סיפורה של ציפי - אם לחמישה בנים
ציפי היא אם לחמישה בנים שכולם נימולו בינקותם כדת וכדין, ולמרות שזוהי מצווה שקשה לקיים. להלן הסיפור: =============================================================== איך ולמה מלנו את חמשת בנינו,ולמה נמול את בננו השישי ,אם יהיה. עמדנו בעלי ואני, נרעשים, ולא ידענו מה לעשות. התינוק לא הפסיק לבכות. צרחותיו פלחו את השמים. הוא הכחיל והסמיק חליפות. לא עזר לא נדנוד לא חבוק, ואפילו לא הנקה. עילת הבכי המחריד, הארוך, והמיגע, היתה האמבטיה הראשונה. כך גילינו את כוחו של התינוק להרעיש עולמות, על פעולה יומיומית והכרחית כאמבטיה. אבל יש דברים שמתרגלים אליהם. לבכי כזה אתה מתרגל. בכי כזה אתה מתמודד איתו בגבורה. בילד הבא כבר ידענו שכך זה יהיה, ועד החמישי הגעתי למצב שאמבטיה, לא אורכת יותר מחמש שניות, והבכי לא אורך יותר מדקה וחצי. לעומת זאת יש דברים שלא מתרגלים להם. וברית הוא מעמד שכזה. עוד בהיותי בחדר לידה, ישבנו בעלי ואני על הרשימות לברית, שהרי בוודאות ידענו שהטקס יתקיים. הוחלט על מוהל )קרוב של בעלי(, התלבטנו על שם, ודנו בנושא ברוגע גדול. אולי היינו תמימים. לאחר שחרורנו מבית החולים, שהיתי אצל אימי. אז החלו המריבות. הרשימהלטעמה, היתה ארוכה מידי, מקום הברית רחוק מידי, והשם - לא רצינו לגלות. וממעל מרחפת לה כענן השאלה הגדולה, האם הברית תתקים במועד. המוהל, הרב יצחק ברנשטיין, בא לראות את התינוק, ופסק כי הוא צהוב. נשלחתי לבית החולים, לבצע בדיקות דם. שם עברנו בעלי ואני והתינוק, טראומה קשה של התפשטות, ובדיקת רפלקסים, ונגזר, שהצהבת לא קשה מידי, ולתינוק ראות חזקות. חוזק הראות התברר כמרכיב מאוד דומיננטי בברית כפי שתברר לאחר מכן. ביום הברית, הרגשתי נהדר. לא חשתי בתפרים, התינוק היה במצב רוח טוב. השמש זרחה, ונסענו לאולם. האולם נראה יפה, אני נראיתי יפה, התינוק נראה יפה. הכל היה מוכן ומזומן. המוהל שוב בדק את התינוק, ואני נשלחתי לארץ הגזירה, בה אמורה האם הבוכיה לעמוד, ולבכות את מר גורלו של בנה, לפאתי החדר. עמדתי שם, לא בוכיה אלא נרגשת. שמעתי את התינוק בוכה, וראיתי את בעלי כמעט מתעלף. קראו לילד בשמו - ישראל עמיחי - על שם סבי ז``ל, ונקראתי אל הרך הילוד. רבות כבר נכתב על השפעות האלכהול על אנשים שונים. אני חוששת שילדי, נהיים היפר אקטיבים כתוצאה מלגימה אחת או שתים. ישראל לא הפסיק לבכות. לא עזר נדנוד לא עזר חבוק, ואפילו לא הנקה. להגיד שנוכחתי בסעודת הברית יהיה בדיחה. נשארתי עם התינוק ולא ידעתי את נפשי מרב דאגה. כשחזרנו הביתה, אני לבשתי מדי ב`, נרגעתי מלחץ הקהל המיעץ, החזקתי את ישראל קרוב אלי, ובידים שלי, בחום שלי, על יד הלב שלי, הוא נרגע. לברית מספר שתים, הגענו מפוקחים. ידענו כבר על המריבות, ידענו כבר על הבכיות, ידענו על הצהבת. היינו מוכנים לכל. ויהודה בכה. יהודה היה בעל ראות גדולות פי כמה מישראל. לא ידעתי שתינוק יכול לבכות ככה, עד שיהודה פתח פיו בברית ולא פסק. )לכשגדל, נוכחתי דעת, שכמעט כל ארוע, קטן כגדול, גורם לו לכך, אבל אז יחסתי את זה לברית(. לא עזר נדנוד לא עזר חבוק, ואפילו לא הנקה. להגיד שנוכחתי בסעודת הברית יהיה בדיחה. נשארתי עם התינוק ולא ידעתי את נפשי מרב דאגה. כשחזרנו הביתה, אני לבשתי מדי ב`, נרגעתי מלחץ הקהל המיעץ, החזקתי את יהודה קרוב אלי, ובידים שלי, בחום שלי, על יד הלב שלי, הוא נרגע. כשעופר נולד החלה מלחמת העולם ביני לבין בעלי. אני טענתי וטוענת שאחת הבעיות שנלוות לברית, לדעתי, היא רוב העם. מתאסף המון אדם, לאחל מזל טוב, לאישה שרק ילדה, וטרם חזרה לכוחותיה, והיא במקום לטפל ברך הילוד, צריכה לארח אנשים. במקום להתרכז בתינוק היא חושבת על איך כולם מסתדרים. רציתי ברית אינטמית. לבסוף הוסכם ברית אינטמית כך יהיה. נזמין רק חברים , ידידים קרובים ובני משפחה. כשבאתי לאולם חשכו עיני. כנראה שהיתה איזו חוסר הבנה ביני לבין בעלי. אולי המילה אינטמיות לא היתה ברורה לו כל צורכו, אבל כ - 001 איש התאספו באולם, ואני עם ילד בן 5.4 תינוק בן שנתיים בדיוק, ותינוק בן שמונה ימים , מוקפת במזל טוב, וברעש ובשאון, שלא הועילו לי או לתינוק דבר. עופר דווקא היה ועודנו ילד רגוע. הוא כמעט לא בוכה. הוא שקט כלשון הכתוב `` מים שקטים חודרים עמוק`` אבל בברית הוא בכה ולא פסק. לא עזר נדנוד לא עזר חבוק, ואפילו לא הנקה. להגיד שנוכחתי בסעודת הברית יהיה בדיחה. נשארתי עם התינוק ולא ידעתי את נפשי מרב דאגה. כשחזרנו הביתה, אני לבשתי מדי ב`, נרגעתי מלחץ הקהל המיעץ, החזקתי את עופר קרוב אלי, ובידים שלי, בחום שלי, על יד הלב שלי, הוא נרגע. נעם, בננו הרביעי, שינה את ההרגל. אמנם הוא בכה, אבל הוא הפסיק מיד. אותו ענין רק לינוק. ושיהיה שקט. בתום הברית חזרנו כל החבורה הביתה שמחים וטובי לבב, אם כי אני עדיין סברתי, שהיה לי הרבה יותר קל, אילו לא התקבצו מאה אנשים לאחל לנו מזל טוב, והייתי מסתדרת עם ארבעת אחי וב``ב, ועם גסותי וב``ב. וצעיר הבנים, איתי, תינוק מקסים לאין שיעור, נולד ביום כ``ח ניסן בשנה שעברה. ברית המילה נועדה ליום העצמאות. וראינו בזה סמליות יפה, איך ביום בו נחזק את בריתנו עם הקב``ה, מחזק עם ישראל את בריתו עם המדינה. גם איתי בכה, וכבעלת נסיון רב, ידעתי את אשר עלי לעשות. לא נענעתי אותו ולא חבקתי אותו, אלא רק דברתי אליו בלחש באוזן. לאחר כרבע שעה, היה בידי תינוק קטן מתנשם, וישן. הברית נערכה ב - 9 בבוקר. בשעה 11 חזרנו הביתה, עם איתי על הידים, שקט ושלו, למעט בשעת עשיית צרכיו. ובכל זאת ולמרות הנסיון, לא מתרגלים לזה וקשה לי מאוד. ולמרות שאני יודעת שזה חולף ועובר עדיין קשה לי בכל פעם מחדש. והקושי לא נעוץ דווקא בבכי, או דווקא בהתנהגות התינוק, ואפילו לא במריבות החוזרות ונשנות בהרבה משפחות סביב דרך חגיגת הטקס. אז למה קשה לי ולמה אני מבצעת? כי אני יהודיה. כי אברהם אבינו מל את עצמו בהיותו בן 09 שנה, סמל לבריתו עם ה`. ומצווה זו מסמלת את בריתו של עם ישראל עם אביו שבשמים. כי זה חלק מהזהות היהודית עליה נלחמו יהודים דורות רבים, והועלו למעקדה בגלל קיום מצווה זו. כי כאשר בעלי מחזיק את התינוק על הידים ואומר ``שמע ישראל ה` אלוקינו ה` אחד`` אני רואה את כל המוני הדורות שמאחוריו, ואת כל אלו שלפניו שמלו את בניהם. לא רק אני מלה את בני, כולם איתי במעמד זה. כל הרוגי המלכות, כל מקדשי שם ה`, כל קדושי השואה, כולם עומדים שם בזהות יהודית זקופה וגאה, וכורתים מחדש את בריתם עם ה`. ולכן זה קשה לי כל פעם מחדש. לחוש את עול קיום המצווה, לחוש את כובד האחריות, לחוש את יהדותי בכל נימי נשמתי. אז נכון התינוק בוכה, אבל עם ישראל קיים מצווה זו לדורי דורות, וכל התינוקות הפכו לגברים והתגברו על כאב היום השמיני. אבל קיומה של מצווה זו גרר עימו במהלך הדורות מסירות נפש, שהשאירה צלקות עמוקות על נפש האומה, שאף אחד לא יצליח למחוק. וזו גם הסיבה שחלונים רבים מקיימים את המצווה. אולי חלקם עושים זאת בשל לחץ החברה, אבל עדיין, הרב מרגישים שיש בקיום המצווה משום התחברות לעם היהודי, על גורלותיו ועל שמחותיו.
ציפי היא אם לחמישה בנים שכולם נימולו בינקותם כדת וכדין, ולמרות שזוהי מצווה שקשה לקיים. להלן הסיפור: =============================================================== איך ולמה מלנו את חמשת בנינו,ולמה נמול את בננו השישי ,אם יהיה. עמדנו בעלי ואני, נרעשים, ולא ידענו מה לעשות. התינוק לא הפסיק לבכות. צרחותיו פלחו את השמים. הוא הכחיל והסמיק חליפות. לא עזר לא נדנוד לא חבוק, ואפילו לא הנקה. עילת הבכי המחריד, הארוך, והמיגע, היתה האמבטיה הראשונה. כך גילינו את כוחו של התינוק להרעיש עולמות, על פעולה יומיומית והכרחית כאמבטיה. אבל יש דברים שמתרגלים אליהם. לבכי כזה אתה מתרגל. בכי כזה אתה מתמודד איתו בגבורה. בילד הבא כבר ידענו שכך זה יהיה, ועד החמישי הגעתי למצב שאמבטיה, לא אורכת יותר מחמש שניות, והבכי לא אורך יותר מדקה וחצי. לעומת זאת יש דברים שלא מתרגלים להם. וברית הוא מעמד שכזה. עוד בהיותי בחדר לידה, ישבנו בעלי ואני על הרשימות לברית, שהרי בוודאות ידענו שהטקס יתקיים. הוחלט על מוהל )קרוב של בעלי(, התלבטנו על שם, ודנו בנושא ברוגע גדול. אולי היינו תמימים. לאחר שחרורנו מבית החולים, שהיתי אצל אימי. אז החלו המריבות. הרשימהלטעמה, היתה ארוכה מידי, מקום הברית רחוק מידי, והשם - לא רצינו לגלות. וממעל מרחפת לה כענן השאלה הגדולה, האם הברית תתקים במועד. המוהל, הרב יצחק ברנשטיין, בא לראות את התינוק, ופסק כי הוא צהוב. נשלחתי לבית החולים, לבצע בדיקות דם. שם עברנו בעלי ואני והתינוק, טראומה קשה של התפשטות, ובדיקת רפלקסים, ונגזר, שהצהבת לא קשה מידי, ולתינוק ראות חזקות. חוזק הראות התברר כמרכיב מאוד דומיננטי בברית כפי שתברר לאחר מכן. ביום הברית, הרגשתי נהדר. לא חשתי בתפרים, התינוק היה במצב רוח טוב. השמש זרחה, ונסענו לאולם. האולם נראה יפה, אני נראיתי יפה, התינוק נראה יפה. הכל היה מוכן ומזומן. המוהל שוב בדק את התינוק, ואני נשלחתי לארץ הגזירה, בה אמורה האם הבוכיה לעמוד, ולבכות את מר גורלו של בנה, לפאתי החדר. עמדתי שם, לא בוכיה אלא נרגשת. שמעתי את התינוק בוכה, וראיתי את בעלי כמעט מתעלף. קראו לילד בשמו - ישראל עמיחי - על שם סבי ז``ל, ונקראתי אל הרך הילוד. רבות כבר נכתב על השפעות האלכהול על אנשים שונים. אני חוששת שילדי, נהיים היפר אקטיבים כתוצאה מלגימה אחת או שתים. ישראל לא הפסיק לבכות. לא עזר נדנוד לא עזר חבוק, ואפילו לא הנקה. להגיד שנוכחתי בסעודת הברית יהיה בדיחה. נשארתי עם התינוק ולא ידעתי את נפשי מרב דאגה. כשחזרנו הביתה, אני לבשתי מדי ב`, נרגעתי מלחץ הקהל המיעץ, החזקתי את ישראל קרוב אלי, ובידים שלי, בחום שלי, על יד הלב שלי, הוא נרגע. לברית מספר שתים, הגענו מפוקחים. ידענו כבר על המריבות, ידענו כבר על הבכיות, ידענו על הצהבת. היינו מוכנים לכל. ויהודה בכה. יהודה היה בעל ראות גדולות פי כמה מישראל. לא ידעתי שתינוק יכול לבכות ככה, עד שיהודה פתח פיו בברית ולא פסק. )לכשגדל, נוכחתי דעת, שכמעט כל ארוע, קטן כגדול, גורם לו לכך, אבל אז יחסתי את זה לברית(. לא עזר נדנוד לא עזר חבוק, ואפילו לא הנקה. להגיד שנוכחתי בסעודת הברית יהיה בדיחה. נשארתי עם התינוק ולא ידעתי את נפשי מרב דאגה. כשחזרנו הביתה, אני לבשתי מדי ב`, נרגעתי מלחץ הקהל המיעץ, החזקתי את יהודה קרוב אלי, ובידים שלי, בחום שלי, על יד הלב שלי, הוא נרגע. כשעופר נולד החלה מלחמת העולם ביני לבין בעלי. אני טענתי וטוענת שאחת הבעיות שנלוות לברית, לדעתי, היא רוב העם. מתאסף המון אדם, לאחל מזל טוב, לאישה שרק ילדה, וטרם חזרה לכוחותיה, והיא במקום לטפל ברך הילוד, צריכה לארח אנשים. במקום להתרכז בתינוק היא חושבת על איך כולם מסתדרים. רציתי ברית אינטמית. לבסוף הוסכם ברית אינטמית כך יהיה. נזמין רק חברים , ידידים קרובים ובני משפחה. כשבאתי לאולם חשכו עיני. כנראה שהיתה איזו חוסר הבנה ביני לבין בעלי. אולי המילה אינטמיות לא היתה ברורה לו כל צורכו, אבל כ - 001 איש התאספו באולם, ואני עם ילד בן 5.4 תינוק בן שנתיים בדיוק, ותינוק בן שמונה ימים , מוקפת במזל טוב, וברעש ובשאון, שלא הועילו לי או לתינוק דבר. עופר דווקא היה ועודנו ילד רגוע. הוא כמעט לא בוכה. הוא שקט כלשון הכתוב `` מים שקטים חודרים עמוק`` אבל בברית הוא בכה ולא פסק. לא עזר נדנוד לא עזר חבוק, ואפילו לא הנקה. להגיד שנוכחתי בסעודת הברית יהיה בדיחה. נשארתי עם התינוק ולא ידעתי את נפשי מרב דאגה. כשחזרנו הביתה, אני לבשתי מדי ב`, נרגעתי מלחץ הקהל המיעץ, החזקתי את עופר קרוב אלי, ובידים שלי, בחום שלי, על יד הלב שלי, הוא נרגע. נעם, בננו הרביעי, שינה את ההרגל. אמנם הוא בכה, אבל הוא הפסיק מיד. אותו ענין רק לינוק. ושיהיה שקט. בתום הברית חזרנו כל החבורה הביתה שמחים וטובי לבב, אם כי אני עדיין סברתי, שהיה לי הרבה יותר קל, אילו לא התקבצו מאה אנשים לאחל לנו מזל טוב, והייתי מסתדרת עם ארבעת אחי וב``ב, ועם גסותי וב``ב. וצעיר הבנים, איתי, תינוק מקסים לאין שיעור, נולד ביום כ``ח ניסן בשנה שעברה. ברית המילה נועדה ליום העצמאות. וראינו בזה סמליות יפה, איך ביום בו נחזק את בריתנו עם הקב``ה, מחזק עם ישראל את בריתו עם המדינה. גם איתי בכה, וכבעלת נסיון רב, ידעתי את אשר עלי לעשות. לא נענעתי אותו ולא חבקתי אותו, אלא רק דברתי אליו בלחש באוזן. לאחר כרבע שעה, היה בידי תינוק קטן מתנשם, וישן. הברית נערכה ב - 9 בבוקר. בשעה 11 חזרנו הביתה, עם איתי על הידים, שקט ושלו, למעט בשעת עשיית צרכיו. ובכל זאת ולמרות הנסיון, לא מתרגלים לזה וקשה לי מאוד. ולמרות שאני יודעת שזה חולף ועובר עדיין קשה לי בכל פעם מחדש. והקושי לא נעוץ דווקא בבכי, או דווקא בהתנהגות התינוק, ואפילו לא במריבות החוזרות ונשנות בהרבה משפחות סביב דרך חגיגת הטקס. אז למה קשה לי ולמה אני מבצעת? כי אני יהודיה. כי אברהם אבינו מל את עצמו בהיותו בן 09 שנה, סמל לבריתו עם ה`. ומצווה זו מסמלת את בריתו של עם ישראל עם אביו שבשמים. כי זה חלק מהזהות היהודית עליה נלחמו יהודים דורות רבים, והועלו למעקדה בגלל קיום מצווה זו. כי כאשר בעלי מחזיק את התינוק על הידים ואומר ``שמע ישראל ה` אלוקינו ה` אחד`` אני רואה את כל המוני הדורות שמאחוריו, ואת כל אלו שלפניו שמלו את בניהם. לא רק אני מלה את בני, כולם איתי במעמד זה. כל הרוגי המלכות, כל מקדשי שם ה`, כל קדושי השואה, כולם עומדים שם בזהות יהודית זקופה וגאה, וכורתים מחדש את בריתם עם ה`. ולכן זה קשה לי כל פעם מחדש. לחוש את עול קיום המצווה, לחוש את כובד האחריות, לחוש את יהדותי בכל נימי נשמתי. אז נכון התינוק בוכה, אבל עם ישראל קיים מצווה זו לדורי דורות, וכל התינוקות הפכו לגברים והתגברו על כאב היום השמיני. אבל קיומה של מצווה זו גרר עימו במהלך הדורות מסירות נפש, שהשאירה צלקות עמוקות על נפש האומה, שאף אחד לא יצליח למחוק. וזו גם הסיבה שחלונים רבים מקיימים את המצווה. אולי חלקם עושים זאת בשל לחץ החברה, אבל עדיין, הרב מרגישים שיש בקיום המצווה משום התחברות לעם היהודי, על גורלותיו ועל שמחותיו.
אנחנו מאד מאושרים שכך בחרנו. היות ופורום ברית מילה מאד עזר לנו במחקר ובמסע הלבטים הלא קל, החלטתי להביא כאן את התהליך שעברנו בדרך להחלטה. הכל התחיל עוד לפני ההריון, כשכבר החלטנו שאנחנו רוצים להביא ילד לעולם, תפסה את עיני כתבה ב``הארץ`` על הורים שבוחרים ללמד את הילדים שלהם בבית ולוותר על שירותיה המפוקפקים של מערכת החינוך. בתור אב לעתיד, ומי שמכיר את מערכת החינוך כתלמיד בעבר ומורה במשרה חלקית בהווה, הנושא סיקרן אותי, וביקרתי בעקבות ההפניה באתר של ``באופן טבעי``. באופן כללי אני אוהב לחשוב על עצמי כאדם שלוקח החלטות מתוך בחירה ומחשבה, והביקור באתר הזה הראה לי עד כמה חזקה גם אצלי הנטיה הטבעית לעשות בצורה אוטומטית מה שכולם עושים. עד לאותה שניה מעולם לא חשבתי על כל אותם נושאים, לקחתי אותם בתור אקסיומה- נותנים את כל החיסונים, מחתלים בחיתולים חד פעמיים, הולכים לבית ספר, הילד ישן בנפרד מההורים, וכן הלאה. באותו רגע התחיל תהליך מרגש של הרבה מחשבה על כל אחד מהנושאים האלה. בחלק מהנושאים השתכנעתי שמה שכולם עושים זה נכון לי, ובחלק - שלא. מהאתר הזה המשכתי לגלוש ולברר עד שהגעתי לאתר של ``אף מילה``, ושם מצאתי את מאמר ``קרבן הברית`` של דר` חנוך בן-ימי. המאמר הזה ניפץ לי כמה אקסיומות שמושרשות היטב אצל רב האנשים שאני מכיר: ``לתינוקות בגיל הזה לא כואב``, ``ברית זה עניין של בריאות``, ``איבר לא נימול - זה לא היגייני``, והמנטרה הנפוצה מכולם: ``בסה``כ חתיכת עור קטנה ומיותרת``. בנוסף למדתי באיזו התערבות רצינית מדובר, ועל החשיבות של העורלה בתיפקוד המיני. בשלב זה חזרה בת-זוגי, גלית, הביתה, וסיפרתי לה בהתלהבות על כל תגליותי לאותו ערב פורה. לשמחתנו הרבה גילינו שאנחנו רואים את הדברים בצורה מאד דומה, ואחרי עוד קצת בירורים ומחשבות החלטנו להניח לעניין עד שנגיע לשלב שבו כל זה יהיה יותר רלוונטי. כאמור - עוד לא היה הריון אפילו... השלב המשמעותי הבא היה אחרי סריקת המערכות המוקדמת, בה התברר לנו שיש לנו בן. חזרנו לבירורים במלוא המרץ, וזה גם השלב שבו גילינו את פורום ברית מילה. גילינו יותר ויותר עד כמה ה``חיתוך הסמלי והלא כואב הזה`` הוא מורכב, אכזרי, מסוכן לפעמים, ובעיקר חסר כל הגיון למי שאינו דתי. בשלב הזה, כשהבנו שאין לנו שום נימוק בעד ברית, ויש המון סיבות נגד, נשארנו רק עם הסיבה החברתית. כמו שרבים אחרים בוודאי חוו, הנושא החברתי הוא שד לא קטן, שגורם לרגשות עזים ותגובות קיצוניות. לכל אחד יש את הטראומות שלו כילד, ואת ההתמודדויות החברתיות הלא קלות שלו, וגם כאן יש שפע של אקסיומות שרצות במערכת - ``ילדים זה דבר אכזרי``, ``להיות שונה באיבר כל כך רגיש``, וכמובן - הפחד הגדול מהאירועים היומיומיים של הרחצה המשותפת, ההשתנה המשותפת, או השוואת הבולבולים הטקסית (איך זה שאני לא זוכר שאי פעם השתתפתי בכל האירועים האלה?!). בכל מקרה - כאן ההתלבטות היתה הרבה יותר קשה, ובסופו של דבר היו כמה גורמים שעזרו לנו בהחלטה. מתוך הקישורים והמאמרים בקהילה למדנו שיש כבר לא מעט ילדים לא נימולים. הידיעה שאנחנו לא הראשונים היתה מאד משמעותית. בנוסף, מתוך הסיפורים בקהילה (כמו למשל הסיפור של אנדה, ושל אמא של אלכסנדר), ומתוך השאלונים של דר` חנוך בן-ימי, התחלנו להבין שזה שכולם אומרים לנו בודאות שהילד יסבול, זה לא בהכרח אומר שזה נכון... נראה שעצם הפחד מהשונות ומהתגובות הוא הרבה יותר גדול ממה שקורה בפועל. גיליתי, להפתעתי, עד כמה הקובנציה ש- ``חייבים לסבול`` מושרשת עמוק בחברה שלנו, ועד כמה אני לא מזדהה עם זה. יש נטיה בכל התחומים, תמיד להתכונן לרע ביותר, כדי להיות מוכנים כשהוא יגיע, ובעיני הדרך היא הפוכה. צריך להתכונן לטוב ביותר, להנות, לאהוב ולשמוח, וכשנתקלים בקושי, אם נתקלים בו, אני מאמין שיש לנו את הכוחות להתמודד. וספציפית לעניין הברית - רב הסיכויים הם שזה לא יהיה עניין כזה גדול. אנחנו חיים במציאות שבה השונות כבר יותר מקובלת מבעבר - משפחות חד הוריות, צבעים שונים, זוגות מאותו מין, עליה מסיבית ובה גם ילדים לא נימולים וחיילים לא נימולים. וכשיבוא היום הנורא המדיר שינה מעיני כל כך הרבה הורים וסבים, ובו מישהו ישאל את תומר למה אצלו זה נראה אחרת, תומר, שמגיל אפס גדל במשפחה שבה הוא מקבל כמות אינסופית של חום ואהבה, ומגיל קצת יותר גדול יקבל מההורים שלו את הידיעה שכל אחד שונה וכל אחד מיוחד וזה מה שיפה כל כך, לא יתרגש מזה, ומי יודע, בסוף עוד כל הילדים יקנאו בו. כמובן שיכול להיות שיהיה לו יותר קשה, אבל זה נכון לכל ילד בעולם. אני למשל, הייתי ילד חסון, בריא, לא הייתי שמן, לא ממושקף ולא ג`ינג`י - ועדיין לא היה לי קל מבחינה חברתית. בסופו של דבר, נראה לנו שלעשות משהו שכל כך מנוגד לכל פסיק בתפישת עולמנו רק בגלל השיקול החברתי, זה לא נכון, ולא מוסרי. לגבי התגובות - היות ואני כותב כאן בשמי האמיתי, והיות ורבים ממשפחתי וחברי משוטטים באינטרנט, אני לא אפרט הרבה, רק אציין שבאופן כללי, למשפחה לא היה קל עם הבחירה שלנו. התגובה התאפיינה בחרדה גדולה מהסבל העתידי של הילד, אבל לרגע לא היה ספק שהם יהיו איתנו ואיתו, ותגובות של כעס, עוינות, איומים או ניתוק קשר לא פגשנו בכלל. אנחנו בחרנו לשתף את המשפחה הרבה זמן מראש, ועכשיו כשתומר נולד, אף אחד לא מתייחס לזה כבר. עוד דבר מעניין שראינו זה שיש הבדל עצום בין התגובות שפגשנו אצל בני דורנו (30 פלוס) התל-אביבים, שרובם קיבלו את זה בקלילות, בין התלהבות גדולה להסתיגות מתונה, לבין תגובות המבוגרים יותר, ששם כמעט תמיד נתקלנו בחרדת השונות הגדולה. בנוסף - גילינו שהתגובות הכי קיצוניות - היו של גברים. תגובות של כעס וזעזוע אמיתי היו רק מצד גברים. מעניין, לא? על ההפתעה נעימה בטיפת חלב כבר כתבתי בפורום. ולסיכום - פניה נרגשת לחברי הפורום. בשלב שבו שיתפנו את המשפחה, ניסיתי להפנות לקהילה ולמאמרים המופיעים בה. ההורים הרימו את הכפפה, אבל הספיק להם להתקל בשתים שלוש הודעות מיליטנטיות, כדי שהם יסיקו שמדובר בקבוצה של לוחמים אידיאליסטים שיצאו למלחמה לא שפויה נגד העולם. אין ספק שזה לא הרגיע אותם, אלא להיפך. לדעתי - אם המטרה של הפורום היא לפתוח דיון אמיתי ועמוק בנושא שהיה טאבו במשך כל כך הרבה שנים, הדרך היחידה לעשות את זה היא מתוך הקשבה, סובלנות, וקבלת כל הדעות וכל האמונות. אם בנאדם שמתלבט התלבטות אמיתית סופג בפורום זלזול והשפלה בגלל שהוא עוד לא בחר ב-``דעה הנכונה והיחידה``, למה שהוא ירצה להמשיך ולהקשיב? האם באמת אנחנו רוצים לצמצם את קהל היעד של הפורום רק למי שכבר משוכנע מעבר לכל ספק? לכן אני כל כך מעריך את בחירתה של אורית לקבל את כל הדעות ולא להיות מיסיונרית, ולכן מאד מצער אותי הטון הלוחמני של חלק מהמשתתפים.