להחזיק את הכאב

[אורחת קבועה6]

להחזיק את הכאב

נפרדנו כבר לפני שלושה חודשים
אני פשוט חייבת לפרוק

אני מתאפקת לא לכתוב לו
זה לא יתן כלום
זה פשוט נותן לי הרגשה שהוא שם
למרות שהוא לא

אני יודעת שזה מנג'ס , לא מתאים,מרחיק אותו וכדומה. אני גם לא רוצה לאבד מהכבוד שלי. באמת אחרי דברים שהוא כתב לי- כמו מה זה נותן לך?" בחוסר רגישות משווע,
לא מגיע לו שאכתוב לו.

זה היה במפתיע. זה היה הקשר הראשון. זה היה קשר מדהים, גם לו, אני הרגשתי.
והוא אמר.

עזבו את הסיבות.

אני פשוט פורקת פה, וטוב שיש את הפורומים כדי לפרוק, לעזור,להיעזר ולהתייעץ.
נכון שאפשר להתגבר על אהבה?? על קשר של ארבע שנים כמעט,? על קשר אינטנסיבי, אוהב...על קשר שהיית תלוי בו? אני יודעת שזה לא בריא, ואני בטוחה שזה הכביד עליו.. אבל כך הייתי ולא יכלתי לשנות זאת בעודי איתו... מכורח המציאות בפרידה, אני נאבקת בעצמאות שלי.
אני רוצה להיות חזקה יותר. אני מרגישה שבהודעה הזאת יש גם חוזק.
זאת לא רק התפרקות.
זה כמו התמכרות. אני מחזיקה את עצמי לא לכתוב לו, בוכה ובוכה.
השכל מבין שזה לא יתן כלום, והפעם אתן להגיון לנצח, ולא לרגש.
שהרגש רוצה להרגיש את אותו מקום אהוב, שהוא כל כך נתן לי.

את זה אני יכולה לעשות על ידי זכרונות נעימים מהקשר, אבל אז זה מכה בי,שאין את זה יותר.

ואני רוצה להגיד לעצמי, שאני תמיד אשאר עם עצמי. אנשים ילכו, ויבואו. אני חייבת לעבור את התהליך הזה על מנת להתחזק. אין לי ברירה אחרת. בניגוד לפעמים ומקרים אחרים בחיי, אין לי ברירה אלא להשלים עם המציאות. עשיתי הכל. הוא לא רוצה- אי אפשר בכוח. רוצה יותר לכבד את עצמי ולהעריך את עצמי, וגם כדי שבקשרים הבאים לא אגיע למצב של להתחנן בפני מישהו. אני מבקשת לא לשפוט...
כן אני לא הכי חזקה בעולם, יותר רגישה מהשאר... אבל עכשיו אני בונה את החוזק שלי . וחלק מהבנייה זה להתאפק. אין מה לעשות.
לפרוק, לבכות, אבל לא ברמה הרסנית. לא לעשות דברים הרסניים כמו עד עכשיו.

לברוח, להסחות דעת. ולכאוב בו זמנית.

כל פעם שאמא אומרת משהו, זה מייאש אותי. היא מיואש בעצמה, מהחיים. איך אפשר להתחזק מכך? אני אתחזק מעצמי אבל הדוגמא שניתנה לי בבית לא בכוונה כמובן, היא לא כל כך על להילחם, להשיג מה שרוצים, מותר להתייאש, הכל שחור או לבן. אין באמצע. אין לבכות, כדי לשחרר. הכל טוטאלי...
ונורא כך ריך לעשות וכך להיות. אבל אם לא מדברים ומעבדים את הדברים, איך נעשה ונהיה?

אני לא יודעת אם אתםמבינים למה אני מתכוונת

בכל מקרה, אני מנסה לעודד את עצמי ואשמח לעידוד גם מכם, ומנסיונכם האישי-

שהכל עובר בסוף. ברור שיש דברים גרועים יותר, וצריך להיכנס לפורופורציות. אבל לפעמים שאתה שקוע בכאב שלך, אתה לא רואה מוצא.
תמיד חשבתי שזה יהיה סוף העולם,כשניפרד וחששתי מהרגע הזה.
אני רוצה שהדימוי העצמי שלי לא יבנה על פי האם הגבר הזה איתי או לא. כי כך לימדו אותי בבית. אני שווה אם אני איתו. הוא מוסיף לשווי שלי. זה לא היה בכוונה. ההורים עשו מה שהם יכולים. אני שמחה שיש בי את התובנות הבריאות יותר ולפחות זה רצון לעשות אחרת.
שהדימוי יבנה על פי עצמי- ההישגים שלי, השאיפות , ההכרה בתכונות הטובות שלי. וקבלה של החולשות...


קשה לי נורא.
ההודעה אמבווילנטית. קשה לי, הוא היה הכל בשבילי. עברנו כל כך הרבה. הוא היה דמות מאוד דומיננטית בחיי. גם אם היו דברים לא בריאים בקשר, כמו התלות שלי בו, זה היה קשר זוגי בריא, מיטיב, ועשינו טוב אחד לשניה.

כל כך בא לי לחבק אותו, להמשיך איתו. לדעת לאן הוא יגיע, להתגאות בו. לאינטימיות שלנו. לטלפונם, לאכפתיות, לדאגה. אליו. להריח אותו לגעת בו , מתגעגעת לתחושה שיש לי אותו בחיים, שכיף לי לקום ולדעת שיש לי אותו.
למרות שהוא השתנה, והוא לא אותו אחד.א יודעת איך, אחרי כל מה שהוא אמר לי, אני עדיין רוצה את הדברים האלו. כאילו זה בן אדם אחר. ממש 180 מעלות.
יש פרמטר נוסף שאני נלחמת בו- אז פה קצת פישלתי היום,אז לפחות לא בלשלוח לו. כל יום ביומו. וכך יעברו הימים...
אני חושבת שאני יותר מחזיקה את הכאב מפעם..יותר יודעת להחזיק.. ואת זה לומדים רק מלגעת בכאב,מלכאוב. אין כאב בלי גדילה - זה כל כך נכון. אני כל כך רוצה לצאת מהדיכאון הזה, לחיות,לצאת עם חברות וכו. זה קשה לי עדיין. כרגע שומרת על הבייסליין שזאת העבודה. שלפחות משהו לא ישתנה בשגרה שלי. בהתחלה חשבתי שאאבד את העבודה, וכן זה ממש לא בריא ורק צריך לשמח אותי שהייתי כל כך תלויה בו, והנה זאת הזדמנות לפרוח.

המחשבה שהוא צעיר, מבלה לו עם בנות, החברים שלו כל הזמן יוצאים, הם יחצנים ברמנים...
המחשבה שהוא עם אחרת

אבל הוא הפסיד.. אין מה לעשות...אני צריכה להפנים שאחווה עוד קשרים...


כל יום ביומו...

מתגעגעת אליו כל כך... מתגעגעת אלינו, מתגעגעת ללדעת מה קורה בחייו.
צריכה להפנים - שאין אותו יותר. שאין אותנו. ושאין את מי שאני כשאני איתו.. קצת דרמטית יצאתי...


עזרה?

אני נלחמת בכוח, הולכת לעבודה. אין דרך אחרת.. מפה אפשר רק להעלות?

 

[משי סגול]

פרידה, תלות, רגישות, חוזק, שינוי וצמיחה.

אני שמחה שפנית אלינו ובחרת לשתף אותנו ולפרוק.
לדעתי לפרוק זה מאוד חשוב, כי זה משחרר את האנרגיות השליליות מהגוף שלנו, נותן לנו לבטא את הכאב ומאפשר להגיע לתובנות. האמת היא, שהעובדה שהדברים יגיעו או לא יגיעו אליו בסוף היא פחות חשובה בעיניי. מה שחשוב הוא היכולת שלך להיות מודעת, להבין את הסיטואציה, לעכל את הדברים, גם את החלקים הקשים בהם.
ואכן יש המון מודעות בכתיבה שלך, לסיבות שהפרידה הזו כל כך קשה, למשמעות שהייתה לאדם הזה בחיים שלך ואפילו לסיבה שזה נגמר. צריך המון אומץ להודות שהקשר הזה לא היה בריא לך. צריך אומץ גם בשביל לתת להיגיון גם לקחת חלק ולהבין, גם את הצדדים הטובים של הבחירה הזו, את ההזדמנות שזה פותח בחייך, לפתוח דף חדש, להיות יותר חזקה ופחות תלויה באחר.
ואת הרי יודעת, עמוק בפנים, שעשית הכל. כל מה שניתן כדי שזה יעבוד. שזה צעד הכרחי כדי להיות אדם חזק יותר, עצמאי יותר. ואני חושבת שזה לא רק שהצד השני לא רוצה. אולי גם את באיזשהו מקום בחרת לשחרר אותו, כדי לתת לעצמך הזדמנות טובה יותר, לחיות עם עם עצמך בשלום, להיות שלמה יותר עם עצמך. אולי הקשר הזה היה באמת כל כך חזק שהוא הפריע לך לשקם את היחסים עם עצמך, שאין חשובים מהם.

דיברת על כך שאת רגישה מידי, דרמטית. חלשה כביכול. אני לא רואה את הרגישות שלך כחיסרון או חולשה, להיפך. רגישות זו מתנה, אבל מתנה עם אחריות. רגישות היא גם חוזק, כי היא היכולת שלנו להיות מחוברים למציאות, לחוות אותה ולא לברוח ממנה. היא חלק בלתי נפרד מהתמודדות והיא רמה הרבה יותר גבוהה מאשר הימנעות בעיני.
אני יכולה לומר לך, שבתור אדם רגיש מאוד, במצבים מסוימים את תמצאי את עצמך מבינה את הסיטואציה לעומקה, לאורכה ולרוחבה, גם כשהצד השני לא יהיה מסוגל. זה יכול להעלות המון כעס כלפי מי שלא נמצא איתך באותו הרמה (הרגשית), שאין לו את היכולת הזו. זה דורש ממך באיזשהו מקום להיות הצד הזה שמכיל, שמבין, שמשחרר וסולח, גם כשהצד השני לא מסוגל. זה דורש לא להפגע, על אף הפגיעות שבך, מתוך ההבנה שהדברים לא נעשים מתוך רוע או כוונה לפגוע, אלא פשוט כי לכל אחד יש את היכולות הספיציפיות שלו ומי שפחות רגיש לעולם לא יוכל לחוות את הסיטואציות הללו כפי שאת חווה אותן או מבינה אותן. הכעס על הצד השני, במקרים כאלה, יכול רק לגרום לך להרגיש רע, שזה לא הוגן שאלו פני הדברים. העצה שלי היא לראות את זה דווקא מנקודת מבט, שאת תרמת לאדם הזה את המקסימום שיכלת ואת מקלה על עצמך בכך שאת משחררת אותו להמשיך הלאה, כי את בעצם משחררת את עצמך גם מעול מסוים. ואני לא אומרת את זה בהכרח רק בהקשר של האקס שלך. יכול להיות שתפגשי את זה במקומות נוספים בחיים וכדאי שתזכרי את זה. זה עשוי להיות כלי מאוד חשוב לשקט נפשי.

את צודקת. אין כאב בלי גדילה, אבל אולי להפוך את המשפט הזה - יהיה יותר מנחם. תראי את הסיטואציות הללו בחיים, של משבר, של פרידה, של שינוי (!) בתור הזדמנות לגדול, לצמוח, להתפתח, והכאב הוא גם כאב של אובדן, אבל הוא גם כאב של גדילה. הכאב הזה לא מגיע סתם. המשמעות שלו היא גדולה ועמוקה. אני מאמינה שאנחנו מסוגלים לחוות ולהתמודד עם דברים רק כשאנחנו בשלים מספיק להתמודד איתם. וכשהבשלות מגיעה, אנחנו מסירים חלק מההגנות, פותחים את הפצעים, מסוגלים "לחטט בהם" אבל גם לרפא אותם, להבין אותם, לקבל אותם. זו התפתחות.

את אומרת שיש לך הרגשה שאת כאילו הולכת אחורה ונכנסת לדיכאון, אבל למעשה זה חלק מהתהליך שלוקח אותך קדימה. הכאב מגיע עם הקבלה וההשלמה. הוא חלק בלתי נפרד ממנה. כשאנחנו "מגלים" משהו חדש לגבי עצמנו, שהיה נסתר מנפשנו - באופן מודע או לא - אנחנו חווים את כל קשת הרגשות שהנושא הזה נוגע בו ופעמים רבות גם הכאב נוגע שם. מותר לכעוס, להיות עצובה, מתסוכלת, מיואשת, כל עוד את מבינה שזה חלק מהתהליך ולאפשר לעצמך גם להתקדם הלאה. ככל שתלחמי בזה, זה יהיה לך דווקא יותר קשה. אם תתני לעצמך (ולגוף שלך), לפרוק ולעבור את תהליך ההבנה, ההשלמה, הקבלה הזה, אני מאמינה שזה יהיה מאחורייך הרבה יותר מהר. ובכל מקרה, את תצאי יותר מחוזקת.

תסמכי על עצמך, את יודעת מה שאת עושה. ואת תעברי את זה! את נשמעת לי בחורה מאוד חזקה, יציבה, רגישה, מודעת, מכילה, אוהבת ובעלת יכולות ריפוי עצמי נהדרות. יש לך כלים להתמודד. פשוט תתני לעצמך את הזמן - להתאבל ולקבל. ואת תראי שהכל יבוא על מקומו בשלום ותסתכלי על המקום הזה בחיוך ואהבה, ואולי אפילו תשמחי שהייתה לך את ההזדמנות הזו, לעצור ולפתוח את תיבת הפנדורה של הנפש ולעשות בה קצת סדר

 

[אורחת קבועה6]

תודה רבה על כל התשובות!!

נגעו ללבי, ועודדו אותי. תודה על ההתייחסות.