לוחמים יקרים :)

wolfbrother27

New member
לוחמים יקרים :)

הנה לפניכם סיפור קצר שכתבתי לפני ארבע שנים אני אישית מאוד אהבתי אותו, מצאתי אותו במחשב ממש לפני כמה ימים ונהנתי לקרוא אותו, מקווה שתהנו. אני אשמח לתגובות :)
 

wolfbrother27

New member
למקרה ולא הצלחתם לפתוח את הקובץ... הנה הסיפור

אמונה\דובי לנגברג איני נוטה לשתות אלכוהול, אך הערב רציתי להטביע את כל חושיי בכוסית הוויסקי שנחה מולי על הבר. השעה הייתה מאוחרת, או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה, והפאב המה אדם. ריח כבד של זיעה ובושם זול שרר באוויר, נמהל בריח המעיק של אדי האלכוהול, זה עשה לי בחילה, אבל בכל זאת התמקדתי עם מבטי בכוס הקטנה, מלאה עד החצי בנוזל מתועב. לא היה לי מושג מה השעה או כמה זמן ישבתי שם ובהיתי באותה כוסית, אבל המחשבות שהציפו אותי לא עזרו לי במיוחד להקלת המצב, אלא רק דחפו אותי לשפוך את תכולת הכוס אל תוך גרוני ולהיחנק עם ההרגשה. אור המנורות היה מעומעם ונתן גוון כתום צהבהב לנוכחים במקום, הייתה אווירה מעורפלת והשיר "בסה ממוצ'ו" התנגן מתיבת הנגינה הישנה שנחה בפינה אפלה אי שם, קולות של כדורי סנוקר וקריאות עידוד, גם הם נמהלו באוויר. שלחתי יד אל כיס הז'קט שלבשתי ושלפתי את מכשיר הפלאפון שלי, מניח אותו על השולחן לצד הכוסית הקטנה. קיוויתי. קיוויתי שאולי, אולי היא בכל זאת תתקשר, תראה לי שלמרות שאנחנו כבר לא יחד, בכל זאת איכפת לה ממני. קיוויתי שאולי היא לא לוקחת אותי כמובן מאליו. אבל לא השליתי את עצמי, ידעתי שבשעה כזו היא לא תתקשר כבר. מותר לקוות, לא ? הבטתי במכשיר המקולל, ואז, בתנועה אחת, לקחתי את הכוסית ורוקנתי את תוכנה, מרגיש את החספוס הדוחה ואת החמימות המתפשטת בבטני, באותו רגע רציתי להקיא. הרגשתי על פנים, אך בכל זאת סימנתי למלצרית, שהביטה בי במבט כל יודע, והביאה לי כוסית נוספת. הוספתי את הכוסית הריקה לחמשת חברותיה שנחו בקצה השולחן, מחכות שיבואו לפנות אותן וירחיקו אותן מהמטורף שרוקן אותן והניח אותן שם. שלא תבינו לא נכון, אני לא הבן אדם שיצא לפאב לבדו, וישתה את עצמו לשוכרה עד שעות הבוקר המוקדמות. אני בן אדם חייכני מטבעי, תמיד מביט סביבי וקולט את נפלאות הבורא על אף הכיעור שעוטף את חיי היום יום שלנו. אני כזה שמתרגש מזריחת השמש או מצורה מוזרה של ענן ביום קיץ, או אפילו מברכת ערב טוב מאיש זר. אבל כעת, ממש כרגע, הקונפליקט הפנימי בין החושך לאור הגיע לשלב של מסה קריטית, והדרך בה בחרתי לצעוד, אותו משעול אל המטרה הסופית, אל החלום, נראה כה ארוך וחסום, עד שהדבר מאפיל על עצם קיומי. נטלתי את הכוסית השישית במספר, מביט על הסביבה דרך הנוזל החום, מה שהקנה לכל הסביבה מראה של צילום עתיק מהמאה הקודמת. בעודי מגחך במרירות על מחשבה לא מובנת, מישהו בעל חוש קורדינציה שלא מהעולם הזה, החליט שאני לא נמצא מולו, ונתקע בי במלוא העוצמה של התנגשות קרחונים באנטרקטיקה. "מה לעזא... ?", קראתי בהפתעה, מרגיש לצערי, אך עם הקלה מסוימת, עלי לציין, את תוכן הכוסית נספג במכנסי, באזור המפשעה. חרא, לא מספיק ההרגשה הפנימית על הפנים, עכשיו גם זה. סידרתי את עצמי לרגע, כמה שיכולתי כמובן, במצבי הלא יציב, והפניתי את תשומת ליבי אל החמור שפגע בי, "תגיד לי, מה הבעי...", עצרתי. על הרצפה, ממש לרגלי, שכב לו שיכור עצום מימדים בתוך שלולית קיא, ונחר ברוגע. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות הוא לא הקיא עלי. איש מסכן. ירדתי מהכסא הגבוה, מתאמץ ככל יכולתי שלא לדרוך על הבחור המגודל, או על השלולית הדוחה ששימשה לו ככרית. נעמדתי רגע, חושב, מנסה להיזכר מה התכוונתי לעשות, ואז בדיוק כשעברה לידי המלצרית, שהייתה אגב די חמודה, התובנה הכתה בי. רציתי את השירותים. מלמלתי משהו לעברה, כנראה שמלמלתי נכון משום שהיא חייכה והסבירה תוך כדי תנועות הצבעה מוגזמות היכן אמצא את מעוז חפצי. הודיתי לה, לפחות אני חושב שהודיתי לה, ועשיתי את דרכי אל השירותים. נראה שהאלכוהול התחיל להשפיע. אני לא בטוח איך בדיוק הגעתי לשם, אבל אני זוכר רק מחשבה שעברה לי בראש למראה טלפון ציבורי, מהסוג הישן שעבד על אסימונים, תלוי שם ממש בכניסה לשירותים שנראו דווקא די נקיים, יחסית לפאב. זה בהחלט העלה חיוך. כמו שאמרתי אני בן אדם שמושפע מהדברים הקטנים בחיי היום יום. אני זוכר במעורפל שאפילו שיחקתי קצת עם ה"כפתור" של העודף, תמיד אהבתי לעשות את זה כשהייתי ילד, זה גרם לי לצחקק בעליצות עכשיו. הערפול עזב אותי כשנתזי המים הכו בפני, מצאתי את עצמי שוטף פנים מעל כיור עם סימנים קלושים של חלודה בקצוות, וחריקות מהצנרת מהקיר, המראה הייתה נקייה למדי, אך סדק או שתיים גרמו לכך שכל המתבונן בבבואתו, יראה את עצמו מעוות במקצת. נראיתי זוועה גם ככה, אז זה לא ממש שינה לי. לקחתי נשימה ארוכה והמשכתי להביט בפניי העייפות, המוטרדות, ואז, בהתקף של רגע, עשיתי לעצמי פרצוף ופרצתי בצחוק לבבי שהסתיים באנחה, "מה יהיה איתי אלוהים ?", שאלתי את הבורא וניגבתי את ידי בחתיכת נייר שקרעתי מגליל דקיק שנח ליד הכיור. רק כשהכנסתי את ידיי לכיסים גיליתי לחרדתי ששכחתי את הפלאפון על הבר. למה זה קורה לי לעזאזל ? במצבי הלא יציב נאלצתי לדדות חזרה לכיוון הבר, מלא בתקווה שמכשיר השטנים הזה שכה נקשרתי אליו מסיבה אחת בלבד עדיין שם. ומי יודע, עם המזל שלי, היא בטח כן התקשרה דווקא כשהייתי בשירותים ופספסתי אותה. עד שהגעתי אל הבר ידעתי כבר שכל החששות שלי התאמתו, זה לא היה שם. באותו רגע רציתי לפרוץ בבכי, התסכול היה כה עצום עד שממש הרגשתי תחושת מחנק פיזית, זה לא היום שלי. בעודי מתאבל קשות על האובדן, הרגשתי טפיחה קלה על הכתף, מלווה בקול בס עבה שאמר, "אתה שכחת את הפלאפון שלך.". הסתובבתי במהירות שעלתה על כל דמיון ומצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הברמן, שהביט בי במבט משועשע, "תוכל להחזיר לי אותו בבקשה ?", שאלתי בדיפלומטיות הכי נעימה שיכולתי לגייס, בהתחשב ברעידות שעברו כעת בכל גופי. "לא," הוא ענה ומשך בכתפיו, הרגשתי שנקודת הרתיחה שלי מתקרבת לשיאה, הייתי בטוח שעוד רגע הראש שלי יתפוצץ ויתפזר פה על כל הסובבים כולל המתחכם הזה. "למה לא ?", שאלתי מבעד שיניים חשוקות, מחזיק את עצמי כדי לשמוע אם יש לחכמולוג תשובה נאותה להשיב לי. הוא רק הצביע לכיוון כלשהו מאחורי. מצמצתי לרגע, לא מבין, ואז פניתי אל הכיוון אליו הצביע. בהתחלה לא ראיתי כל כך ברור, בגלל התאורה והכול, אבל לאט לאט קלטתי אותו. הוא ישב שם בפינה, לא רחוק כל כך מהבר עצמו. התפלאתי שלא ראיתי אותו קודם לכן, הוא פשוט ישב שם ונופף לכיווני, מסמן לי לגשת אליו. שלחתי מבט חשדני אל הברמן, אך הוא מצידו כבר פנה לעיסוקיו, משאיר אותי בסערת רגשות מעורפלת ולא רצויה. טוב נו, שיהיה. הבטתי בכף ידי לרגע, אני עושה את זה לפעמים, זה מראה לי באיזה מצב פיזי אני נמצא באותו רגע. היד רעדה קלות, וזה לא סימן טוב עבורי, אני אומן במקור, צייר למען האמת, הידיים שלי יציבות כמו סלע בדרך כלל. אבל לא עכשיו, זה פשוט לא היום שלי, לעזאזל. עשיתי את דרכי במאמץ איתנים, מפלס את הנתיב בין שולחנות שפשוט עמדו שם בסדר הגיוני חסר הגיון עבורי, לפחות במצבי הנוכחי, והגעתי אליו. השולחן שלידו הוא ישב היה ממוקם באחד האזורים היותר חשוכים בפאב ולכן האפלה מנעה ממני לראות את פניו בבירור. "אני חושב שיש לך משהו ששייך לי.", אמרתי בעייפות, כמעט בהשלמה, פשוט הייתה לי תחושה שזה עוד לא נגמר. הוא החווה בידו לכיוון הכסא שמולו, מסמן לי לשבת. משהו עמוק בפנים אמר לי שמשהו לא רגיל קורה פה, כמו איזה פרק יד שנייה ב"אזור הדמדומים", או משהו. למרות שלא באמת רציתי לעשות זאת, התיישבתי, מה כבר יכול להיות ? מה עוד יכול להשתבש ? זרמתי. אם אני אגיד שלא הייתי סקרן לגבי מה היה לו להגיד, אני פשוט אשקר, כמו שאמרתי שאני טיפוס חייכן מטבעי, אני גם סקרן באופן מסוכן לפעמים, כלומר מסוכן לגבי, כמובן. אז חיכיתי.
 

wolfbrother27

New member
המשך...

השתיקה הייתה מעיקה, הוא פשוט ישב שם והביט בי, ראיתי רק את השתקפות האור הקלוש בעיניו, מעבר לזה הוא היה מוסתר באפלה. יכול להיות שהוא לא שמע אותי, יכול להיות שהוא בכלל איזה שיכור שחושב שהוא מצא דרך לסחוט ממני עוד איזה מנת אלכוהול או משהו. "תראה,", אמרתי בנחמדות ושלפתי את הארנק המרופט שלי תוך כדי, מראה לו שאני משתף פעולה, הדבר היחיד שרציתי באותו רגע זה לקבל את הפלאפון ולברוח מכל הטירוף הזה, שום דבר לא פעל היום לטובתי, "הייתי מאוד שמח לשבת ולפטפט, אבל אני באמת עייף ואני באמת צריך שתחזיר לי בבקשה את הפלאפון שלי." המילה "בבקשה" לוותה בתנועה דרמתית של הנחת שטר של חמישים על השולחן והחלקתו לעבר איש הצללים המסתורי. דממה. לפתע הוא פרץ בצחוק. הצחוק שלו הפתיע אותי, לא היה זה צחוקו של אדם שנמצא בעמדת כוח עליך, אותו צחוק מתנשא ורע, כי אם צחוק לבבי וחם, צחוק אמיתי. היה משהו בצחוק הזה שהעלה בי פתאום, למרבה הפתעתי, זיכרון של קול צחוקו של אבי, כשהייתי מספר לו ברצינות ילדותית, איך, אם יבוא גנב בלילה, אני אשבור לו בקבוק של בירה על הראש. בזמנו זה נראה לי הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל מה אתם מצפים, הייתי בן ארבע. "מה אתה רוצה ?", שאלתי בייאוש, לא הייתי במצב של לחשוב יותר מידי, פשוט רציתי את הפלאפון וזהו, רציתי ללכת הביתה. "השאלה היא," הוא ענה, מגחך בין מילה למילה, "מה אתה רוצה ?". - "אני רוצה את הפלאפון שלי." - "לא דובי," הוא אמר ברוך, מניד את ראשו בין הצללים, "מה אתה באמת רוצה ?". שקט. אי שם מתוך הערפול שאפף אותי שמעתי את "שערי גן העדן" של רובים ושושנים מתנגן ברקע, איך לעזאזל הוא ידע את שמי ? מה אני באמת רוצה ? למה הוא מתכוון ? השאלות רצו בראשי כמו כדורים של מגנום, שנורו לכל כיוון בלי מטרה ברורה. ואז, כמו זריחת החמה, צצה תמונה אחת ברורה. החיוך שלה, צליל צחוקה, הניחוח של שערה, עיניה הגדולות. כל אלה ועוד הציפו אותי באותו רגע, זה היה חזק, עוצמתי, כאילו היא ממש הייתה שם לידי, ואז קלטתי שעיניי עצומות. פקחתי אותם וחזרתי אל "אזור הדמדומים". "מי אתה ?", שאלתי, לא יודע למה לצפות בדיוק. רסיסים מאותה תחושה שלה עדיין אפפו אותי, אך הייתי מלא בפחד, ובסקרנות מאותו אדם. "אתה לא תוכל להתמודד עם שמי המלא,", הוא אמר. "זה בסדר," אמרתי במהירות, "אני צריך להסביר את אותו הדבר לאחרים בקשר לשם המשפחה שלי.", הוא רק חייך בתשובה, ואז אמר, "זה לא אותו דבר.". - "למה לא ?", שאלתי, לא מבין את כוונתו. - "כי אני אלוהים." כן, אני יודע, זה נשמע מופרך לגמרי, ובאותו רגע באמת רציתי פשוט לקום וללכת, שייקח את הפלאפון המחורבן אם הוא רוצה, אני לא מוכן שישחקו בי ככה, כל חיי שיחקו בי, לא עוד. אבל משהו בדרך בה הוא אמר את זה גרם לי להסס, לפני ישב אדם שהיה משוכנע שהוא אלוהים. או לחילופין, לפני ישב אלוהים בדמות אדם. בשעה הזו ובמצב בו הייתי שרוי הכול יכול להיות. אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא היום שלי, לעזאזל. - "אני משער שזו גם הסיבה לכך שאתה יושב בחושך, נכון ?", לא טרחתי להסתיר את הסקפטיות בקולי, רציתי שהוא ידע שאני לא קונה את זה. - "כל אחד רואה אותי בסופו של דבר," הוא אמר, "זה פשוט עוד לא הזמן שלך." עם כל העצבים והבלבול שחשתי, היה משהו מאוד מרגיע בקול שלו. עבר רגע נוסף לפני שהבנתי למה הוא התכוון, "הזמן שלי ? " שאלתי בחשד, "אתה מתכוון למוות ?". הוא לא ענה, רק משך בכתפיו.
 

wolfbrother27

New member
המשך נוסף...

- "אני יודע שזה נשמע קצת קטנוני,", אמרתי, מנסה לעדן את מה שרציתי לומר, "אבל עד כמה שידוע לי, אתה יכול להיות סתם איזה מטורף עם שיגעון גדלות שחושב שהוא אלוהים.", לאחר רגע קצרצר של שתיקה מיהרתי להוסיף, "בלי שום כוונה להעליב כמובן.", הוא רק חייך, כלומר, הרגשתי שהוא מחייך, משום שלא ממש ראיתי אותו, עם כל החשכה והכול. "אולי.", הוא אמר לבסוף, "השאלה היא האם אתה מאמין שאני מטורף עם שיגעון גדלות ? או האם זו הדרך שלך לבקש ממני להוכיח לך בעזרת איזה נס או משהו שאני באמת מי שאני ?" הוא עצר אותי לפני שהספקתי לענות, "אל תטרח דובי, אני כבר יודע את התשובה, אני אלוהים זוכר.". שתקתי, מה כבר יכולתי לומר, פשוט ידעתי שהיום הזה עוד ארוך. החלטתי לנסות גישה אחרת, "מה אני צריך לעשות כדי שתיתן לי את הפלאפון חזרה ? אני באמת צריך אותו, אני מחכה לשיחה חשובה.", הרגשתי בכבדות את מבטו נח עלי, בוחן אותי, ואז הוא הניד את ראשו במה שנראה לי כעצב, "אתה לא מצפה לשיחה דובי," הוא אמר בשקט, "אתה מקווה שהיא תבוא.", אני כמובן ידעתי שהוא צודק, אבל לא ידעתי איך הוא יכול לדעת את כל זה, ועדיין הטרידה אותי העובדה שהוא ידע את שמי. "תראה חבר," אמרתי, זה כבר התחיל להרגיז אותי, "אני לא יודע מה אתה מנסה להשיג מכל זה, אבל זה כבר עובר כל גבול, פשוט תן לי את מה ששייך לי וכל אחד ילך לדרכו... אני לא רוצה בעיות.", כדי להדגיש את דבריי ניסיתי לקום מהכיסא, אבל משהו שהיה חזק ממני פשוט מנע זאת, כוח בלתי נראה. "שב ותקשיב דובי," הוא אמר בקולו הרגוע, אך הפעם יכולתי ממש לשמוע את העוצמה שהסתתרה בקולו, "אני פה ואנחנו הולכים לדבר... וכשנסיים אתה תקבל את הפלאפון שלך חזרה ותמשיך בחייך, ומי יודע, אולי תלמד איזה דבר או שתיים ממה שיהיה פה היום.", הרגשתי את הכוח שהחזיק אותי מתפוגג אל האוויר האלכוהולי ונעלם, הייתי חופשי ללכת, וידעתי שהוא לא יעצור אותי אם אני אחליט לקום למרות הכל, אבל לא קמתי כי כמו שהוא אמר, אנחנו הולכים לדבר... ואיך אומרים, הסקרנות הרגה את החתול. במשך כמה דקות רק ישבתי שם, חיכיתי שהוא יגיד משהו, שהוא יפתח את השיחה אבל הוא רק ישב שם באפלה ושתק. זעתי באי נוחות, אתם לא יודעים עד כמה זה יכול להיות מלחיץ כשמישהו בוהה בכם בצורה כזו, במיוחד אחרי שהוא טוען שהוא אלוהים. "נו, אז על מה אנחנו מדברים ?" שאלתי, יותר בשביל להפיג את השתיקה מאשר לקבל תשובה כלשהי. "עליך כמובן." הוא ענה בנינוחות וראיתי את החיוך נפרש על פניו, החיוך הזה לא הביא לי כל נחמה, שוב ידעתי שמחכה לי לילה ארוך של מחשבות והרהורים. "אתה יודע," הוא אמר, "אנשים נוטים לחשוב שאני לא מקשיב לתפילות שלהם... הם טועים, הם פשוט לא יודעים להקשיב לתשובות שלי, הם פשוט שכחו איך...". הוא עצר לרגע בודק אם אני מקשיב ואז המשיך. "בכל מקרה שמעתי את השאלה שהפנת אלי והחלטתי לבקר אותך ולענות לך עליה פנים אל פנים... אתה מבין, מאז שהאדם נברא תמיד עלתה במוחו אותה שאלה מטרידה... מה יהיה איתי ?". לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר, איזה שאלה לעזאזל ? מה הוא רוצה ממני. "תראה מר... אלוהים ?" אמרתי ושוב התרוממתי בכסאי, "אני חושש שחלה כאן טעו..." ואז האסימון נפל, מול המראה בשירותים, לפני מה שנראה כמו ימים קודם לכן, ראיתי את עצמי שואל את ההשתקפות שלי "מה יהיה איתי אלוהים ?". חזרתי להתיישב שוב, פי פעור. חיוכו רק גדל והוא הנהן בראשו. "יופי, אתה מתחיל לתפוס את העניין." "זה עדיין לא מוכיח כלום." אמרתי. "מי אמר שבאתי להוכיח לך משהו ?" הוא ענה, "כמו שאמרתי אני באתי כדי לענות לך על השאלה שלך." "נניח שאתה באמת אלוהים, למה שתבוא דווקא אלי ? אני בסך הכל עוד טיפה קטנה באוקינוס ענק של אנשים." אמרתי, ראשי התחיל לכאוב, והרגשתי לחץ קל באיזור הרקות, זה לא היה סימן טוב. "אנשים כיום כבר לא יודעים להעריך את יופי הבריאה, שמת לב לכך ?" הוא המשיך, מתעלם מהשאלה שלי, "אין הרבה אנשים שידעו להעריך בוא נאמר, את ריח הפריחה של בוא האביב, הם פשוט מתעלמים מזה. יודע מה, בוא נלך על משהו יותר יומיומי... זריחה, מתי פעם אחרונה שמעת מישהו אומר לך שהוא קם מוקדם במיוחד כדי לראות את הזריחה? בדיוק באותה צורה אנשים נוטים להתעלם מכל הניסים שקורים כל יום ויום סביבם משום שהם כבר לא יודעים להקשיב... תמיד מחפשים סיבה שתיראה להם הגיונית כדי להבין את הסביבה בה הם חיים. ובדיוק מהסיבה הזו אנשים חושבים שאני לא עונה להם.", אני חייב להודות שהיה היגיון מסויים במה שהוא אמר. "אתה יודע מה ?" אמרתי אחרי מחשבה קצרה, "אולי הרבה כבר לא יודעים להעריך את החיים כמו שהם צריכים, אני לא אחד מהם." וזה נכון, תמיד שאלו אותי איך אני יכול לחייך כל כך הרבה בלי סיבה, ותמיד עניתי שאני פשוט יודע חיים בכל נשימה, לאחרונה החיוך קצת ירד מהפנים שלי, אבל היי, אני בן אדם, לא ? "אני יודע," הוא ענה לי, "אבל בזמן האחרון אתה מוטרד מדי מכדי לשים לב לסביבה שלך, נכון ? אתה צריך לשחרר אותה... ויותר חשוב, אתה צריך לשחרר את עצמך." "אני לא יכול.", עניתי בלהט, יודע למי הוא התכוון. "לא יכול ? או לא רוצה ? הגבול בין דבקות במטרה ועקשנות עיוורת הוא כה דק עד שלפעמים אפילו אני מתבלבל ביניהם. האם אתה באמת אוהב אותה עדיין או שאתה בסך הכל חושש להפסיד ? בוא נניח שאתה ממשיך בצורה הזאת, תסתכל על עצמך, עד כמה עמוק הבדידות מכרסמת אותך עכשיו ? האם אתה באמת חושב שבכך שתמשיך להתעקש היא תחזור אליך ? ומה אם היא תגיד לך שהיא נפגשת עם מישהו אחר ? ושטוב לה איתו? האם עדיין תמשיך להתעקש או שתקבל את האמת ותתחיל לדאוג לעצמך ?"
 

wolfbrother27

New member
ולסיום :)

השתיקה היתה ארוכה, בעודי מנסה לחשוב ולעכל את הנאמר לי, כאב עמום וריקני התפרץ בחלל החזה שלי, כאילו מישהו לקח את הריאות שלי ושאב את כל החמצן מתוכם, משאיר רק וואקום. "אני לא יכול..." לחשתי שוב, אך כל הכוח מהמחשבה הזו כבר פרח לו עם המילים של שותפי לשולחן. "בסופו של דבר," הוא הוסיף כבדרך אגב, "ההחלטה היא שלך." "אם ההחלטה נמצאת בידיי אז למה זה כל כך כואב לעזאזל ?" שאלתי, שומע במעורפל את צלילי השיר "חייה ותן למות" של רובים ושושנים מתנגן ברקע. "בגלל שקשה לך לקבל את העובדה שזה נגמר." ברגע שהוא אמר את זה ידעתי שיש אמת בדבריו. "תראה," הוא אמר, לא מחכה לתשובה ממני, "שאלת אותי מה יהיה איתך, ובכן התשובה שלי היא כזו – הבחירה בידך.", הוא שלף את מכשיר הפלאפון מכיס מעילו והניח אותו מולי על השולחן. "אתם בני האדם חיים על זמן שאול, השאלה האמיתית היא מה אתם בוחרים לעשות איתו." הוא התרומם מהכסא עליו ישב והביט בי מלמעלה "הצעה שלי... תחיה את החיים, תהנה מהם ותעריך את מה שיש לך בכל רגע נתון. ובקשר לאחת, ידידי, היא עוד תגיע, אז אל תרים ידיים.", הוא שלח לי קריצה קטנה, הסתובב והתחיל לצעוד לכיוון היציאה. "היי," צעקתי אליו והוא עצר, "תודה... אני משאר..." אמרתי בהיסוס קל. הוא עמד שם לרגע נוסף, מהנהן בחיוב ויצא אל שעת הבוקר המוקדמת שחיכתה בחוץ. אינני יודע כמה זמן המשכתי להביט אל הדלת ממנה הוא יצא, אבל נגיעה קלה על כתפי הוציאה אותי מהטראנס אליו נכנסתי, הבטתי לאחור וראיתי את המלצרית מחייכת אלי במבוכה "מצטערת אדוני, אבל אנחנו סוגרים להיום." אני לא זוכר מה מלמלתי אבל השעה כנראה השפיעה עלי... וגם האלכוהול... וגם... אלוהים ? ניערתי את ראשי וקמתי, הרגשתי משום מה טוב יותר, אפשר לומר אפילו חי יותר. שלחתי מבט אל המכשיר המקולל שהכניס אותי לכל הסיטואציה המוזרה הזו והכנסתי אותו לכיס. עשיתי את דרכי אל היציאה כשמשהו עצר אותי, משהו היה חסר. הבטתי סביבי ולא ראיתי דבר שיעורר תחושה כזו, הברמן כבר הספיק לסדר את הבר והמלצרית הרימה את הכסאות האחרונים, לא, זה לא הגיע מהם, הרגשתי שאני צריך לעשות משהו. שלחתי את ידי אל כיס הז'קט ושלפתי את הפלאפון שוב, מביט בו בהירהור, משום מה הוא כבר לא נראה נחוץ כמו שחשבתי קודם. חשבתי על מה שהבחור המוזר אמר לי - תחיה את החיים... ואז ידעתי מה עלי לעשות. יצאתי אל האוויר הקריר של הבוקר, השמיים רק התחילו להתבהר והשמש צבעה את האופק בצבעים של כתום ואדום של זריחה. בעודי מחייך מאוזן לאוזן עשיתי את הצעדים הראשונים של שארית חיי, ואפילו לא הבטתי לאחור כשפח הזבל של הבר התחיל לצלצל. סוף דרך אחת, תחילתה של דרך אחרת.
 
למעלה