זה קשור
אוטיסטים,בתפקוד נמוך,גם בגלל רגישותם המאוד גבוהה,נכנסים למצבי קיום חסרי מוצא,בדיוק בגלל הזוועה שבה דווקא הנסיונות שלהם לאהוב ולהרגיש כהגשמה הרבה יותר אינגרטיבית של הלב והאינטלקט נתקלים ביחס מאוד מבזה ולא מבין של האנשים הכי קרובים שמתיימרים להציג את עצמם כאוהבים ודואגים להם
אולי מתיימרים זה לא המונח הנכון בדיוק כי אני מאמין שהורים באמת מאמינים שהם אוהבים את הילדים ללא תנאים(זה כל כך לא נכון שחבל על הזמן) אלא שבחלוקה הנורמטיבית השכל מוקדש להצלחה ולקידום עצמי ולרכישת כח והשפעה והרגש הוא מין דבר כזה נחות וחסר מחשבה שנתפש כאילו היה מובן מאליו(בגלל זה הורים,כאן ובמקום אחר,פשוט מתפוצצים כל פעם שמישהו מנסה מעט לנתח את התנהלותם ) ואילו אצל הרבה אוטיסטים,ביחוד אצל אלה שבסופו של דבר מתחרפנים לחלוטין ולא מצליחים לתפקד בכלל,גם האינטלקט מוקדש באופן הכי ישיר לא בשביל להתעלות על אחרים אלא כמשרת הרגש,כנסיון בלתי פוסק לגשש ולגעת באחר,בתמורה יורקים לילדים האלה בפנים,כשמתייגים אותם כאיזה סוג של מפגרים,ובגלל שהם מאוד רגישים הם חשים בעוצמה מטורפת את היחס המבטל כלפי נסיונם לממש את אהבתם לאחר ולעולם כפי שנכון להם(לדעתי לכולם),ברמה ממש פיזית,כי אינטגרציה כמו זו מתבטאת גם כקירבה מאוד ספונטנית בין האינטלקט לרגש,הם פשוט חוטפים שיתוק,חושי ,שכלי,רגשי,כי זה שההורים מדברים עליהם ככה זה רק תסמין מאוד חיצוני לדינמיקה הפנימית של היחס אליהם,דינמיקה שאותה האוטיסטים מרגישים כאילו הייתה פיזית וחומרית לחלוטין,למרות שנ"ט כמובן לא מרגישים אותה ככזאת ולכן נדמה להם שהיא סמוייה או לפחות חסרת משקל מהותי
ודווקא אנשים שמתיימרים לייצג יכולת של אינטגרציה מהותית בין הלב והרגש,כמו סמכויות מקצועיות,הן אלה שכושלות בזה בצורה הכי קשה וקונסיסטנטית,ובדיוק לכן הורים נוטים לסמוך עליהם בעיניים עצומות
בגלל שכבעלי תפישה דומה,זאת שעושה מרגש קריירה,הם שותפים מושלמים לעברה
אוטיסטים רבים זה אנשים שכל הזמן באים עם לב פתוח לחלוטין,גם למשפחתם,וחוטפים סטירה אחרי סטירה,עד שהם נשברים ונאטמים ונסגרים,ואז מאשפזים אותם,לעתים לכל החיים
