מבול-בלבול

מבול-בלבול

בין חכם לרשע למבול, והרי בארץ לא יורד גשם. נהרות של אבק וסיפוריי שואה. וסבא שלי בכלל לא היה שם, גם סבתא לא, אבל אני כן,בטח בגלגול אחר. דניאל אוהבת את הרכות שבי, זה משעשע,זה אפילו גורם לי לצחוק בקול רם. מאז שבזבזתי את כל הדמעות על דברים משמעותיים מדי(ומוות של חתולה זה מאוד משמעותי, רק בגלל זה הצלחתי לבכות)נהייתי קשה מדי,לא רך. אני מחכה לגשם אולי כל האנשים הרעים רעים יצאו מהראש שלי אני מחכה לגשם שאולי יביא איתו את המשיח, שאולי יביא איתו את התקווה שיהיה פה אחר. שלא נחזור לתקופת העבדים , שלא תהיה שואה שלישית(או שנייה או חמישית ,תלוי איך אתה סופר,ואת מה) ועמוק מדי בתוך עצמך אתה מבין שדברים לא משתנים שההיסטוריה משחזרת את עצמה, כמו שאתה משחזר את עצמך, בלי הכרה. פרובוקטיבי יותר ממה שהיית? פחדן יותר? תמונות שצילמת רק בחלומות הכי כמוסים שלך הופכים למציאות ומה יקרה אם פתאום תהיה אבא? האם כל הפחדים האלה יעלמו? כל האי ביטחון הזה? אלה ימים של שקט מדומים אבל ימים של שקט כמעט שאין רעשים שמפריעים להבין אני נאחז במשיח, בחמור לבן,ובתקווה שהמבול יגיע.
 
...

לא שאני באמת יודעת, אבל אני לא חושבת שזה באמת משתנה אם וכש נהיים הורים. אני מכירה כמה הורים שזה לא השתנה אצלם. ולפעמים נדמה שטוב הוא תמיד קצת מדומה. ומצד שני הוא תמיד די אמיתי. זה הכל עניין של זויות - מאיפה מסתכלים, נראה לי. [אתה קצת מזכיר לי ידיד טוב שלי באיך שאתה כותב ועל מה. אני מקוה.. ששניכם תהיו בסדר. ושיהיה לכם טוב.]
 
למעלה