עוד משהו - לא יכולה להתאפק
התפיסה שלי את כיתות המחוננים ואת מטרתן היא כשל חינוך מיוחד על כל המשתמע מכך. המטרה היא לא לקדם אותם מהר יותר, ולא לדחוס בהן יותר ידע או מידע או כל דבר אחר. לדעתי ילדים מחוננים הם רגישים יותר (פיזית ונפשית - ועל זה כבר הבעתי את דעתי לא אחת), ומערכת החינוך המיוחד הזו צריכה לתת את התשובה גם לצרכים האלה - ולא רק לצרכים הלימודיים הגבוהים שלהם. חבל לי שבבית הספר שלנו, ולפי מה שלמדתי פה, גם במקומות אחרים בארץ, המטרה אחרת. למעט מורה אחת - שעד כמה שהיא נהדרת חבל לי נורא שהיא היוצאת מן הכלל - אין שום מקום למאפיינים האלה של הילדים. אין התיחסות כלשהי לצרכים הפסיכולוגיים שלהם, לקשיים חברתיים שיש לרבים מהם, ללקויות למידה שיש להם לעיתים ודורשות התמודדות אחרת מאשר אצל ילדים שאינם מחוננים, לפער הבלתי נסגר בין יכולת התפיסה שלהם לבין יכולתם להתמודד רגשית עם מה שהם לומדים (למה למשל מוכרחים ללמד את תורת הויכוח באמצעות ויכוחים על נושאים כגון "המתת חסד" - ולהדגיש את אופי הצגת הנימוקים בלי לראות לרגע את המשקעים הרגשיים שנוצרו להם? - חסרים נושאים שאין בהם קשיים רגשיים להתווכח עליהם?). ומצד שני אני מבינה שההתפתחות של התחום איטית מאד, כמו בכל תחום, ומורגשת לאורך דורות ולא לאורך שנים. כך למשל בתקופתי לא ידעו בכלל לאבחן לקויות למידה אצל מחוננים וקראו לזה בכל מיני שמות החל ב"אי מימוש פוטנציאל" וכלה ב"עצלות"... והיום לפחות יודעים לאבחן - גם אם לא לטפל ביעילות. אולי המערכת תוכל ללכת לכיוון הנכון יותר בעתיד. הבעיה הגדולה, וזה מה שמרפה את ידי, היא שמערכת החינוך בארץ מושפעת מפוליטיקאים שמונעים על ידי האינטרס קצר הטווח של התועלת הפוליטית להם, וגם אם כן ישקיעו במחוננים - זה יהיה על מנת להאדיר ולהעצים ולזרז את הישגיהם הלימודיים - ולא בהכרח על מנת לשפר את איכות חייהם האישית - זה תפקידנו כהורים - אין תועלת בהמתנה למערכת החינוך שתעשה זאת עבורנו. אני משתדלת שהמערכת לא תפריע, גם אם לפעמים לצורך כך אני משתפת איתה פעולה - ולו למראה עיין. הבעיה - שגם הכשרה נכונה להורים לא קיימת, וכשכבר מעבירים הרצאות להורים - ולפחות ככל שאני נתקלתי בהרצאות מעטות כאלה - העיקר, בהרצאה והרבה פעמים גם בשאלות המופנות אל המרצה - היא אותה מטרה של הגברת ההישגים ולא ההתמודדות עם החיים. כשצפיתי בסרט "איש קטן ושמו טייט" - בכיתי. תסמונת הילד החריג היא סיפור חיי. אני עושה כל שביכלתי כדי שילדי יסבלו ממנה פחות מאשר אני סבלתי (ועדיין). אין לי את הכלים לוודא את הצלחתי ואין לי אפילו את הכלים לבחון אותה תוך כדי גדילתן. מה שיש לי הוא אינטואיציה אימהים ותפילה אישית שאצליח. מקווה שלא יצא פומפוזי מידי - זו הפעם הראשונה שאני אומרת את הדברים במקום כלשהו. אוף.