<>
המאמר מציג כמה דעות ברטוריקה אימפרסונלית, כשבפועל הוא מכריע, כמו על דעת עצמו, בסוגיות היסטוריות שקשה להכריע לגביהן, אם הן בכלל ניתנות להכרעה. במהלך הקריאה נתקלתי בכמה טעויות, בלא מעט חוסר דיוק ובמספר מסוים של שקרים. ברם, כדי שלא נחשוד בכשרים בלי שבחנּו בעצמנו מה טיבם, ומכיוון שכותב המאמר מסתמך בחלק מהדברים על חוקרים אחרים, יש לפטור אותו מאשמה לגבי הפרטים ולהאשימו באופן כללי רק בחוסר התמצאות או בפזיזות-יתר. לצד הביקורת כלפי המאמר עצמו, יש לבקר גם כמה מהתכנים המפוזרים בו, כשכל אחד מהם עומד בפני עצמו.
- המאמר פותח במשפט התמוה "כתנועה משיחית היתה 'גוש אמונים' שמרנית למדי". מה הכוונה ב"שמרנית"? האם כותב המאמר אינו מבחין בין שמרנות לריאקציוניזם? במסמך היסוד של התנועה נכתב כי "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מלאה במעשה וברוח". יש הצהרה יותר ריאקציונית מזו?
- הפרשנות ההיסטורית של פישר, לפיה ההתפחות היעקובינית היא מביאה "לכדי מיצויו המלא" של רעיון ה-Volonte generale של רוסו אינה חפה מבעיות, וכמעט שאין ספק שרוסו לא היה סומך ידיו עליה. רעיון כמו "רצון כללי" מוביל לכמובן להתפתחותן של תנועות קולקטיביסטיות וטוטליות, ורוסו אכן השפיע באופן ישיר על הדוצ'ה בבחרותו, אך חוקרים צריכים להיזהר מאוד בבואם לערוך אנלוגיה בין תכנים שנראים כדומים במבט ראשון. עם זאת, אציין שלרוב מחקריו של ד"ר שלמה פישר, שפרסיקו מסתמך עליו במאמרו, מעידים על סקרנות ועל יושרה אינטלקטואלית וכן על יכולת לנתח תופעות היסטוריות באופן מעמיק ואחראי.
- אני שולל את רוב דעותיו של פייגלין ושות'. בעיני זו חבורה של אנשים שאינם מבחינים בין עיקר לטפל. אולם המרי הבלתי אלים שלהם נגד ממשלת ישראל צריך להוות דוגמא לכל תנועה אידיאולוגית. רק על-ידי מאבק חברתי ניתן להוביל לשינויים שרצויים בעיני פלגים בחברה, ורק כך ניתן לחזק את הקונספציה שלפיה הממשלה אינה אלא משרתת של הציבור ולא להפך. אלו ששוללים את האידיאולוגיה של פייגלין, עדיף שיקומו ויעשו מעשים; יהיה לכך יותר כח מניתוחים אקדמיים אימפוטנטיים.
- כל מי שמחזיק את עצמו כשומר אמונים ואוהב תורה, צריך ללחום ברעיון המשיחי - הן הפוליטי והן הרלגיוזי - ולהאבק על בשורת הנביאים ששללו את הלגיטמיות של המלוכה בכלל ואת מלוכתו של "משיח ה'" בפרט".
