לו רק היה לי עכשיו שק איגרוף..(סליחה על האורך
לנסות לשחרר את האבן הגדולה שתקועה בגרון...
אם לא לפרוק בבכי (שכבר מזמן לא יוצא) אז לפחות להוציא אגרסיות על מה שאפשר...
כשלקחתי אחרה"צ את ביתי מהצהרון, הינו עם מצב רוח טוב, פטפטנו לנו, דיברנו ושיתפנו והיתה אוירה נחמדה. שיתפתי אותה שקניתי לה בגד גוף ורוד לחוג הבלט עם שרוולים ארוכים כמו שבקשה וגם נעלי בית ורודות וחמימות. כשהגענו הביתה היא בקשה לראות, נתתי לה את שקית המתנה, היא שמחה ובקשה למדוד את הנעלי בית, אמרתי לה שתחכה לאחרי האמבטיה כי הרגליים מלוכלכות ואנו גם ככה עוד מעט צריכות לצאת לספריה. נראה שהפעם ההסבר לא עשה את שלו ומאוד יכול להיות שהעייפות השפיעה והחלה להתבכיין וכשראתה שאני עומדת על שלי, הגיבה באימפולסיביות, עשתה מעשה שבחיים לא עשתה ונשכה אותי חזק על היד. אני שהיתי בהלם מהתגובה הלא צפויה, דחפתי קלות, צעקתי עליה שתתבייש לה על ההתנהגות הזו ושככה לא מתנהגים לאמא, אמרתי לה שאני מאוד כועסת, הולכת לחדר שלי ולא רוצה להיות לידה עד שתבקש סליחה ותגיד שלא תעשה זאת יותר. היא בכתה, לאחר שנרגעה בקשה סליחה ואמרה שזה לא היה בכוונה. אבל לי כאב, כאב מאוד, בעיקר כאב בלב...
היא חיבקה אותי חזק ואמרה שהיא אוהבת אותי מאוד, לאחר רגע של פיוס ורוגע ואינטראקצייה טובה...
היום בערב עשיתי עוד צעד קדימה והלכתי עם ביתי לשעת הסיפור בספריה (הפעם האחרונה שהיתי שם היתה כחודש וחצי אחרי "הלידה השקטה, באותה הפעם שאימי סיסמה לי שסבתי היקרה הלכה לעולמה. מגיעה לשם ופוגשת באמא וילדה מהגן בו היתה שנה שעברה, זו שאלה לשלומי ולשלום ביתי ודאגה להוסיף את המשפט העוקץ "כנראה זה מה שהיה צריך להיות, כנראה זה עדין לא היה הזמן המתאים"... העדפתי שלא להגיב, אמרתי והתחמקתי במשפט "צריך להיכנס" וזזתי ממנה.
בהצגה המספר סיפר על סוגי הנרות וכשדיברו על נר יום ההולדת ביתי בת השלוש וחצי התנדבה להשתתף בתפקיד הילדה שלה חגגו, שרו לה היום יום הולדת, זר על הראש, בקשה משאלה, כיבתה את הנרות, מוחאים לה כפיים ודמעות התרגשות בעיני. בסוף כשהגיעו לנר החנוכה, שרו שירי חנוכה ובין השאר המפעיל דיבר על האור, על הניסים... ואני... שוב הדמעות רוצות לצאת, שוב מחזיקה אותן חזק. על איזה אור הוא מדבר, אילו ניסים... למה לי לא קרה הנס... למה לא קרה הנס שכה רציתי שיקרה, למה לא היה לה דופק???
בסוף שעת הסיפוק הילדה שלי ניגשה אלי חיבקה אותי חזק ואמרה לי "אמא אני אוהבת אותך" אמרתי לה "תודה גם אני" וחזרנו הביתה. בד"כ אני ממש לא אוהבת שאימי מגיעה לביקור פתע, הפעם שמחתי לזה, הוקל לי. הוקל לי שהיא סייעה לי עשתה לה מיקלחת והרדימה אותה. כי לי כבר נגמרו האנרגיות. תחושת המחנק הגדולה שוב הגיעה לביקור...
לנסות לשחרר את האבן הגדולה שתקועה בגרון...
אם לא לפרוק בבכי (שכבר מזמן לא יוצא) אז לפחות להוציא אגרסיות על מה שאפשר...
כשלקחתי אחרה"צ את ביתי מהצהרון, הינו עם מצב רוח טוב, פטפטנו לנו, דיברנו ושיתפנו והיתה אוירה נחמדה. שיתפתי אותה שקניתי לה בגד גוף ורוד לחוג הבלט עם שרוולים ארוכים כמו שבקשה וגם נעלי בית ורודות וחמימות. כשהגענו הביתה היא בקשה לראות, נתתי לה את שקית המתנה, היא שמחה ובקשה למדוד את הנעלי בית, אמרתי לה שתחכה לאחרי האמבטיה כי הרגליים מלוכלכות ואנו גם ככה עוד מעט צריכות לצאת לספריה. נראה שהפעם ההסבר לא עשה את שלו ומאוד יכול להיות שהעייפות השפיעה והחלה להתבכיין וכשראתה שאני עומדת על שלי, הגיבה באימפולסיביות, עשתה מעשה שבחיים לא עשתה ונשכה אותי חזק על היד. אני שהיתי בהלם מהתגובה הלא צפויה, דחפתי קלות, צעקתי עליה שתתבייש לה על ההתנהגות הזו ושככה לא מתנהגים לאמא, אמרתי לה שאני מאוד כועסת, הולכת לחדר שלי ולא רוצה להיות לידה עד שתבקש סליחה ותגיד שלא תעשה זאת יותר. היא בכתה, לאחר שנרגעה בקשה סליחה ואמרה שזה לא היה בכוונה. אבל לי כאב, כאב מאוד, בעיקר כאב בלב...
היא חיבקה אותי חזק ואמרה שהיא אוהבת אותי מאוד, לאחר רגע של פיוס ורוגע ואינטראקצייה טובה...
היום בערב עשיתי עוד צעד קדימה והלכתי עם ביתי לשעת הסיפור בספריה (הפעם האחרונה שהיתי שם היתה כחודש וחצי אחרי "הלידה השקטה, באותה הפעם שאימי סיסמה לי שסבתי היקרה הלכה לעולמה. מגיעה לשם ופוגשת באמא וילדה מהגן בו היתה שנה שעברה, זו שאלה לשלומי ולשלום ביתי ודאגה להוסיף את המשפט העוקץ "כנראה זה מה שהיה צריך להיות, כנראה זה עדין לא היה הזמן המתאים"... העדפתי שלא להגיב, אמרתי והתחמקתי במשפט "צריך להיכנס" וזזתי ממנה.
בהצגה המספר סיפר על סוגי הנרות וכשדיברו על נר יום ההולדת ביתי בת השלוש וחצי התנדבה להשתתף בתפקיד הילדה שלה חגגו, שרו לה היום יום הולדת, זר על הראש, בקשה משאלה, כיבתה את הנרות, מוחאים לה כפיים ודמעות התרגשות בעיני. בסוף כשהגיעו לנר החנוכה, שרו שירי חנוכה ובין השאר המפעיל דיבר על האור, על הניסים... ואני... שוב הדמעות רוצות לצאת, שוב מחזיקה אותן חזק. על איזה אור הוא מדבר, אילו ניסים... למה לי לא קרה הנס... למה לא קרה הנס שכה רציתי שיקרה, למה לא היה לה דופק???
בסוף שעת הסיפוק הילדה שלי ניגשה אלי חיבקה אותי חזק ואמרה לי "אמא אני אוהבת אותך" אמרתי לה "תודה גם אני" וחזרנו הביתה. בד"כ אני ממש לא אוהבת שאימי מגיעה לביקור פתע, הפעם שמחתי לזה, הוקל לי. הוקל לי שהיא סייעה לי עשתה לה מיקלחת והרדימה אותה. כי לי כבר נגמרו האנרגיות. תחושת המחנק הגדולה שוב הגיעה לביקור...