לשאלתך מודעות טיפול גשטלטיאני zadok krouz

[zadokkrouz]

לשאלתך מודעות טיפול גשטלטיאני zadok krouz

דוד שלום איני יודע מה המקור שהינך מסתמך עליו בדברי חז"ל באשר לרמות מודעות מספריות מוגדרות. ולכן איני יכול להגיב לגופו של חז"ל. אולם בנושא המודעות ולשאלתך אז דעתי היא כזו. אתה שאלת "כמה רבדים של מודעות נדרשים לנו כדי לתפעל קוגנטיבית בגוף...או מה מערך המודעות שלי? הכן דורנו הולך ופוחת. ומה שידעו חז"ל בעלפה במודעותם (ברמות מודעות גבוהות) ואותו שיננו מדור לדור - היום מיישם זאת האדם במחשב ומותיר בכך למוחו רק לתמרן ולגבות את הידע הזה. זו הסיבה שחלק כה חשוב שבאדם "מודעות " נותר זניח ולא מנוצל. האדם ברח ממה שהטבע נתן לו - מודעות והתחפר במחשב. המודעות לא רק שהעשירה את הצד הקוגנטיבי של האדם בימים עברו אלא אף תרמה לבריאותו הנפשית. היום שיטות טיפול מודרניות מאמצים את מה שהיה נהוג כמובן בתקופת חז"ל. פיתוח המודעות, הגשמת המודעות וניצולו עד תום. למשל הגשטלט, (Gestalt) [מגרמנית תבנית או שלם] עוזר להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ("במדרגות פנימיות גבוהות" בלשונך) ומעמיקה יותר. מודעות לרגשותיך, לגופך, למחשבותיך ולסביבתך. מעודד להיות מודע לצרכים האמיתיים ולפתח מיומניות ולספק אותם, מבלי שאתה תפגע באחרים. עוזר ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלך. באמצעות טכניקת הציפייה העצמית הטהורה יכול הפציינט להבין ולהישאר ב'עכשיו' של קיומו הייחודי, מעודד אותו המטפל להתיחס ולתת ביטוי לכל מה שנכנס לתחום שדה המודעות העכשוי שלו. למשל, עכשיו אני מרגיש עייף, עכשיו אין לי חשק לקרוא, עכשיו אני חש מנומנם, מטושטש וכו'. הפציינט מתבקש גם לחדול מלהסביר ולעבור כאמור,לצפייה עצמית טהורה. הדאלוג הבאה בין הפציינט ולבין התרפיסט ימחיש את האמור: הפציינט: אני לא יודע מה לומר כעת. תרפיסט: אני שם לב לכך שאתה לא מביט בי. פציינט: מגחך תרפיסט: ועכשיו אתה מכסה את פניך. פציינט: אתה גורם לי להרגיש נורא. תרפיסט: ועכשיו אתה מכסה את פניך בשתי ידיך. פציינט: תפסיק, זה בלתי נסבל! תרפיסט: מה אתה מרגיש כעת? פציינט: אני מרגיש נורא נבוך. אל תביטי בי. תרפיסט: בבקשה, השאר עם המבוכה. פציינט: אני חי איתה כל חיי. אני מתבייש בכל דבר שאני עושה. אני מרגיש כאילו אין לי זכות להתקיים. באמצעות טכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהנשימה שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לנשימה שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל לנשום בחופשיות. תשומת הלב לשרירים נעשה על-ידי כיווץ השרירים הרצוניים )המניעים( והרפייתם, כגון, כיווץ אגרופנו ואחר כך שיחרורם; ההדקת לסתותנו ואז הרפייתן; עצימת העיניים והרפייתם; עיגול הפה, כפי שעושים כדי לבטא את הצליל "או", ולהרפייתו; כיווץ הלשון עצמה והרפייתה. התרגילים כוללים את שרירי הזרועות, הרגליים, בגוף הפנים ובמיוחד בעיניים. כל תרגיל כולל תנועות כיווץ חזקות, עד לסף ההתקשות והכאב. לאחר שחשים היטב במתיחת השריר, מתחילים להרפות אותו באיטיות. והכל תוך מודעות לתפקוד השרירים. בד בבד עם מתיחה והרפיית השרירים עלינו לגלות מחדש את קצב הנשימה הטבעי שלנו. יש להקשיב לנשימה וללמוד את קצבה הטבעי; המודעות לנשימה היא המפתח לתרגילי השליטה על הנשימה. הנשימה מובילה את הנשמה, תוך ציפייה שהשלווה תהפוך לטבע שני. תרגילי הנשימה הפיסיולוגית המלאה והמודעת באים לידי ביטי בחיינו היום יומיים; לאחר ישיבה ארוכה כדאי להזדקף, ובכך להקל על הנשימה, לפתוח את החלון במשרד ולנשום במלוא הריאות, במשך שלושים שניות לפחות. באמצעות טכניקת ההגזמה הפציינט עושה תנוע או ג'סטה מסויימת לחוסר-אונים למשל, בתהליך הטיפולי אך אינו ער לכך או שאינו מייחס לכך חשיבות. בעיני התרפיסט יתכן ולתנועות אלה יש חשיבות ומשמעות רבה. ג'סטות אלה יכולות להיות לא גמורות, לא מפותחות או שנולדו טרם זמנן. התנועות יכולות להיות כמו תנועה של היד או טיפוף של הרגל, הנפת הראש, הבעת פנים או מיצמוץ בעיניים. הפציינט מתבקש להגזים את התנועה שוב ושוב במטרה לעשות את המשמעות הפנימית גלויה וברורה יותר. טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט. בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש מהפציינט שלו לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהכנס לתכונה זו עמוק יותר. התרפיסט מבקש מהפציינט שאף יגזים בכך מתוך אמונה שזהו "החלל הפורה" שממנו יבוא התנסות אורגניזמית ממשית של כוחו. באמצעות טכניקת החזרה הפציינט יכול לומר משהו בעל חשיבות אך הוא מהר מאוד מחליק עליו או בדרך כלשהי הוא מציין שהוא לא לגמרי קלט את ההשפעה של הדברים שהוא אמר. במקרה כזה, מתבקש הפציינט לומר שוב ושוב את המשפט עד שהמשמעות של הדברים נעשית ברורה וגלויה. טכניקה זו מיושמת על התנהגותו המילולית של הפציינט. באמצעות טכניקת "האם אני יכול להזין אותך במשפט"? התרפיסט מבקש מן הפציינט לומר משפט שמוצע על ידיו כדי שיתנסה בו ויראה אם יש בו מידה של אמת. טכניקה זו מיושמת כאשר התרפיסט מבחין בכך שהפציינט נמנע מלהבין את משמעות התנהגותו העכשוית והוא מעמיד פנים שהוא מבולבל ושאין הוא יודע מה עליו לעשות או לומר. בדרך כלל מבקש התרפיסט מן הפציינט שיאמר את המשפט המושאל לבן או בת הזוג, לבני המשפחה, למשתתפי הקבוצה או לתרפיסט עצמו. באמצעות טכניקת "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"? הפציינט מתבקש להרחיב את הדיבור על המה והאיך של רגשותיו. "מה הן התחושות שלך"? "איך אתה עוצר את עצמך מלומר את שאתה רוצה להגיד"? שואל התרפיסט את הפצינט. טכניקה זו מתבקשת ברגעי מפתח כאשר הפציינט מתנסה ברגש מכאיב או שהוא נקלע לסיטואציה לא נעימה והוא רוצה לברוח ממנה. באמצעות טכניקת "הכסא הריק" או "הכסא החם" הפציינט מתבקש להביא בדמיונו את האנשים הנעדרים לחדר הטיפול כדי להתמודד עימם כאילו יושבים הם בכסא הריק שממולו - באופן ישיר תוך כדי זה שהוא משחק את התפקיד של עצמו ושל הנעדרים המוזמנים. למשל, יתכן ולפציינט יש רגשות ודברים כלפי אביו, שנפטר לפני זמן רב, שלא נאמרו והם מוחזקים עדיין בתוכו. טכניקה זו הינה הטכניקה בעלת העצמה הרבה ביותר בתרפית הגשטלט. היא פותחה על-ידי פריץ פרלס כאמצעי להגדלת המודעות העצמית של הפציינט וכדי להבהיר יותר את העבודה הטיפולית. במקום לאפשר לפציינט לרכל, משתמש התרפיסט בכסא-הריק כדי לעודד את הפציינט להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייו לפה ועכשיו. כאשר מדבר הפצינט על רגשותיו על הדברים האחרים שעדיין מעסיקים אותו קל לו יותר להמנע מלהרגיש באמת את הכאב, השמחה, הכעס או הצער. ההתנסות בהבאת ההורה לחדר ואמירת הדברים שצריכים להאמר על-ידי שניהם הינה חוויה עצומה ולעיתים קרובות היא אף עוזרת לסגור גשטלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחייו של אותו פציינט. כאשר הגשטלט נסגר, מתנסה הפציינט בתחושת רגיעה ושקט. הרגשה זו ניכרת היטב ובברור בפניו, בתנוחת גופו ובנשימתו של הפציינט. טכניקת הכסא-הריק עוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה. היא מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו. בטכניקה זו, העוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה, צריך התרפיסט להיות ער ורגיש לקטביות, מפני שהאנרגיה של הפציינט יכולה להתפצל לשני ניגודים כמו ה"מנצח" וה"מנוצח", החלש והחזק, המקריב והקורבן וכדומה. התרפיסט צריך לסייע לפציינט לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים של האדם הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת. הפיצול הקשה ביותר אצל האדם הוא בין ה"מנצח" וה"מנוצח". קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנוצח" בביקורת בעוד שה"מנוצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את הא

 

[zadokkrouz]

זאת ועוד

באמצעות כניקת "הרטרופלקציה" (Retroflection) בטכניקה זו, מציע התרפיסט לפציינט לעשות בדמיונו )או במציאות האקטואלית( לאחרים מה שהוא עושה לעצמו וזאת כאמצעי לברור ולהבהרת המשמעות הפנימית של התנהגותו המוטורית. רטרופלקציה מוגדרת כ"תהליך כללי של בלימת הדחף או איזון אימפולס המתח באמצעות מתח תחושתי מוטורי מנוגד נוסף". (Ego Hunger and Aggression 66) למשל, התכווצות בצואר העורף היא תוצאה של כעס לא מובע. פרלס ציין שכאשר אדם מתנהג באופן רטרופלקטיבי, הוא מתיחס לעצמו כפי שהוא רצה להתיחס במקור לאנשים אחרים או לאובייקטים. הוא מפסיק לכוון את האנגיה שלו החוצה כדי לתמרן ולהביא לשינויים בסביבה שיענו לצרכים שלו. במקום זאת, הפרט מכוון את הפעילות שלו פנימה ושם את עצמו כמטרה להתנהגות במקום את הסביבה. "הוא נעשה האויב הגרוע ביותר של עצמו". (The Gestalt Approach 54) מובן הוא, ששום אדם אינו יכול במהלך חייו לתת ביטוי חופשי לכל אחד מן האימפולסים שלו. לפחות כמה מהם צריכים להיות תחת שליטה וביקורת. עם זאת, טען פרלס, שהתנגדות מודעת לאימפולסים הרסניים שונה מהפיכתה כנגד העצמי. האישיות המפנימה עושה מה שהאחרים רוצים שהיא תעשה. האישיות ההשלכתית עושה לאחרים את מה שהיא מאשימה אותם שהם עושים לה. האישיות הנמצאת בהתמזגות פתלוגית אינה יודעת מי עושה מה למי והאישיות הרטרופלקטיבית עושה לעצמה את מה שהיא רוצה לעשות לאחרים. האישיות הרטרופלקטיבית אומרת: "אני מתביישת בעצמי" או "אני מאלצת את עצמי לעשות....". היא מצהירה אין סוף הצהרות מסוג זה כשכולן מבוססות על התפיסה שהיא ועצמה הן שתי הוויות שונות. כאשר מפסיק הפציינט לעשות רטרופליקציה, הוא יכול להתחיל לכוון את רגשותיו החוצה, להפסיק להרוס את עצמו באופן פיסי ולהתחיל ליצור קשר פתוח וישיר עם אחרים. באמצעות טכניקת נטילת אחריות כדי לעורר נטילת אחריות על התנהגות, רגשותיו ומחשבותיו של החברים ויחד עם זה לבטל ביטויי אשם ודופי שלהם, מבקש התרפיסט הגשטלטי בחברי הקבוצה לנסות לדבר בגוף ראשון ובהתיחסם לאחר לפנות אליו בגוף שני. לפיכך הוא מבקש לשנות את המלים: "זה" ו"משהו" במלים: "אני" ו-"אתה". למשל, "זהו מצב מתוח כאשר מישהו נתפס בשקר", במקום לומר, "אני הרגשתי מתוחה כאשר אתה גילית שאני משקרת", או אתה אומר: "אני חשתי נפגע", "אני כעסתי מעט", "אני חשתי דחוי", "אני הייתי עצוב", "אני הייתי מאוכזב" ואינך אומר: "אתה פגעת בי", "אתה הכעסת אותי", "אתה דחית אותי", "מה שעשיתה דיכא אותי". כמו כן, מבקש לשנות הצהרות כמו: "אני חייב ל... להצהרה: "אני בוחר ל...", הצהרה: "אני לא יכול ל... להצהרה: "אני לא רוצה ל...", הצהרה: "אני צריך ל..." להצהרה: "אני רוצה ל...", הצהרה: "אני פוחד ש..." להצהרה: "הייתי רוצה ש...". כמו כן מבקש מהם התרפיסט להיות ערים לשינויים כלשהם בהתנסות שלהם. התרפיסט הגשטלטי מברר שוב ושוב עם החברים את צרכיהם. הוא בודק מה כל חבר רוצה לתת לקבוצה ומה הוא רוצה לקבל בתמורה ממנה. הגשטלטיסט מקפיד להדגיש שוב ושוב את עניין האוטונומיה של החברים ואת יכולתם לקבל החלטות באופן אינדיבידואלי מחד ואת ענין התלות ההדדית וההשפעה ההדדית של החברים זה על זה מאידך. באמצעות טכניקת ה"איך" וה"מה" הגשטלטיסט מתיחס כמעט לגמרי ל"איך" ול-"מה" )לא על "המה"( ולעיתים רחוקות מאוד "למדוע". הגשטלטיסט מנסה להבין את הקיום של כל מצב באמצעות ה"איך" ולא באמצעות "המדוע". כדי שאפשר יהיה לשמוע את "האיך", חייב התרפיסט להקשיב לצליל, למוסיקה של הפציינט. המטפל ממקד את תשומת ליבו על איכות הקול, התנוחות, התנועות, הנשימה, השפה הפסיכוסומטית ואחר כך על תוכן הדברים, כמו צנזור, לעג, תרוצים וכדומה. בניגוד לטכניקה הפסיכואנליסטית המבוססת על התאוריה שמה שחסר לפציינט היא ההבנה של "המדוע" של התנהגותו, תרפיית התבנית מאמינה ששאלות ה"מדוע" מייצרות רק תשובות מתאימות, הגנתיות, רציונלזציות, תירוצים, מונעות מהתבגרות של לקיחת אחריות אישית להתנהגות העכשווית ואת האשליה שאירוע יכול להיות מוסבר על ידי גורם יחיד. לעומת זאת, ה"איך" חוקר את המבנה של אירוע וכאשר המבנה מובן כל שאלות "המדוע" מקבלות תשובה באופן אוטומטי. פרלס האמין שבתרפיית הקומוניקציה המילולית )התוכן( היא בדרך כלל שיקרית. הוא טען שכאשר הפציינט משיג מודעות למה שהוא עושה דאגתו לגבי ה"מדוע" בדרך כלל נעלמת. אם הוא נשאר סקרן לגבי זה, הוא נמצא במצב טוב כדי לעבוד על כך בעצמו. כל מה שעושה הפציינט הינם למעשה הביטויים לצרכים הדומיננטיים שלו, כלומר, לנצח, להיות טוב, להרשים. התרפיסט הגשטלטי מוצא את האישיות הבלתי גמורה של המטופל דווקא במה שכל כך גלוי לעין. רק הטיפול במה שהפציינט עושה ב"איך", המסת מה שהתקשה והתאבן, ההפרדה בין הפטפוט והמלל לבין הדאגה האמיתית, ובין המיושן לבין החדש, יכול התרפיסט לרכוש שוב את הזרימה של התהליך המוקד והרקע. בתהליך זה, שהוא תהליך הגדילה וההתבגרות, מתנסה ומפתח הפציינט את ה"עצמי" (self) שלו. באמצעות טכניקת תרגום "פגיעה" ב-"נקמה" והחלפה "אשמה" ?ב-"כעס" פרלס טען שקיימים שני ביטויים שצרכים להתגלות מחדש על-ידי הפציינט. ביטוי אחד הוא: "אני מרגיש נפגע". כאשר הפציינט יתרגם משפט זה לביטוי "אני רוצה לנקום" הוא יהה הרבה יותר קרוב לאמת. הביטוי השני הוא: "אני מרגיש אשם". כאשר הפציינט יחליף משפט זה בביטוי "אני כועס" הפציינט יגלה להפתעתו עד כמה הוא באמת כועס. הביטויים "אני נפגעתי" ו"אני מרגיש אשם" מעידים על צביעות של הפציינט ולא על רגשותיו האמיתיים. לכן, הגשטלטיסט דוחה את הרעיון הבסיסי בפסיכואנליזה שאשמה הינה אחת מבסיסי הנאורוזה. לדעת הגשטלטיסט, אשמה אינה אלא נקמה הפוכה. הנקמה הינה הרגשי של הנאורוטי להמשיך ולהחזיק בסטטוס-קוו שבחייו. ההתפסות לרגש האשם שלו והכעס כלפי הוריו שהם אינם מה שהוא רוצה שהם יהיו מאפשר לפציינט להמשיך ולהחזיק אותם אשמים בבעיותיו העכשוויות ופותר אותו מן הצורך לפתח תמיכה עצמית מתוך המקורות הטבעיים שלו כדי שיוכל לחיות חיים טובים יותר ויעילים יותר. באמצעות טכניקת "הצעד הבא" השקול כדי להתגבר על מצב החרדה, חייב הפציינט לנשום ובדמיונו להתחיל לצעוד את הצעד לקראת העתיד, להעיז לעשות את כל מה שברצונו לעשות. פרלס ציין, שהפציינט אינו חייב להתנהג כך במציאות. הפציינט צריך לקחת בחשבון אפשרויות נוספות. עליו לשאול את עצמו שאלות כגון: "האם אני עושה את הדברים שאני רוצה לעשות, אם אני אבנה במקום זה מנגנוני הגנה, אם אני פוחד, מה יקרה לי אז" מה המחיר שאני אשלם?" רק אחרי שהפציינט הרהר בשאלות אלה עליו לקבל החלטה לגבי הצעד שהוא ינקוט. במלים אחרות, ההחלטות נעשות מתוך שיקול דעת ובחירה ולא באופן אוטומטי. עבור התרפיסט הגשטלטי, הגירוי הוא הבסיס להליכה קדימה, ליצירת הקשר ולעשיית דבר מה. הפציינט המגורה לעשות דבר מה אך אינו מעז לצעוד לקראת הבלתי-ידוע, מחניק את הגירוי ובמקום זה הוא מפתח חרדה. דוקא במצב החרדה קיימת אפשרות הבחירה לחידוש פורה, לבניית דבר מה חדש. חרדה זו מבוססת על האנרגיה הבסיסית שבנו, על הקיום הבסיסי של האורגניזם האנושי, דהיינו - להיות נרגש. לא תמיד מופיעה ההתרגשות כגירוי. לרוב משתנה הגירוי לרגשות. הוא יכול למשל להופיע תחילה כחוסר סבלנות, אחר כך כהתפרצות מינית שתיהפך לעשייה מינית. הוא יכול להופיע גם כרגש של צער. החרדה הינה גירוי מינוס חמצן. הפציינט מתרגש אך הוא לא נושם. מאחר ואין הוא נושם נכנס הלב למרוץ כדי להזרים יותר כדוריות דם אדומות לחלקים השונים בגוף. באמצעות טכניקת המגע והנסיגה ביסוד המגע והנסיגה קיים גם עקרון הגבולות שבין חברי הקבוצה. התרפיסט מלמד את חברי הקבוצה לכבד, להכיר ולהעריך את הצרכים, את הפרטיות ואת הגבולות של כל אחד מהם מחד גיסא, והוא מלמדם כיצד ליצור מגע אחד עם השני מבלי לכפות

 

[zadokkrouz]

בסכום

באמצעות טכניקת "הצעד הבא" השקול כדי להתגבר על מצב החרדה, חייב הפציינט לנשום ובדמיונו להתחיל לצעוד את הצעד לקראת העתיד, להעיז לעשות את כל מה שברצונו לעשות. פרלס ציין, שהפציינט אינו חייב להתנהג כך במציאות. הפציינט צריך לקחת בחשבון אפשרויות נוספות. עליו לשאול את עצמו שאלות כגון: "האם אני עושה את הדברים שאני רוצה לעשות, אם אני אבנה במקום זה מנגנוני הגנה, אם אני פוחד, מה יקרה לי אז" מה המחיר שאני אשלם?" רק אחרי שהפציינט הרהר בשאלות אלה עליו לקבל החלטה לגבי הצעד שהוא ינקוט. במלים אחרות, ההחלטות נעשות מתוך שיקול דעת ובחירה ולא באופן אוטומטי. עבור התרפיסט הגשטלטי, הגירוי הוא הבסיס להליכה קדימה, ליצירת הקשר ולעשיית דבר מה. הפציינט המגורה לעשות דבר מה אך אינו מעז לצעוד לקראת הבלתי-ידוע, מחניק את הגירוי ובמקום זה הוא מפתח חרדה. דוקא במצב החרדה קיימת אפשרות הבחירה לחידוש פורה, לבניית דבר מה חדש. חרדה זו מבוססת על האנרגיה הבסיסית שבנו, על הקיום הבסיסי של האורגניזם האנושי, דהיינו - להיות נרגש. לא תמיד מופיעה ההתרגשות כגירוי. לרוב משתנה הגירוי לרגשות. הוא יכול למשל להופיע תחילה כחוסר סבלנות, אחר כך כהתפרצות מינית שתיהפך לעשייה מינית. הוא יכול להופיע גם כרגש של צער. החרדה הינה גירוי מינוס חמצן. הפציינט מתרגש אך הוא לא נושם. מאחר ואין הוא נושם נכנס הלב למרוץ כדי להזרים יותר כדוריות דם אדומות לחלקים השונים בגוף. באמצעות טכניקת המגע והנסיגה ביסוד המגע והנסיגה קיים גם עקרון הגבולות שבין חברי הקבוצה. התרפיסט מלמד את חברי הקבוצה לכבד, להכיר ולהעריך את הצרכים, את הפרטיות ואת הגבולות של כל אחד מהם מחד גיסא, והוא מלמדם כיצד ליצור מגע אחד עם השני מבלי לכפות עצמם זה על זה מאידך. דברים אלה מתיחסים בעיקר למקרים שבהם חבר אחד מרגיש שחבר אחר "זקוק" לו. חבר זה צריך לאפשר לשני להחליט אם ברצונו להשאר לבד או אם לבקש או לקבל תמיכה. עקרון זה נוגע במיוחד לצורך לגעת, להחזיק או ללכת אחרי מישהו שעזב את החדר. בדואליות הזו קיימת יכולתו של האדם להבחין בדברים שונים בסביבה ובתוכו פנימה. היכולת להבחין יכולה להיות ברורה וחדה ואז האדם מתפקד באופן נורמלי. יכולת האבחנה עלולה גם להיות מטןשטשת ולא ברורה. במקרה זה יתפקד האדם בחוסר יעילות ובחוסר ארגון. כאשר יכולת האבחנה של האדם פועלת באופן גרוע, אין הפרט יכול להתנהג באופן מתאים וכתוצאה מכך אנו מתארים אותו כנאורוטי. כאשר היכולת להבחין פועלת כראוי, המרכיבים של קבלה ודחייה, של מגע ונסיגה פועלים דרך קבע. אם המגע נמתח יתר על המידה, הוא נעשה בלתי-יעיל או מכאיב. אם הנסיגה נמתכת יתר-על המידה, זה מפריע לתהליך התקין של החיים. מגע ונסיגה, בדפוס ריתמי, הינם האמצעים שלנו לסיפוק הצרכים שלנו ושל המשך התהליך של החיים עצמם. באמצעות "התחושות והמוטוריקה" שלנו, נוצר מגע. עם זאת, מגע הוא יותר מסך כל התפקודים האפשריים הנוטלים חלק בכך. לראות או לשמוע אינם ערובה למגע טוב. מה שחשוב הוא לשים לב "לאיך" האדם רואה או שומע. למעשה, קובע "האיך" אם המגע שנוצר הוא טוב או גרוע. יותר מזה, מגע מתפשט לתוך אינטראקציות עם אובייקטים דוממים ועם החיים; לראות פרח או שקיעה, להקשיב למפל מים או לשקט שבמערה זה מגע. מגע יכול להעשות גם עם זכרונות ודמויים כאשר הוא מתנסה וחווה אותם באופן חד ומלא. מגע נוצר בתחום שבו נשמרת תחושת של הפרדה, כך שאיחוד אינו מאיים להציף את האדם. התמיכה ליצירת מגע צריכה לבוא מהחלק הנמוך שבגוף. חלק זה מחזיק את האדם על הקרקע ומעניק לו את המרכז שלו, בעוד שהחלק העליון, הפנים, יוצר את הקשר, את המגע עם העולם החיצוני. מגע נוצר על-ידי התרכזות ספונטנית על אובייקט שבו הדמות מאוד ברורה והרקע נעשה כהה. החושים דרוכים וערים לנעשה. "זהו התפקיד המאחד את הצורך לאחד ולהפריד. באמצעות המגע יש לכל אדם סיכוי לפגוש את העולם מחוץ לעצמו באופן יעיל ומספק". (Rhyne, Janie, Gestalt Art Experience Belmont, Calif.: Wadsworth Pub. Campany, Inc. 1973 104) מגע מתהווה בהליכה מודעת לקראת חידושים שניתנים לטמיעה או לדחיה. זהו סם החיים לצמיחה, לשינוי עצמי ולהתנסות של האדם בעולם. מגע מתהווה בנקודה שבה האדם מתנסה ב-"אני" כנגד מה שאינו "אני". דרך מגע זה נחווים השניים בצורה ברורה. במגע קיים גם הסיכון של איבוד הזהות או ההפרדה. פולסטר ציין שהאני מורכב ממערכת שלמה של תחומי מגע; מגע עם רעיונות, עם אנשים, עם ערכים, עם דימויים, עם זכרונות ועוד. תחומי מגע אלה מאפשרים לאדם להתקשר באופן מלא עם העולם שמחוץ לו והן עם העולם הפנימי. מגע זה כולל גם את התחושה של איזה סיכונים מוכן האדם ליטול על עצמו במגעו עם הסביבה, זאת משום שבהזדמנויות לגדילה אישית יכולות להופיע דרישות חדשות שיתכן והאדם לא ירצה או לא יהיה מוכן לעמוד בהן. דוד הינך רואה שהיום ניתן למעשה לטפח דרגות במודעות ואף להגיע בכך לא רק לבריאות קוגנטיבית אלא אף לבריאות נפשית . בסכום אומר לך כי האדם מרכז את מודעתו לקראת דרגות גבוהות על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא למבוי - הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט". ה-מודע מספק לאדם את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא ההכרה, כי ההכרה הינה תפקיד מנטלי בלבד. ההכרה בחינת התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, "המודעות" מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן לפציינט את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של הפציינט. כיוון שמודעות תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה. רצף המודעות בהווה של פה ועכשיו, נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלה. פרלס האמין שכל תרפיה שהיא צריכה ויכולה להיעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness Continum") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהישאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית . פרלס מציע לנו טכניקות העוזרות לנו למקד את המודעות למען כאמור, סיפוק תחושת היכולת, הכשרון והתחושה המוטורית והאינטלקטואלית. הטכניקות נותנות לפציינט ולתרפיסט את התמונה הטובה של המקורות העכשוויים, דרך טכניקת הציפייה העצמית הטהורה - כדי לעזור לפציינט להבין ולהישאר ב'עכשיו', דרך טכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב - פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהנשימה שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לנשימה שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל לנשום בחופשיות, דרך טכניקת ההגזמה - טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט. בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש האדם לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהיכנס לתכונה זו עמוק יותר, כמו כן, דרך טכניקות החזרה, "האם אני יכול להזין אותך במשפט"?, "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"?, "הכסא הריק" או "הכסא החם", "הרטרופלקציה" (Retroflection), נטילת אחריות, ה"איך" וה"מה", תרגום "פגיעה" ב-"נקמה" והחלפה "אשמה" ב-"כעס", המגע והנסיגה, "הצעד הבא" השקול וטכניקת הפיצוץ הרגשי.