למרות

[יעל ניסן]

למרות

שעוד לא הכריזו עלינו בציבור - אפשר להתחיל להכיר קצת מסביב. אשמח אם מי שיש לו נגיעה עם הורים מבוגרים הזקוקים לסיוע - בכל רמה שהיא קצת יציג את עצמו ואת חלקו בהתמודדות. לכשעצמי - הורי בריאים (טפו-טפו-טפו) וברגע זה מטיילים להנאתם באלסקה - אבל ב-10 השנים האחרונות המשפחה כולה הייתה מגוייסת סביב חמי ז"ל, שהגיע לשיבה ממש לא טובה בעקבות נזקי הסכרת. המסע הזה והשלכותיו עוד מרימים ראש מידי פעם.

 

[גנגי]

אני, לעומת זאת, מטופלת באמא קשישה

שמתגוררת בדיור מוגן ושמוגדרת סיעודית (מוכרת כ-150% ע"י ביטוח לאומי, אומר לכם משהו?), ואשר מצבה אינו יציב ונע בין הכרה חלקית של המציאות לבין חוסר קשר למציאות, כמו גלים בים. פעם למעלה, פעם למטה. היות שאחותי נפטרה לפני שנים אחדות, נותרתי רק אני לטפל באמא שלי. אין לי עוד משפחה ואין איש מלבדי שיכול לעזור ולסייע או להתחלק איתי בעול ובתחושות הרגשיות הקשות שאני עוברת. אצל אמא שלי זה התחיל בפתאומיות לפני שמונה חודשים, ומאז חיי השתנו לחלוטין ואני כל העת סביבה וסביב צרכיה, משתדלת לרכך עד כמה שאפשר את התקופות הקשות, לוקחת על עצמי את כל הטיפול הן בענייניה הרפואיים, הן בנפשיים והן בכספיים והמשפטיים. בקיצור, אני חיה גם את חיי וגם את חייה, במידה כזאת או אחרת, מה שמהווה עול עצום גם עליי וגם על משפחתי. עם זאת, אני חייבת לומר שיש גם הרבה רווח - התקרבתי לאמא שלי כמו שלא התקרבתי מעולם קודם לכן, התרככתי כלפיה מאוד, וגיליתי בעצמי סבלנות עצומה כלפיה, שלא זיהיתי שם קודם מעולם, ובעיקר - אהבה רבה. ולא נעים לי להודות בזה, אבל נורא מעניין שם עם הזקנים האלה בדיור-מוגן. יש אנשים מרתקים, עם סיפורים מרתקים - אני מחבבת אותם מאוד. ואת הסיפורים הנורא-מצחיקים שיש לי גם משם, אני מבטיחה עוד לספר. מגיע לכל מי שחושב שזה נורא קשה גם לצחוק קצת לפעמים.

 

[gitta]

תודה שחלקת איתנו

אוהבת אותך.

 

[555adi]

אותה בעיה יש אצלי .../images/Emo101.gif

ראשית שלום לכולם.. שמי עדן ויש לי עוד אחים ואחיות אולם אני היחידה שעושה למען אמי הכל. היא חיה בבית אבות בעצמאים - למרות שאני חושבת שאסור לה להיות לבד וללא השגחה בחודש שעבר לקחתי אותה לרופאה ניאורולוגית (לבקשת הרופא) והתברר שהיא סובלת מדמאנציה. שוכחת לרוב, מעט מבולבלת וזה מאוד חורה לי... זאת לא האמא שאני מכירה שעד לא מזמן התענינה בכל, צלולה לגמרי מתעסקת בחשבונות הבנק שלה לבד וכו' וכו' .. אני מעוניינת להעביר אותה לקולקטבי על מנת שאהיה בטוחה שהיא לא לבד ומסביבה יש אחיות ורופאים.. נותנים לה את התרופות.. לצערי היא לא מעוניינת בשום פנים לעזוב את מקומה. מצאתי סידור לתרופות שמישהי תדאג לתת לה ויש לה מטפלת כל יום שעתיים (שבורחת לפני הזמן) ואני מחוייבת לבקר אותה כמה פעמים בשבוע. יש לי עוד אחים ואחיות אולם אין להם רגישות לגבי מצב האמא ובקושי מבקרים אצלה. רבתי עם כולם בשל כך ולחינם. אילו רק היו מרשים בבית אבות לקחת עובדת זרה זה היה פותר את הבעיה והייתי שקטה הרבה יותר. כידוע לא מרשים להביא עובדת זרה בבתי אבות כנראה עם הזמן אוציא אותה משם למרות שהיא שם כבר 12 שנים.. סליחה שכבר בכניסתי הראשונה כתבתי כל כך הרבה..

 

[גנגי]

אבל בדיור מוגן מרשים,

ואמא שלי עם עובדת זרה (מצוינת). רק מה, ההוצאה הכספית החודשית על עובדת זרה, דיור מוגן, תרופות וביטוחים למיניהם מגיעה למשהו בסדר גודל מבהיל כל כך, שקשה להאמין.

 

[555adi]

גנגי שלום

אמי חיה בבית אבות של משען (גבעתיים) ידוע לי שבכל בתי האבות לא מרשים להכניס עובדת זרה, מאחר והם מעדיפים שנעביר את הדייר לקולקטיבי או סעודי שהמחיר בהם מאוד יקר. בעצם מה ההבדל בין דיור מוגן לבתי אבות..?חשבתי שלבתי אבות קוראים דיור מוגן...? צר לי לשמוע מה את עוברת עם אימך, ואני יודעת עד כמה זה קשה. בברכה עדי

 

[גנגי]

אחד ההבדלים הוא באמת

עניין העובדים הזרים. דיור מוגן הוא מעין בית אבות יוקרתי יותר, הרבה-הרבה יותר יקר ועפ"ר יותר מהודר, וכשאמא שלי נכנסה לגור שם זה היה לה נורא חשוב (פולנייה, כבר אמרתי? אם לא, כדאי שתזכרו, אני אגיד את זה עוד המון..). בדיור מוגן יש מחלקה סיעודית שעפ"ר מקפידים להסתיר מעין הדיירים הרגילים - הם יודעים על קיומה, הם אפילו מבקרים שם חברים שלהם, אבל החבר'ה מהסיעודית לא מתערבבים בעצם באחרים. הם אוכלים בחדר אוכל משלהם, הם ממעטים לבוא לאירועי תרבות של כלל הדיירים וכו'. האמת היא שרובם לא מודעים לזה וזה לא ממש אכפת להם, כי הם גם לא מסוגלים להשתתף באירועים כאלה, אבל מה שהיה לי נורא מוזר בהתחלה (והתרגלתי...) זה שהדיירים ה"עצמאיים", פחות או יותר, כלומר אלו שלא בסיעודי, לא רוצים לראות דיירים סיעודיים מול עיניהם. זה כנראה מאוד מאיים ומפחיד אותם. הם מעדיפים להתעלם ולעצום עין. בבחינת "לי זה לא יקרה". אמא שלי לא בסיעודי, למרות שהיו חודשים שהיה ברור שמצבה הוא סיעודי-קשה. עכשיו היא במצב טוב יותר, מבינה יותר מה שמסביבה ומשתפת יותר פעולה (זה בא כמו גלים - תקופה של שפל נוראי ותקופה של גאות יחסית, ועכשיו, כמו שאני רואה את זה, עברנו תקופת גאות ואנחנו שוב צועדים אל השפל), ולכן היא מסוגלת לשתף קצת פעולה עם מה שקורה בבית שבו היא חיה - ליהנות לפעמים מאירוע תרבותי כזה או אחר, לאכול בחדר האוכל המשותף ("המסעדה"), לצאת איתי לפעמים לשתות קפה בבית הקפה הסמוך - דברים שלא העלינו בדעתנו לפני חודש וחצי, למשל, כי בכלל לא היה עם מי לדבר. אני מניחה שיש יתרונות וחסרונות לזה שבבתי אבות לא מרשים להעסיק עובד/ת זר/ה, והיתרון הכי גדול הוא זה הכספי (סיעודי עולה פחות מדיור מוגן רגיל + מטפלת! חשוב שתדעי!). אבל זה שיש לאמא שלי מטפלת צמודה מרגיע אותי, נותן לי לישון בלילות. ובשבילי זה שווה הרבה.

 

[dorgad]

גנגי, התוכלי לספר קצת על התהליך?

כלומר, באיזה גיל עברה אמך לבית האבות? משהו על תהליכי קבלת ההחלטה העקרונית והבחירה במקום המסוים. וגם משהו על ההתמודדות שלך עם התהליך. תודה, דור

 

[טללי בוקר]

נכון לעכשיו

אבא שלי אחרי מאבק מוצלח בסרטן ועוד כמה בעיות שממפות באופן מושלם את כל האברים הפנימיים שלו. הוא יצא מזה בסדר נכון לעכשיו, הולך לטייל, נוסע לחו"ל, אפילו מלמד ספרדית בהתנדבות, ככה זה כנראה כשאתה גדל על תפריט של בשר בקר ויין אדום. אמא שלי עם שורה של עניינים שקשורים ללב וללחץ דם, עם תערוכה של תרופות ליד המיטה, קצת הולכת, קצת גוררת. בינתיים זה בבחינת הטפו טפו, אבל ברור שכל זה מעלה לעתים תכופות את המודעות לכך שהכל שביר. מרגע אחד למישנהו יכול לקרות משהו שיקח מהם את כבודם העצמי ויכניס אותנו לסדר יום שונה ממה שהיה עד כה.