אני לא מסכימה.
רופאים שונים אחד מהשני. יש רופאים שחוקרים יותר, יש רופאים שעוסקים יותר בפרקטיקה, יש רופאים יותר "נחמדים" ויש פחות... והרבה מזה זה בגלל/בזכות האוניברסיטאות. כאשר אוניברסיטה פ ו ס ל ת מישהו על סמך קריטריון אי התאמה, זה לאור דעתה האובייקטיבית אם אפשר לומר. הרי אם היו רוצים לקבוע שאין להטיל על אותו אדם את האחריות להיות רופא היו מקימים איזו ועדה ממשלתית אחידה שתבחן כל מועמד לפי קריטריונים 1, 2, 3. יש קריטריונים שיש עליהם קונצנזוס לקבלה, כמו בגרות נפשית, רגישות לזולת וכו', אך האופן בהם הם נמדדים אובייקטיבי מאוניברסיטה לאוניברסיטה ומבוחן לבוחן. באוניברסיטה X אדם שהתמודד עם דילמה הרת גורל מסויימת מייצג בגרות נפשית, ובאוניברסיטה אחרת הבגרות הנפשית נמדדת על ידי אופן ניהול שיחה וכו' וכו'. בשני המקרים השורה התחתונה היא אם אדם בוגר נפשית (או כל דבר אחר) או לא. הדרך להסקת המסקנות הזו משתנה ממקום למקום, ולפי דעתי זה רק יתרון שמאפשר לאנשים שונים מרקעים שונים להתקבל. אם היו קריטריונים קטנוניים מאוד של כיצד מתבטאת בגרות נפשית, רגישות לזולת וכו', הרי שהיו מתקבלים שניים וחצי אנשים שעונים להגדרה הזו. אך הרי ברור שאין קריטריונים מדויקים, והמושגים הנ"ל מופשטים מדי בשביל לכמת אותם ולקבוע היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים. כמו כן, גם מניסיוני האישי (בראיונות, לא במיונים אחרים) הרגשתי שבכל ראיון יש דגש ו"חיפוש" של דברים שונים ממוסד למוסד. יכול להיות שזה אפילו מעיד על כמה אתה והפקולטה "באותו הראש". לילה טוב.