מבקשת חיזוק..
אמנם לא הייתי כאן כ"כ לאחרונה, ולא כ"כ הייתי מהמחזקים (הנפלאים, יש לומר) שיש כאן, אבל אם יש פה מישהו שיוכל לנסות לחזק זה יהיה ממש דבר נהדר.
סיימתי זה עתה קורס סופר-מזורז-ומרוכז במקצוע במחשבים, סה"כ ארבעה חודשים של לימודים קשים ואינטנסיביים (ואני חשבתי שבפסיכומטרי היה השיא..), המקצוע עצמו לא היה רעיון שלי אלא של אבא היקר שלי, שעובד בתחום ומאד מצליח שם. עד שהוא העלה את הרעיון זה בכלל לא היה תחום שחשבתי עליו כמקצוע שמתאים לי. בכל זאת החלטתי בהחלטה הרפתקנית להרשם לקורס, לשמחתו של אבא, ובמחשבה ש"מי יודע מה יהיה" ושבאמת אני לא יודעת כלום על המקצוע, ואין לי סיבה ממשית ומבוססת לפסול את הרעיון, מה גם שמבחינה כלכלית זה אמור להיות טוב.
ובכן, בין התנאים לרישום של הקורס הוגדר שהחל מהיום הראשון ללימודים - אי אפשר לקבל החזר במידה שרואים שזה לא מתאים. התייעצתי עם אבא והוא שאל אם נראה לי שאתחרט - ובאמת לא היתה לי כל דרך לדעת שאכן אתחרט. אז עזבתי את העבודה כמטפלת במעון (לבקשת ההורים, כדי שאוכל להתמקד בקורס) והתחלתי בנסיעות ללימודים שהיו כאמור אינטנסיביים מאד (וגם לא קרובים כלל לעיר שאני גרה בה). ומיום ליום הרגשתי שזה לא זה, ומצד שני לא הרשתי לעצמי לתת לזה ביטוי, כי ההורים כבר מממנים את הקורס היקר ובנוסף גם את שכר הדירה וכל הוצאות המחיה שלי.
אז לא מזמן נגמרו הלימודים, ועכשיו אבא מנסה לדחוף אותי בכל כוחו לעבודה בהייטק. ועכשיו, ממש עכשיו כשאני צריכה להראות בראיונות העבודה כמה אני חושקת במקצוע בהייטק, אני רואה לנגד עיניי עתיד שחור שבו אני עובדת שעות נוספות עד הלילה (כמו אבא), בעלי המרוט לא מצליח ללמוד כשהוא חוזר מהעבודה כי הוא מטפל בילדים (במקומי), ואני בעצמי מגיעה רק בערב להשכיב את הילדים לישון, ובמקרה הטוב אולי להכין להם ארוחת ערב. (הבהרה - טרם נמצא אותו הבעל, מדובר תיאורטית). וכסף יש והכל אבל הבית העתידי שמה, נראה כ"כ עצוב.
שאלתי את אבא מה הסיכוי למצוא עבודה בחצי משרה. הוא עיקם את האף לנוכח השאיפות שלי ואמר שלא נראה לו ריאלי, במיוחד לא כעבודה ראשונה ללא ניסיון (הווה אומר בערך שנה).
שאלתי את הרב שלי, שאני סומכת עליו בעיניים עצומות, אם נכון ללכת ללמוד כזה מקצוע, והוא אמר שכן, ואף במהלך הלימודים שלי נתן לי הרבה חיזוקים שאני עושה את הדבר הנכון. אני קצת מתפדחת ללכת לרב רק בשביל לבקש חיזוק (אם אני יוצרת איתו קשר זה לצורך שאלות וכו') ועם זאת אני כולי מתפדחת מעצם המצב, כי זה עכשיו רק לאכול את הדייסה שבישלתי לעצמי.
מצד אחד "כולנו חכמים בדיעבד" ויכולים לומר שהייתי יכולה לומר לאבא שאני לא רוצה ללמוד את זה.
אבל עכשיו זה מצב כזה.. שהבטן שלי כבר מתפוצצת. אני לא רוצה, לא רוצה. לא רואה את עצמי בהייטק, לא רואה את עצמי יושבת שעות נוספות מול מסך מחשב מרצד, לא רואה את עצמי מקבלת צורה של כיסא משרדי, לא רואה את עצמי מגיעה לבית שבו הבעל מחכה לי ולא ההפך. אני רוצה משהו אחר לגמרי. אני רוצה עבודה שטוב לי לקום בשבילה בבוקר, שמסך מחשב יכול להיות בה אמצעי אבל ממש לא מטרה, עבודה שאני חוזרת ממנה בשעות סבירות, להוציא את הילדים מהמסגרות, להכין להם ארוחת צהריים, לקבל את פני בעלי בבית, ככה אני רוצה!!!
אז כרגע לא מסתמן שלעשות "אחורה פנה קדימה צעד" זו אופציה. אני רק צריכה למצוא מוטיבציה, שמישהו יעזור לי אולי לראות את יד ה' שמכוון אותי למקום שבו יהיה לי טוב, אני צורחת מבפנים על אבא שלי שממש לא יציק לי אם לא אגור כמוהם רק בבתים פרטיים או בוילות ענקיות שיש הד בסלון מרוב שהוא ריק וגדול, לא!!! אני רוצה בית עם ריח של בישולים וקירות מקושקשים בטושים בבניין משותף ששומעים את זמירות השבת של השכנים מלמעלה! ומצד שני אני לא יכולה, גם מצד כיבוד הורים וגם מצד "סתם" הכרת הטוב, לעזוב עכשיו את הכל, ולקחת את הזמן שלי מחדש לחפש מקצוע. אני מוכרחה לנסות, רק הבעיה היא שכנראה מאד ניכר עליי שאין לי ולו טיפת חשק.
מה עושים, הצילו
אמנם לא הייתי כאן כ"כ לאחרונה, ולא כ"כ הייתי מהמחזקים (הנפלאים, יש לומר) שיש כאן, אבל אם יש פה מישהו שיוכל לנסות לחזק זה יהיה ממש דבר נהדר.
סיימתי זה עתה קורס סופר-מזורז-ומרוכז במקצוע במחשבים, סה"כ ארבעה חודשים של לימודים קשים ואינטנסיביים (ואני חשבתי שבפסיכומטרי היה השיא..), המקצוע עצמו לא היה רעיון שלי אלא של אבא היקר שלי, שעובד בתחום ומאד מצליח שם. עד שהוא העלה את הרעיון זה בכלל לא היה תחום שחשבתי עליו כמקצוע שמתאים לי. בכל זאת החלטתי בהחלטה הרפתקנית להרשם לקורס, לשמחתו של אבא, ובמחשבה ש"מי יודע מה יהיה" ושבאמת אני לא יודעת כלום על המקצוע, ואין לי סיבה ממשית ומבוססת לפסול את הרעיון, מה גם שמבחינה כלכלית זה אמור להיות טוב.
ובכן, בין התנאים לרישום של הקורס הוגדר שהחל מהיום הראשון ללימודים - אי אפשר לקבל החזר במידה שרואים שזה לא מתאים. התייעצתי עם אבא והוא שאל אם נראה לי שאתחרט - ובאמת לא היתה לי כל דרך לדעת שאכן אתחרט. אז עזבתי את העבודה כמטפלת במעון (לבקשת ההורים, כדי שאוכל להתמקד בקורס) והתחלתי בנסיעות ללימודים שהיו כאמור אינטנסיביים מאד (וגם לא קרובים כלל לעיר שאני גרה בה). ומיום ליום הרגשתי שזה לא זה, ומצד שני לא הרשתי לעצמי לתת לזה ביטוי, כי ההורים כבר מממנים את הקורס היקר ובנוסף גם את שכר הדירה וכל הוצאות המחיה שלי.
אז לא מזמן נגמרו הלימודים, ועכשיו אבא מנסה לדחוף אותי בכל כוחו לעבודה בהייטק. ועכשיו, ממש עכשיו כשאני צריכה להראות בראיונות העבודה כמה אני חושקת במקצוע בהייטק, אני רואה לנגד עיניי עתיד שחור שבו אני עובדת שעות נוספות עד הלילה (כמו אבא), בעלי המרוט לא מצליח ללמוד כשהוא חוזר מהעבודה כי הוא מטפל בילדים (במקומי), ואני בעצמי מגיעה רק בערב להשכיב את הילדים לישון, ובמקרה הטוב אולי להכין להם ארוחת ערב. (הבהרה - טרם נמצא אותו הבעל, מדובר תיאורטית). וכסף יש והכל אבל הבית העתידי שמה, נראה כ"כ עצוב.
שאלתי את אבא מה הסיכוי למצוא עבודה בחצי משרה. הוא עיקם את האף לנוכח השאיפות שלי ואמר שלא נראה לו ריאלי, במיוחד לא כעבודה ראשונה ללא ניסיון (הווה אומר בערך שנה).
שאלתי את הרב שלי, שאני סומכת עליו בעיניים עצומות, אם נכון ללכת ללמוד כזה מקצוע, והוא אמר שכן, ואף במהלך הלימודים שלי נתן לי הרבה חיזוקים שאני עושה את הדבר הנכון. אני קצת מתפדחת ללכת לרב רק בשביל לבקש חיזוק (אם אני יוצרת איתו קשר זה לצורך שאלות וכו') ועם זאת אני כולי מתפדחת מעצם המצב, כי זה עכשיו רק לאכול את הדייסה שבישלתי לעצמי.
מצד אחד "כולנו חכמים בדיעבד" ויכולים לומר שהייתי יכולה לומר לאבא שאני לא רוצה ללמוד את זה.
אבל עכשיו זה מצב כזה.. שהבטן שלי כבר מתפוצצת. אני לא רוצה, לא רוצה. לא רואה את עצמי בהייטק, לא רואה את עצמי יושבת שעות נוספות מול מסך מחשב מרצד, לא רואה את עצמי מקבלת צורה של כיסא משרדי, לא רואה את עצמי מגיעה לבית שבו הבעל מחכה לי ולא ההפך. אני רוצה משהו אחר לגמרי. אני רוצה עבודה שטוב לי לקום בשבילה בבוקר, שמסך מחשב יכול להיות בה אמצעי אבל ממש לא מטרה, עבודה שאני חוזרת ממנה בשעות סבירות, להוציא את הילדים מהמסגרות, להכין להם ארוחת צהריים, לקבל את פני בעלי בבית, ככה אני רוצה!!!
אז כרגע לא מסתמן שלעשות "אחורה פנה קדימה צעד" זו אופציה. אני רק צריכה למצוא מוטיבציה, שמישהו יעזור לי אולי לראות את יד ה' שמכוון אותי למקום שבו יהיה לי טוב, אני צורחת מבפנים על אבא שלי שממש לא יציק לי אם לא אגור כמוהם רק בבתים פרטיים או בוילות ענקיות שיש הד בסלון מרוב שהוא ריק וגדול, לא!!! אני רוצה בית עם ריח של בישולים וקירות מקושקשים בטושים בבניין משותף ששומעים את זמירות השבת של השכנים מלמעלה! ומצד שני אני לא יכולה, גם מצד כיבוד הורים וגם מצד "סתם" הכרת הטוב, לעזוב עכשיו את הכל, ולקחת את הזמן שלי מחדש לחפש מקצוע. אני מוכרחה לנסות, רק הבעיה היא שכנראה מאד ניכר עליי שאין לי ולו טיפת חשק.
מה עושים, הצילו
