעץ איתכם עד כמה צריך לחשוף את הילדים למצב, מה כדאי לספר ומה כדאי להשמיט, הרי גם בלעדינו האינפורמציה הזו מגיעה אליהם.... ומה אומרים לילד מפוחד ומבוהל (חוץ מלחבק חזק ולהסביר לו שאמא ואבא שומרים עליו)??? שנשמע רק בשורות טובות לילך

 

[yondy]

תלוי באיזה עניין...

בעקרון, בימים האחרונים, אני פשוט מכבה את הטלויזיה. כמה אפשר להכיל? בניגוד לנושאים אחרים, אישיים, איני מעלה את מקרי הפיגועים בבית מראש בצורה יזומה, אלא אם נשאלה שאלה מפורשת. בביה"ס במילא מזכירים, ומצאתי שכשילדתי מקבלת את האינפורמציה בכתה עם כל החבר´ה יחד, ההתמודדות קלה יותר. בכל מקרה כשהטלויזיה כבר דולקת ויש תמונות או מדברים, היא שואלת ואז אני מספרת בקצרה. אם תהייה תגובה לדברי, אני אשמח להמשיך לשוחח בעניין, כרגע אני קצת ממהרת והתשובה שלי מעט מוגבלת. זו גם עצה כללית ברוח טובה לדרולי, כדאי לעבות קצת את הדיונים בעוד דיעה, סיפור או מחשבה, גם כשענו כבר על שאלה או התייחסו פעם אחת להודעה, על מנת להפריח את המקום. ערב טוב לכולן. יונדי.

 

[noa_f]

שיחות "על המצב" בכתה / גן

גם אני מסכימה שכאשר מדברים בקבוצה על נושאים קשים, ההתמודדות יותר קלה. הבעיה שלנו היא, שהוא חוזר מבית הספר או הגן (בשנה שעברה) לפעמים עם כל מיני דעות נחרצות ("כל הערבים רעים"), ולא תמיד ברור אם זה מהמורה/ גננת או מתלמידים אחרים, וגם אז, לדעתי יש מקום שהמורה ימנע מהדיון לגלוש לעמדות ספציפיות והשיחה תהיה יותר על רגשות אישיים. (כמובן שזה יותר קשה) נכון שהייתי רוצה לחשוף אותו למגוון של דעות, ולשיח פוליטי מנומק ורבגוני, אבל לא בגיל 6. יש הרגשה שיותר מדי מדברים על הדברים האלה עם הקטנים שלנו. נכון שגם הם חיים פה, אבל הם עדיין ילדים ואני חוששת שהוא מפתח פחדים ורעיונות שאולי לא היו לו, אם לא היו השיחות היזומות בכתה (בניגוד לבית - בו השיחות בנושאים כאלו הן רק בתגובה לשאלות).

 

[droli]

בשמחה אני מתייחסת לדברייך!

בימים האחרונים, היה נראה כאילו כולנו התחפרנו בתוך עצמנו, בלי רצון לדבר עם אף אחד. אני חושבת שאף אחד בעצם לא יכול להסביר לעצמו או לאחרים את האסונות האלו. הם משהו בלתי ניתן להבנה. הטלויזיה אצלנו, סגורה אחר הצהריים, מפאת חוסר זמן. אבל היא פתוחה לפעמים בערב, ומן הסתם בימים האלה, לא מדלגים על החדשות. אי אפשר להסביר להם את גודל האסון, ואי אפשר למנוע מהם לשמוע. הילדים שלנו לא חיים בבועה. הם איתנו, הם חשים אותנו. הם יודעים שלא נוסעים נסיעות מיותרות. הם יודעים שיש יריות ברקע, שיש פצצות לא רחוק מהבית. ואנחנו משתדלים להסביר בגובה העיניים שלהם. אבל בלי להלחיץ. אם יש שאלות משתדלים לענות. משתדלים לא להכנס לויכוחים פוליטיים קשים לידם. ביננו למי יש כוח נפשי לזה. שמחתי לקבל את העצה, ואני מקווה שלאט לאט הפורום שלנו יתפתח וייתייצב. לילה טוב, מיכל

 

[droli]

"המצב" מן הסתם נמצא בכל בית

אם במצב הרוח, ואם בתקשורת הכללית שפתוחה בביתנו. אצלנו בבית האינטרנט מחובר רוב הזמן, הטלויזיה דלוקה כשיש חדשות, ואנחנו משתדלים לא לטאטא את הנושא מתחת לשטיח. אני זוכרת כשהיה הלינץ´ ברמאללה, וכולי רעדתי ובכיתי, ואותן מסתכלות עלי בחרדה. נכון שעם הקטנה לא שוחחתי על כך. אבל עם הגדולה דיברתי, והסברתי, ולא מנעתי את הטלויזיה, עם כל הקושי שבעניין. לא חשפתי אותן לתמונות הקשות אבל סיפרתי. במערכת החינוך שלנו, גם משתפים פעולה פחות או יותר. לא על כל פיגוע מדברים. אבל כשנפלו התאומים שוחחו איתם. וכשיש ימים קשים נותנים להם להתבטא. פה מאמינים, שהילד ידבר, ואם לא אין צורך. אתמול בבוקר כשהערתי את דרור, אמרתי לה שעבר לילה קשה, והיה פיגוע, ויש הרוגים. וזהו. היא לא פיתחה. ואני לא הוספתי. אבל אם היו לנו אילו מתחים, אני מקווה שהיא שייכה אותם לכך. ואם השתדלנו לראות טלויזיה, ולשמוע בקול רם, אני מאמינה שהיא הבינה שזה קשור לזה. אצלי - אין ערבים רעים, ויהודים טובים. יש מחבלים, והם רעים. ואותם אנחנו לא אוהבים. ובהתחשב בכך שאנחנו גרים בשטחים, מן הסתם יש לנו מגע עם ערבים, ואי אפשר לחיות בחרדה מתמדת. המצב הזה מאד קשה, ובהחלט מכניס מתחים אלינו הביתה, לנו רק נותר לחבק, לנחם, ולנסות להסביר. בתקווה שיהיו ימים קלים יותר, מיכל

 

[אמא של צליל ואופק]

../images/Emo41.gifובאותו עניין, קראתי היום כתבה

במעריב: "מדריך לימים קשים" שנדע ימים יפים מאלו לילך

 

[אמא של צליל ואופק]

../images/Emo41.gifובאותו עניין, קראתי היום כתבה

במעריב: "מדריך לימים קשים" שנדע ימים יפים מאלו לילך