לשוטר, שעקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה
יום שישי בערב, קצת אחרי חצות אני נמצאת בחדר המיון של בית החולים בלינסון, באותם הרגעים בהם נעשים לי תפרים בראש, מודיעים לי שיש לי טלפון ממשטרת פ``ת בו הם מבקשים ממני להגיע אליהם מיד אחרי ביצוע התפרים ולמסור את עדותי, ביקשתי מהשוטר שדיבר מעבר לקו השני, שיתחשב במצבי ושידחה את גבית העדות למחר בבוקר, ``את לא נשמעת לי כל כך נורא, אני מבקש ממך להגיע בהקדם למסור עדות על האירוע``, עדיין מבוהלת מהאיומים בהם חייתי בעבר מבטיחה אני לשוטר להגיע אחרי ביצוע התפרים ולמסור את עדותי. חדר החקירות משטרת פ``ת: השלתי את מבטי, והתישבתי שפופה ובראש מורכן כמה שיותר, לא שזה שינה משהו מהתנהגותי הרגילה והשיגרתית למדי שהיתה מנת חלקי בשנים האחרונות, אך בכל זאת זה היה היום הקשה מכל, הנורא מכל, הוא התעקש שאסתכל לו בעיניים, לא יכולתי, ניגבתי את הדמעות, והוא המשיך לאמר, אך הפעם הגביר את קולו ``אם לא תסתכלי לי בעיניים בזמן שאני גובה את עדותך, אאלץ לעצור אותך!!`` עדיין מבוהלת מטראומת השנים הקודמות התחננתי על נפשי, וביקשתי מהחוקר שיתחשב במצבי, שאני לגמרי מתביישת להסתכל לו בעיניים במצבי הנוכחי. את החוקר לא שיכנעו כל תחנוני, והוא המשיך להטיח לעברי את האיום הזה, שאם לא אסתכל לו בעיניים הוא יעצור אותי. הפעם ניסיתי לדבר אל ליבו, אמרתי שאני מתביישת להסתכל לו בעיניים, איך שאני נראית ואני מבקשת שביקשתי אם אפשר שתחקור אותי שוטרת. חוץ מלחזור על האיומים שלו בשנית הוא לא הוסיף מילה בענין בקשתי. הרמתי לאט לאט את הראש והתחלתי למסור את העדות, חשבתי לעצמי באותם רגעים, אם הוא יכול לסבול אותי ככה, מי אני שאתבייש??? וככה איך שנראיתי מלאה בדם, מכף רגל ועד ראש, השיער היה כולו מטונף ומלא דם בראשי נעשו תפרים לפני פחות משעה, הצואר היה מלא דם שנהיה כבר קרוש, סימנים כחולים בפנים ובידיים בגדי מלאים בדם, וממני נודף ריח שתן שברח לי בזמן האלימות של בעלי כלפי, כך איך שאני התחלתי למסור לחוקר את עדותי: ``יום שישי, בערך בשעה חמש בערב, קצת לפני כניסת שבת התגלעה מריבה בין בעלי לביני, בעלי ואני חיים בסכסוך זמן רב עקב אלימות במשפחה וכל מריבה או ויכוח הכי קטן מוביל אותו לאלימות, כך שמיד מצאתי את עצמי רצה לחדר האמבטיה עם שני הילדים תוך שאני סוגרת במהירות את דלת חדר האמבטיה. הבעל, עמד מאחורי הדלת וצעק לעברי ``אם עד היום אני רק הכיתי אותך, אז היום אני מבטיח לרצוח אותך``, ניבהלתי מאוד, כיון שמעולם לא שמעתי ממנו את האיום הזה, והאמנתי מאוד שזה מה שהוא עתיד לעשות לי באותו היום. את האלימות של בעלי כלפי אני חווה כבר מאז נישאנו כחמש שנים, אבל הפחד השתלט עלי, עד שהיתי יכולה להסתגר שעות בחדר הילדים עם הילדים או בחדר האמבטיה עד אשר עולה השחר והוא הולך לעבודה. והיום, יום שישי, ידעתי שהוא יחכה לי עד שאצא מחדר האמבטיה כדי לרצוח אותי, הפעם כבר אבדו כוחותי, ואמרתי ``על החיים ועל המוות`` מה כבר יכול להיות אם ירצח אותי לא אוכל לעצור בעדו. פתחתי את הדלת, ואז זה החל להתרחש, ראיתי את המוות מול העיניים, הוא הטיח ראשי בקיר הרבה פעמים, אינני זוכרת כמה, התחננתי שיפסיק אך הוא צעק שזו רק ההתחלה, הילדים בכו והתחננו על נפשי והוא לא הקשיב בכלל לדבריהם, הוא בעט אותי בבטן, בגב בפנים ובמפסעות בלי רחמים, חבט את פני ברצפה עיקם לי את הרגליים ואת הידיים כאילו סוחט סמרטוט רצפה, גרר אותי בשערות ראשי עד אשר ניתלשו עם העור ממקומם. רק כאשר התמלא המקום בשלולית דם, הוא עזב אותי לנפשי, מצחיק אותי, אבל ביקשתי ממנו שיגיש לי עזרה ראשונה, פחדתי למות פחד מוות, הילדים בכו והתחננו שאבא יעזור, אך אבא ניגש למטבח והכין לו כוס תה, אחר כך ישב מול הטלויזיה והחל לשחק עם השלט ולחפש ערוצים. גררתי את עצמי אל הטלפון וחייגתי 100 ביקשתי עזרה דחוף, אך היומנאי שענה לי, ידע רק לאמר לי משפט אחת ``אנחנו במשטרה לא הביביסיטר שלך, תתקשרי למד``א``. כאן כבר איבדתי הכרה, ואני לא זוכרת בדיוק מה היה מכאן והלאה עד אשר הגעתי לבית החולים. אדוני השוטר/החוקר שעקבותיך לא נודעו עד עצם היום הזה, אם את האלימות של בעלי (לשעבר) הספקתי לשכוח את את היחס המשפיל שלך אני נוצרת עמוק עמוק בליבי.
יום שישי בערב, קצת אחרי חצות אני נמצאת בחדר המיון של בית החולים בלינסון, באותם הרגעים בהם נעשים לי תפרים בראש, מודיעים לי שיש לי טלפון ממשטרת פ``ת בו הם מבקשים ממני להגיע אליהם מיד אחרי ביצוע התפרים ולמסור את עדותי, ביקשתי מהשוטר שדיבר מעבר לקו השני, שיתחשב במצבי ושידחה את גבית העדות למחר בבוקר, ``את לא נשמעת לי כל כך נורא, אני מבקש ממך להגיע בהקדם למסור עדות על האירוע``, עדיין מבוהלת מהאיומים בהם חייתי בעבר מבטיחה אני לשוטר להגיע אחרי ביצוע התפרים ולמסור את עדותי. חדר החקירות משטרת פ``ת: השלתי את מבטי, והתישבתי שפופה ובראש מורכן כמה שיותר, לא שזה שינה משהו מהתנהגותי הרגילה והשיגרתית למדי שהיתה מנת חלקי בשנים האחרונות, אך בכל זאת זה היה היום הקשה מכל, הנורא מכל, הוא התעקש שאסתכל לו בעיניים, לא יכולתי, ניגבתי את הדמעות, והוא המשיך לאמר, אך הפעם הגביר את קולו ``אם לא תסתכלי לי בעיניים בזמן שאני גובה את עדותך, אאלץ לעצור אותך!!`` עדיין מבוהלת מטראומת השנים הקודמות התחננתי על נפשי, וביקשתי מהחוקר שיתחשב במצבי, שאני לגמרי מתביישת להסתכל לו בעיניים במצבי הנוכחי. את החוקר לא שיכנעו כל תחנוני, והוא המשיך להטיח לעברי את האיום הזה, שאם לא אסתכל לו בעיניים הוא יעצור אותי. הפעם ניסיתי לדבר אל ליבו, אמרתי שאני מתביישת להסתכל לו בעיניים, איך שאני נראית ואני מבקשת שביקשתי אם אפשר שתחקור אותי שוטרת. חוץ מלחזור על האיומים שלו בשנית הוא לא הוסיף מילה בענין בקשתי. הרמתי לאט לאט את הראש והתחלתי למסור את העדות, חשבתי לעצמי באותם רגעים, אם הוא יכול לסבול אותי ככה, מי אני שאתבייש??? וככה איך שנראיתי מלאה בדם, מכף רגל ועד ראש, השיער היה כולו מטונף ומלא דם בראשי נעשו תפרים לפני פחות משעה, הצואר היה מלא דם שנהיה כבר קרוש, סימנים כחולים בפנים ובידיים בגדי מלאים בדם, וממני נודף ריח שתן שברח לי בזמן האלימות של בעלי כלפי, כך איך שאני התחלתי למסור לחוקר את עדותי: ``יום שישי, בערך בשעה חמש בערב, קצת לפני כניסת שבת התגלעה מריבה בין בעלי לביני, בעלי ואני חיים בסכסוך זמן רב עקב אלימות במשפחה וכל מריבה או ויכוח הכי קטן מוביל אותו לאלימות, כך שמיד מצאתי את עצמי רצה לחדר האמבטיה עם שני הילדים תוך שאני סוגרת במהירות את דלת חדר האמבטיה. הבעל, עמד מאחורי הדלת וצעק לעברי ``אם עד היום אני רק הכיתי אותך, אז היום אני מבטיח לרצוח אותך``, ניבהלתי מאוד, כיון שמעולם לא שמעתי ממנו את האיום הזה, והאמנתי מאוד שזה מה שהוא עתיד לעשות לי באותו היום. את האלימות של בעלי כלפי אני חווה כבר מאז נישאנו כחמש שנים, אבל הפחד השתלט עלי, עד שהיתי יכולה להסתגר שעות בחדר הילדים עם הילדים או בחדר האמבטיה עד אשר עולה השחר והוא הולך לעבודה. והיום, יום שישי, ידעתי שהוא יחכה לי עד שאצא מחדר האמבטיה כדי לרצוח אותי, הפעם כבר אבדו כוחותי, ואמרתי ``על החיים ועל המוות`` מה כבר יכול להיות אם ירצח אותי לא אוכל לעצור בעדו. פתחתי את הדלת, ואז זה החל להתרחש, ראיתי את המוות מול העיניים, הוא הטיח ראשי בקיר הרבה פעמים, אינני זוכרת כמה, התחננתי שיפסיק אך הוא צעק שזו רק ההתחלה, הילדים בכו והתחננו על נפשי והוא לא הקשיב בכלל לדבריהם, הוא בעט אותי בבטן, בגב בפנים ובמפסעות בלי רחמים, חבט את פני ברצפה עיקם לי את הרגליים ואת הידיים כאילו סוחט סמרטוט רצפה, גרר אותי בשערות ראשי עד אשר ניתלשו עם העור ממקומם. רק כאשר התמלא המקום בשלולית דם, הוא עזב אותי לנפשי, מצחיק אותי, אבל ביקשתי ממנו שיגיש לי עזרה ראשונה, פחדתי למות פחד מוות, הילדים בכו והתחננו שאבא יעזור, אך אבא ניגש למטבח והכין לו כוס תה, אחר כך ישב מול הטלויזיה והחל לשחק עם השלט ולחפש ערוצים. גררתי את עצמי אל הטלפון וחייגתי 100 ביקשתי עזרה דחוף, אך היומנאי שענה לי, ידע רק לאמר לי משפט אחת ``אנחנו במשטרה לא הביביסיטר שלך, תתקשרי למד``א``. כאן כבר איבדתי הכרה, ואני לא זוכרת בדיוק מה היה מכאן והלאה עד אשר הגעתי לבית החולים. אדוני השוטר/החוקר שעקבותיך לא נודעו עד עצם היום הזה, אם את האלימות של בעלי (לשעבר) הספקתי לשכוח את את היחס המשפיל שלך אני נוצרת עמוק עמוק בליבי.
דרך אגב, איך זה נגמר בסוף ?