לקחת אחריות על האכילה?!

לקחת אחריות על האכילה?!

למה מתכוונים כשאומרים את זו שאחראית על האכילה שלך?
תפסיקי להאשים, להסביר ולתרץ למה אכלת את המאכל הזה או המאכל ההוא.
אם את הולכת לחוג, האם האחריות עליך או שיש חלוקה עם אנשים נוספים בקבוצה ובמיוחד דין וחשבון לשותפים ולמנהלת הקבוצה.
איפה נמצאת האחריות על האכילה שלך?
 
אחריות

יש פוסט ישן של יוסי מרקוביץ שפעם כתב בתפוז על מוטיבציה. היום הפוסט הזה כבר לא קיים, אבל שמרתי אותו במחשבי. אני חושבת שהוא גם מסביר על אחריות. לדעתי הוא מציב רף מאוד גבוה של אחריות אישית ומחוייבות למטרות שקבענו לעצמנו.
&nbsp
מתוך מאמרי פורום "תזונה צמחונית": הקרדיט במלואו ליוסי מרקוביץ` ו ו תאריך : 28/06/2007 .
&nbsp
בניגוד ליתר המאמרים שכתבתי, זה הולך להיות קצר, תמציתי, ישיר ובוטה . אם יש לכם בעיה עם זה לכו ת***ו.
&nbsp
מי שטרח לקרוא את הודעת המנהל שכתבתי או שרואה את התשובות שלי בפורום יודע שאני לא תומך, לא מעודד ולא נותן מוטיבציה. פשוט אין לי סבלנות לזה, זה הכל. אנשים קובעים לעצמם מטרות שונות בחיים: לקנות מכונית מסוימת, לרכוש השכלה, להגיע להישגים ספורטיביים, להנות מבריאות טובה וממשקל גוף תקין או כל דבר אחר. ברוב המקרים, כדי להשיג משהו משמעותי אתם צריכים להשקיע ולהתאמץ, ככה זה ומי שאומר אחרת מנסה למכור לכם משהו.
&nbsp
יש לי חבר שסובל ממשקל יתר והחליט לקחת את עצמו בידיים ולעשות דיאטה, דבר מבורך ורצוי לכל הדעות. מהרגע שהוא התחיל את הדיאטה אני רק שומע ממנו למה הוא לא מצליח לשמור עליה, למה הוא נשבר, למה למרות הדיאטה הוא אוכל יותר ממה שהוא צריך ועוד כל מיני תירוצים. וזו בדיוק הבעיה, אלו רק תירוצים למה הוא בעצם לא עומד בהחלטה שלו.
&nbsp
הבעיה של הרוב המוחלט של האנשים היא שהם רוצים להשיג את המטרה שלהם אבל הם לא רוצים לשלם את המחיר. בתקופה שרכבתי בצורה תחרותית על אופני כביש הייתי רוכב מעל 700 ק"מ בשבוע, מטפס עליות שהיו שוברות אנשים אחרים מבחינה מנטאלית, סובל מפציעות, שפשופים, תקריות עם נהגים מטומטמים, עייפות תמידית, לא היו לי כמעט חיי חברה כי הייתי תמיד מתאמן למחרת ועוד. נהניתי מזה? ממש לא אבל עשיתי את זה כי רציתי להיות הכי טוב והייתי מוכן לשאת במחיר. וזה מה שאני אומר לך: אתה רוצה להיות חזק, שרירי, גדול? תתאמן כמו שצריך. אותו דבר עם דיאטות, את יכולה להיות רזה וחטובה ולסבול מרעב ומהצורך להגביל את עצמך במה שאת אוכלת או שאת יכולה להיות שמנה ולאכול מה שבא לך מתי שבא לך. אבל לעזאזל, עשי את הבחירה שלך ושאי בתוצאות.
&nbsp
אני מתאמן 5 פעמים בשבוע מדי בוקר, כשרוב האנשים עדיין ישנים. 3 פעמים בשבוע, אחרי העבודה אני חוזר למכון כדי להמשיך להתאמן נוסף על אימון הבוקר. יש לי תפריט מוקפד שחלק ממנו אני שוקל מדי יום עד לרמת הגרמים. אני מודע לויתורים שאני עושה ולמרות שהם לא קלים לי אני משלם אותם כי לדעתי התמורה, בריאות טובה וכושר גבוה, שווים את זה. נכון, אני יכול להיות כמו חלק מהחברים שלי: לעשן כמו קטר ולשתות כמויות מסחריות של אלכוהול אבל אני לא רוצה. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם זה שהם מתנהגים ככה וכל עוד הם מוכנים לשלם את המחיר של ההתנהגות שלהם אני אפילו מעריך את זה. יש לי בעיה עם אפסים שמתנהגים כמוהם אבל מתלוננים ומקטרים על זה.
&nbsp
כל אחד עושה את הבחירות שלו, ואני לא האדם שישפוט מישהו אחר על הבחירות שהוא עושה. אבל ברגע שעשית את הבחירה המ***ת שלך אל תתלונן עליה, אל תתרץ למה אתה לא יכול לעמוד בה ואל תבוא אלי כדי שאני אעודד אותך. למה? כי כבר אמרתי את זה כמה פעמים במאמר הזה:
&nbsp
עשה את ההחלטות שלך, שא בתוצאות ותמשיך בחיים העלובים שלך
&nbsp
 
כאילו שאת אומרת יש אחריות ברמות שונות?

ובעצם זו לא שאומרת, מביאה ציטוט בשלמותו.
האם את מסכימה עם כל מה שהוא כותב.....כולל הכל?
יש חלקים שנראים לך יותר מדי או פחות מדי?
 
אני לא מסכימה בהכל

הרף שהוא מציע הוא אחריות מלאה, ללא צורך בעזרה וסיוע מהצד. רוב האנשים אינם כאלה, וזקוקים לסיוע זה או אחר. מבחינתו, איך שאני מבינה, אין מקום לנפילות טבעיות. פשוט לך עם זה עד הסוף.
לכשעצמי אני לא בדרגה שלו. אני רוצה להיות רזה, אבל מתקשה בכך. אני מקטרת, אני מתלוננת ואני רוצה עזרה. מרגישה שהאחריות והמחוייבות שלי לא ממש שלמים, ושאני זקוקה ליד מכוונת צמודה יותר.
הלוואי והייתי יכולה להיות כמוהו. לקבוע יעדים, ולהלחם להגיע אליהם עד הסוף, למרות השבירות שבדרך.
 
נראה כאילו אצלו הכל פשוט

מחליטים וזהו.
מה שאת כותבת הוא חלק מהטבע האנושי.
השאלה מה עושים עם זה: האם נשאר במסגרת איוורור רגשות או אוכלים על זה.
הכי לא אהבתי אצלו את ניבולי הפ ואת הדטרמינזם שיש דרך אחת ואין אף אחד בלעדו.
 
יש אנשים שהכל אצלם פשוט

יש לי חברה שכשהיא מחליטה משהו היא הולכת עם זה עד הסוף. ככה היא הורידה במשקל כ 60 קילו, והיא עוד יורדת (אם כי כרגע באיטיות) במשקל, ואני מאמינה שהיא גם תגיע להיות רזה ולשמור על המשקל שלה. זה לא אומר שהיה לה קל (בדיוק כמו שהוא מתאר שגם לו היה לא קל), אבל היא לא מתלוננת על הקשיים, ומבחינתה אם היא החליטה, אז הכל מסתדר לפי ההחלטה שלה.
אני חושבת שגם אבי519 מהפורום הוא מהאנשים הללו. (קצת ראיתי הודעות שלו כאן ובפורום הסמוך).
והשאר? אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני די מוותרת לעצמי כשקשה לי, ובעיני זה מצטייר כחוסר אחריות לעצמי. יכול להיות שאני פרפקציוניסטית במחשבה שלי איך צריכה להיראות אחריות עצמית, ויש פער בין איך שאני תופסת את האחריות הזו, ואיך אני מתנהגת בפועל.
בעיני, זה מחזיר את השאלה למקומה - מהי אחריות עצמית בזמן דיאטה, ואיך מגיעים לכך.
 

kagome10

New member
לדעתי הפער הוא בין ה"צריך בכל מחיר"

לבין החיים באמיתיים וסדר העדיפויות *האמיתי* שלך.
לדעתי ברגע שזה "לוותר לך", כלומר מעשה לא לגיטימי - זה בעיה. את יוצרת את המסגרת והשבירה שלה, במקום לצור סדר עדיפויות גמיש בו הרזייה לא במקום הראשון.
&nbsp
אחריות בעיני היא לא ללכת עם הראש בקיר, אלא ליצור מצב בו המאמצים שאני מקדישה לנושא מסויים פרופורציאונליים למידת החשיבות שלו, ובני-קיימא.
&nbsp
כלומר, אם אני "מוותרת לעצמי" הרבה אז אני מתבוננת בפערף מסתכלת על הסיבות שלו, ומחפשת איך לשנות משהו כך שהוא לא יתקיים. לשנות את ההרגלים שלי, את הסביבה החיצונית, את טווח הזמן של המטרות...
&nbsp
ולי זה עובד.
&nbsp
אני לא מפרידה את שאלת האחריות בזמן דיאטה לשאלת האחריות בכל שאר הזמנים ובשאר הנושאים, מבחינתי זה אותו דבר.
 

Ron W

New member
יש הרבה מעשים שהפנמנו כלא לגיטימיים

לא מוותרים לנו אם נפגע בזולת במכלול גדול של חוקים.האם המסגרת יוצרת שבירה?
לא מוותרים בקלות על חובות כספיים התחייבויות של לוח זמנים.
כפי שלא מבזבזים כסף לריק, ניתן גם לא לאכול רק מהיכולת והתאווה.
האם חובות ומטלות בתכנון מעוררים שבירה, או ההיפך עוצרים התברברות?

הרגלים נוגעים יותר לרגישות שלנו להקפדה בנושאים בהם אין פשרות
כפי שלא נצא בהופעה מרושלת או מעורטלים.. מדוע לא ניתן להכיל
אותה חשיבות למראה והרכב הצלחת בארוחה?

שרש הפרדוקס: המניע שנוגד את הריסון הוא הצורך התודעתי להנות מהאוכל
עלכך ניתן בקלות להתווכח אם הנאה חייבת להתבסס על אוכל כשיגרה וחקוי.
 

kagome10

New member
אולי אתה הפנמת

לי אין בעיה לצאת מהבית בהופעה מרושלת, אני פוגעת בזולת לפעמים, ואפילו מאחרת לפעמים...
ונחש מה? באף אחד מהמקרים האלו אני לא מדברת על "שבירה"
&nbsp
וכן, תכנון של חובות ומטלות מעודד שבירה, וגום להרבה אנשים לדחות ולדחות אותן.
&nbsp
אפשר להצליח בדיאטה על ידי משמעת. זו דרך גרועה לעשות את זה, לדעתי. זו הדרך הסטנדרטית, ואחוזי ההצלחה שלה ידועים - 5% שלא חזרו למשקל הקודם אחרי חמש שנים. לא נתונים מרשימים במיוחד...
&nbsp
אני מעדיפה לשנות את הסביבה ואת הרגלים שלי כך שאני אהנה מהאוכל באופן קבוע ולא אפעיל ריסון, ובכל זאת ארזה (או לא ארזה, כבר הגעתי חזרה למשקל שלי).
&nbsp
לדעתי, זו דרך לא רק הרבה יותר מהנה, אלא גם בת קיימא. מה שאי אפשר להגיד על גישת הריסון, לגבי 95% מהאנשים...
 

Ron W

New member
תמיד ובכל מצב עדיף לדחות קצת מאשר להדחיק צרכים ולהמנע מתכנון

האם בנין יבנה מאליו? האם עץ יצמח ללא dna
כך לכל אדם נדרשת תודעה פנימית לצרכיו. אם ימנע מלתכנן - יסחף לגחמותיו
נסחף כעלה ברוח לדיאטה מחד ולגרגרנות וגסטרונומיה מזה..
את כותבת על אחוז גבוה שנוטש דיאטות אבל זה עדיף עשרות מונים
על מי שבכלל לא מתחיל ליישם שליטה ריאלית באורחות חייו ומאכליו.
הסחפות לא מהנה, היא מתסכלת ומנציחה אצלך את החשש מהתמודדות..
מאותם נתונים על כשלון, מאותה שטיפת מח על הנאות מאוכל שמטמטמות
אותנו תוך ערבוב הנאה ורעב. בלי תכנון ותודעה ניתן רק להחריף את ההשמנה.
 

kagome10

New member
ה-DNA דווקא נבנה מאליו

בלי שום מתכנן תבוני. כמו גם המין האנושי, וכל הצמחים והחיות.
&nbsp
ויש נזק בלרדת במשקל ואז לעלות. נזק בריאות ברור.
&nbsp
בכל מקרה, בתור מי שהצליחה לרדת במקל בלי להתחיל ליישם שליט ריאלית, הרשה לי לומר, פחחחחחחחחחח!
 

Ron W

New member
פוך ? הצלחת משמע התכוונת מראש. אין לנו זמן כמו לאבולוציה

בכל מקרה העובדה שאת לא מנתחת ומפרקת מה הסיבה שירדת במשקל
לא סותרת את העובדה שעשית משהו בכוונה ולא בולשיט של הרגלים כנ"ל
שלוקח לסגל לפי הספר 30 יום (מי החליט פחח?)
ה dna נבנה במליוני שנים של נסוי וטעיה - לנו אין כ"כ הרבה זמן למשחקים
וכן לרדת ולעלות במתינות משקל הוא מהטבע שהרי היו תקופות בצרת
ומאגרי השומן נועדו בול כדי להתרוקן ולהתמלא אין שום נזק בכך
נשים שיולדות כל שנה ירדו ויעלו במשקל דו ספרתי מעבר להרבה פרמטרים קריטיים
כמו סוכר סידן וטפשת הריון:) וישארו בריאות לעילא ולעילא
 

ניקנוR

New member
על מסגרת והרגלים

באופן כללי, מסגרת מסמנת גבולות.
ההשפעה של גבולות על הבנאדם היא משתנה כתלות בפרמטרים כמו אישיות, טיב ההתאמה בין הגבולות לאדם, נושא ההגבלה והפרשנות האישית של המונח ״גבול״ או ״מסגרת״.
אחד ירגיש שהמסגרת שומרת עליו ומונעת ממנו ללכת לאיבוד, אחר ירגיש חנוק.

מעצם קיומה של מסגרת, יש לפחות האפשרות לשבור אותה (אם לא היתה מסגרת, לא היה מה לשבור..). זה לא אומר שחייבים לשבור, לא אומר שתמיד שוברים, אבל מסגרת שאינה מותאמת היא כשלעצמה מהווה לפעמים מכשול בדרך להשגת המטרה, כי נוצרת מטרה חדשה ״לשבור את המסגרת״, או כי הפוקוס עובר להתמודדות עם המסגרת.

(וגם מי שבסה״כ שומר על הכללים, יכול מדי פעם- אולי מול מסגרת מסויימת- להחליט לפרוץ את הגבולות. זה לא שחור או לבן כמו שאתה מצייר את זה, שאם המסגרת טובה לי אז היא תמיד טובה ובכל מצב).


מעניינת בעיני האבחנה שאתה עושה לגבי הרגלים, שהם משהו שקורה רק בנושאים שאנחנו לא מסכימים להתפשר עליהם.
אני עוד אחשוב על זה, אבל בינתיים אני נזכרת בשאלה מעניינת שהעלתה פעם קשר. היא שאלה למה הרגלים מסויימים ״נתפסים״ ואחרים לא. אולי מה שאמרת כאן הוא התשובה- או לפחות השביל אליה..
 

Ron W

New member
דוגמא להמחשה אכילה עם סכו"ם

אכילה מנומסת סביב שולחן עם מסובים מחייבת שימוש בסכו"ם /מקלות אסיאתיים
מלמדים ילדים לאחוז מזלג ביד שמאל סכין בימין והוא מחקה ומסגל הרגל.
יוצא כך שחוק הנימוס הופך להרגל מעצם החוקיות, מה גם שהוא בד"כ יעיל ונוח
אפשר גם לפרוק עול ולאכול בידיים. בעיקר כשאין מסגרת חברתית ביקורתית
שתפקח או כשאין לנו אכיפה עצמית וצורך למרוד במוסכמות לתקוף את החוק.
רובינו להערכתי כן אוכלים בנימוס בכל מצב מתוך המסגרת המוערכת עלינו,
שנטעה את ההרגל. חג נטיעות שמח...
 

ניקנוR

New member
היי מרתה


את מספרת על מעגל שחוזר על עצמו: כשקשה לך, את מוותרת ואח״כ מתחילה מחדש- עד שקשה שוב.
אם מותר, הייתי מציעה לך לבדוק את המקום הזה שחוזר על עצמו:
מה את אומרת לעצמך שמוביל להרמת ידיים, מה היית רוצה שיהיה אחרת ואיך לדעתך אפשר להשיג את זה.

אם תרצי, אפשר לעשות את זה כאן בפורום, ביחד.
 

קשר חדש

New member
פיקוח מתמיד

אני חושבת שיש הנחה סמויה בדברים שצוטטו מיוסי מרקוביץ.
ההנחה היא שהאנשים נמצאים במצב של פיקוח עצמי תמידי. מודעות למה אתה עושה, ומה מצבך בכל רגע.
אני אתן דוגמאות מתחומים אחרים. יש אנשים שתמיד יחזיקו את הגב ויעמדו זקופים, ואחרים בכלל לא ישימו לב ליציבה שלהם. יש אנשים שיקפידו על צורת הדיבור בכל מצב. יש אנשים שכשהם מתלהבים הם ידברו בקול חזק מאד ואפילו לא ישימו לב.
זה רצף.
בקצה אחד, יהיה מי שמודע לעצמו בכל שניה ובקיצון השני מי שבחוסר מודעות, לא מלבש באופן מתאים, לא מדבר באופן מתאים, אוכל איך וכמה שבא לו וכו'.
נראה לי שיוסי מרקוביץ הוא הקיצון של הפיקוח העצמי. במצב הזה, הוא רק צריך להחליט על מה הוא מתפקס, ועושה. ככה פשוט.
מצד שני הוא לא סובל מתבכיינים. הוא מוכן לקבל שיש אנשים שמוותרים לעצמם, כל עוד הם לא יתבכיינו על זה, או אפילו יבקשו עזרה בנידון.
 

kagome10

New member
עניין של הרגל

אני עכשיו יושבת עם גב עקום. את חושבת שאני מודעת לכך? משתמשת בפיקוח עצמי מתמיד בשביל זה? לא, אני צריכה להיות מודעת כדי לשנות את היציבה שלי ליציבה בריאה יותר.
&nbsp
אבל עובדה, אני לא צריכה מודעות מתמדת (מודעות, ולא פיקוח. שכן בהחלט יכול להיות מצב שבו אחליט במודע לשבת בצורה עקומה) בשביל לשבת בצורה עקומה.
&nbsp
למה? כי זה ההרגל שלי. זו ברירת המחדל, הדיפולט.
&nbsp
ברגע שהרגל מוטמע (וזה לא דבר קל במיוחד, ולשנות הרגלים זה לפעמים מסובך עוד יותר. יש בני מזל שהולך להם בקלות) אז לא דרוש פיקוח מתמיד בשביל לעשותו.
&nbsp
באותה המידה, לא נחוץ לי פיקוח עצמי כדי לזכור להתלבש, או ללכת לצחצח שיניים. כי זה מה שאני עושה בבוקר, כל יום, מאז שאני זוכרת את עצמי. זה - הרגל. וכזה שמוטמע עמוק.
&nbsp
אני לא חושבת שמדובר על הקפדה, אלא על הטמעה ברמה כזו שההקפדה כבר לא נדרשת.
&nbsp
בעיניי, יוסי קיצוני לא בפיקוח העצמי שלו, אלא בקלות בה הוא משנה הרגלים. להיות בפיקוח עצמי מתמיד בלתי אפשרי בלי לשלםם על כך מחירים כבדים. אבל מי שעובר תקופה מסויימת בה הוא נוהג בצורה ברורה ומדוייקת לפי ההרגל החדש (המספרים המקובלים במחקר להטמעת הרגל חדש הם 21 ימים של חזרה מושלמת, או 28 של חזרה לא מושלמת) מטמיע את ההרגל.
&nbsp
&nbsp
 

קשר חדש

New member
אני לאי מדברת על דברים שצריך לעשות פעם ביום

לצחצח שיניים בבוקר יכול להיות הרגל.
לשים לב כל הזמן שהשיער נמצא במקום ואף שערה לא זזה, ואם כן לתקן. לשים לב כל הזמן שהגב מוחזק. לשים לב שהאודם תמיד נראה טוב ולא צריך לתקן איפור.
יש אנשים שאם יש להם חור במכנסיים, או יש רכבת בגרביון, הם יזכרו את זה כל הזמן, וינסו להסתיר או ירגישו לא נעים. יש אנשים אחרים, מהקיצון השני, שתוך שניה ישכחו מהעניין. זה לא שהם היו יוצאים ככה מהבית לכתחילה, אבל אם כן, אז זה לשניה קפץ למודעות כי הם שמו לב או מישהו אמר להם ואחר כך זה נשכח. כי אין את המודעות הבלתי פוסקת הזאת/הפיקוח הבלתי נפסק של איך אני נראית.
 

kagome10

New member
להחזיק גב עקום, זה הרגל?

את מתאמצת, מודעת לעצמך, וטורחת בכוונת תחילה כדי ללכת עם גב עקום?
כל אדם שעומד או יושב (ואין לי שום סיבה להניח שאת כל היום נמצאת במיטה) מחזיק את עצמו בדרך כלשהי. והדרך הכלשהי הזו היא הרגל.
&nbsp
אם מקודם תיארת את המודעות/פיקוח בתור בחירה של אדם, עכשיו זה נשמע לא בחירה - כי אם יש חור במכנסיים שאי אפשר לעשות איתו משהו, אז להיות מודעת אליו כל הזמן זה סתם בזבוז של משאבים נפשיים.
&nbsp
&nbsp
 
למעלה