מהחקירה היום על: "הכל באשמתי"
נוזפת היום בעצמי "הכל באשמתי"-
קצת ממה שעלה לי היום תוך כדי החקירה--לאוו דווקא מסודר.
אז האם לאלוהים/למציאות יש מה להראות לי בענין הזה-או שהכל עלי? קייטי פעם אמרה לי "מי צריך את אלוהים כשלך יש את הדעה שלך?" אני עדין צוחקת לעצמי כשאני נזכרת במשפט הזה. ואני אוהבת את ההיפוך: "שום דבר אינו באשמתי" אני מתה על ההיפוך הזה.
למעשה המשפט "הכל באשמתי" כמעט נשמע כמו דבר חיובי כי כאילו אני חושבת שיש לי שליטה בענינים. אז אולי המחשבה צריכה להיות: "זה לא באשמתי" ואז איך אני מגיבה כבכל זאת נראה שזה באשמתי???
היום המחשבות לא מפסיקות לי בראש. "טעיתי" "פגעתי בשם האמת" ועכשיו "הכל באשמתי". פתאום עולה לי-רגע-עסק של מי זה בכלל? שלי! זה לא משהו שמישהו יכול לכפות עלי. עולה לי חיוך. זה עסק שלי, אשמה שלי, חקירה שלי-אין את מי להאשים
היום אני לא חושבת שהענין הוא באם העבודה עובדת או לא אלא איך אני יכולה להשתמש בעבודה (או בכל דבר) להגיע לאיפה שאני רוצה להיות. אני מזכירה לעצמי להיות עדינה עם עצמי ולהתמיד. יש לי נסיון פרקטי עם העבודה והרבה עצות אבל אין כמו להחזיק את המרחב הפנימי הזה ולאפשר לבהירות ולשקט הפנימי לעלות.
אני יודעת שיש לי את הרצון שהתחושה שהכל בסדר תישאר לתמיד, ושאני ארגיש בסדר...כל הזמן...אבל אין דבר כזה "לתמיד". רק העכשיו נמצא תמיד . ועכשיו ברגע הזה, בו אני כותבת-בעצם מה יש עוד חוץ מהמחשבות שלי על אותו ענין? זאת בעצם העבודה. העבודה זה הכל. העבודה זה בהירות ושקט פנימי כשיש-וזה כאוס ובלבול כשיש.
אני זוכרת חברה שסדרה שהפלאפון שלה יצלצל כל שעה להזכיר לה את עצמה. אולי אני אעשה אותו דבר-וכהטלפון יצלצל אשאל את עצמי "חוץ ממה שאני חושבת כרגע האם הכל בסדר ?" ונדמה לי שהתשובה (כרגע לפחות היא שכן. שהאמת היא שכן הכל בסדר)
כשמתחילים לעשות את העבודה למעשה מגיבים לצורך פנימי שרוצה שינוי. העבודה מרופפת את הדיכוי הפנימי. את הפקק שכולנו שמים על מה שקורה לנו באמת. והפקק הזה נעול חזק והרגשות מתחילים לעלות ובעזרת הלימוד והידע השתנה הרצון לדכא אותם ומותר להם לחיות.
אני מבינה עכשיו שיש עוד צעד שצריך לקחת בתהליך הזה שמפתח אהבה ותובנות. בגלל שעדיין קיים רצון מודע-או לא מודע-לשלוט ברגשות האלה,כי הם לא נחמדים-ואז מה שקורה זה שבמקום שארצה לתת להן לחיות אני עדיין מדחיקה אותן. ואז אני מספרת אז כל מיני סיפורים לעצמי כמו: "אני כבר לא רוצה את הרגש הזה-אני כבר יודעת שזה לא אמור להיות ככה-הרגש הזה הוא סימן שאני לא באמת עושה את העבודה" ועוד....
הבנתי שהתגובה הזאת -מול הרגשות שעולים-עולה בגלל שקיימת תחושה של אבדן בתהליך של שינוי וזה תמיד מרגיש כבד וכואב. בפרידה או בשנוי בזהות עצמית, זה מאד מורגש. מרגישים את האבדן של מה שייחסנו לו משמעות עמוקה מאד. ואז עולים הרגשות האלה ואחרים. וזה כן חלק מהתהליך.
אנחנו מאד קשורים לאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת מי שאנחנו. למרות שזה לא תמיד עובד עבורנו "הדמויים העצמיים" שלנו. אז הההתחלה של לעבוד איתם ו"להזיז" אותם מלווה לפעמים בקצת (הרבה) התנגדות. כי אנחנו חשבנו שנהיה בטוחים ושמורים בזהות שאמצנו לנו ועכשיו כשזה לא כך -עצב כעס תסכול-עולים -כן ואלה הם גם העבודה-ולא סימן שהעבודה לא עובדת.
יש מחשבות שהן כמו היפוכים ועוזרות. (כמו: זה בסדר..(אם המחשבה :,משהו לא בסדר) ועוד...
מה שקלטתי והפנמתי הכי בדרך שלי זה שפתחתי סקרנות אמיתית לגבי מה שקורה אצלי. ועל זה אני מאד שמחה. כי אם אני מסוקרנת לגבי התחושות , זו מעין הזמנה שמפתה להכנס לשם, בלי התנגדות, וגם מאפשרת לי ראש פתוח שמאפשר כל מיני הפתעות. הבנתי שכשאני עדינה עם כל האספקטים של עצמי-אז אני עדינה עם כל שאר העולם גם.
לפעמים אני יושבת עם שאלה אחת המון זמן ותוך כדי הרגש עולה. לפעמים הוא בא לאט-כמו ילד שמציץ לראות אם מותר לו להכנס הפעם. ואז זה בא ואני מרגישה את הרגש מתבטא במלואו, אז אני עוברת לדבר הבא. ויום אחר שוב חקירה אחרת-ואני כבר מבינה שאני בתהליך רפוי-רק שאני לא יודעת מה זה בדיוק אומר עדיין.
בגלל הנסיון הרב שהיה לי בלהדחיק ולהכחיש להתעלם- אז היום בעדינות אני תופסת את עצמי כשאני מנסה להשתמש בעבודה בכדי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי במקום לחפש מה באמת קורה. כי זה קורה הרבה שרוצים "להשתמש" בעבודה בכדי להשאר בסיפור ולהרגיש יותר טוב איתו.
תודה לאל-זה כבר לא עובד בשבילי.
נוזפת היום בעצמי "הכל באשמתי"-
קצת ממה שעלה לי היום תוך כדי החקירה--לאוו דווקא מסודר.
אז האם לאלוהים/למציאות יש מה להראות לי בענין הזה-או שהכל עלי? קייטי פעם אמרה לי "מי צריך את אלוהים כשלך יש את הדעה שלך?" אני עדין צוחקת לעצמי כשאני נזכרת במשפט הזה. ואני אוהבת את ההיפוך: "שום דבר אינו באשמתי" אני מתה על ההיפוך הזה.
למעשה המשפט "הכל באשמתי" כמעט נשמע כמו דבר חיובי כי כאילו אני חושבת שיש לי שליטה בענינים. אז אולי המחשבה צריכה להיות: "זה לא באשמתי" ואז איך אני מגיבה כבכל זאת נראה שזה באשמתי???
היום המחשבות לא מפסיקות לי בראש. "טעיתי" "פגעתי בשם האמת" ועכשיו "הכל באשמתי". פתאום עולה לי-רגע-עסק של מי זה בכלל? שלי! זה לא משהו שמישהו יכול לכפות עלי. עולה לי חיוך. זה עסק שלי, אשמה שלי, חקירה שלי-אין את מי להאשים
היום אני לא חושבת שהענין הוא באם העבודה עובדת או לא אלא איך אני יכולה להשתמש בעבודה (או בכל דבר) להגיע לאיפה שאני רוצה להיות. אני מזכירה לעצמי להיות עדינה עם עצמי ולהתמיד. יש לי נסיון פרקטי עם העבודה והרבה עצות אבל אין כמו להחזיק את המרחב הפנימי הזה ולאפשר לבהירות ולשקט הפנימי לעלות.
אני יודעת שיש לי את הרצון שהתחושה שהכל בסדר תישאר לתמיד, ושאני ארגיש בסדר...כל הזמן...אבל אין דבר כזה "לתמיד". רק העכשיו נמצא תמיד . ועכשיו ברגע הזה, בו אני כותבת-בעצם מה יש עוד חוץ מהמחשבות שלי על אותו ענין? זאת בעצם העבודה. העבודה זה הכל. העבודה זה בהירות ושקט פנימי כשיש-וזה כאוס ובלבול כשיש.
אני זוכרת חברה שסדרה שהפלאפון שלה יצלצל כל שעה להזכיר לה את עצמה. אולי אני אעשה אותו דבר-וכהטלפון יצלצל אשאל את עצמי "חוץ ממה שאני חושבת כרגע האם הכל בסדר ?" ונדמה לי שהתשובה (כרגע לפחות היא שכן. שהאמת היא שכן הכל בסדר)
כשמתחילים לעשות את העבודה למעשה מגיבים לצורך פנימי שרוצה שינוי. העבודה מרופפת את הדיכוי הפנימי. את הפקק שכולנו שמים על מה שקורה לנו באמת. והפקק הזה נעול חזק והרגשות מתחילים לעלות ובעזרת הלימוד והידע השתנה הרצון לדכא אותם ומותר להם לחיות.
אני מבינה עכשיו שיש עוד צעד שצריך לקחת בתהליך הזה שמפתח אהבה ותובנות. בגלל שעדיין קיים רצון מודע-או לא מודע-לשלוט ברגשות האלה,כי הם לא נחמדים-ואז מה שקורה זה שבמקום שארצה לתת להן לחיות אני עדיין מדחיקה אותן. ואז אני מספרת אז כל מיני סיפורים לעצמי כמו: "אני כבר לא רוצה את הרגש הזה-אני כבר יודעת שזה לא אמור להיות ככה-הרגש הזה הוא סימן שאני לא באמת עושה את העבודה" ועוד....
הבנתי שהתגובה הזאת -מול הרגשות שעולים-עולה בגלל שקיימת תחושה של אבדן בתהליך של שינוי וזה תמיד מרגיש כבד וכואב. בפרידה או בשנוי בזהות עצמית, זה מאד מורגש. מרגישים את האבדן של מה שייחסנו לו משמעות עמוקה מאד. ואז עולים הרגשות האלה ואחרים. וזה כן חלק מהתהליך.
אנחנו מאד קשורים לאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת מי שאנחנו. למרות שזה לא תמיד עובד עבורנו "הדמויים העצמיים" שלנו. אז הההתחלה של לעבוד איתם ו"להזיז" אותם מלווה לפעמים בקצת (הרבה) התנגדות. כי אנחנו חשבנו שנהיה בטוחים ושמורים בזהות שאמצנו לנו ועכשיו כשזה לא כך -עצב כעס תסכול-עולים -כן ואלה הם גם העבודה-ולא סימן שהעבודה לא עובדת.
יש מחשבות שהן כמו היפוכים ועוזרות. (כמו: זה בסדר..(אם המחשבה :,משהו לא בסדר) ועוד...
מה שקלטתי והפנמתי הכי בדרך שלי זה שפתחתי סקרנות אמיתית לגבי מה שקורה אצלי. ועל זה אני מאד שמחה. כי אם אני מסוקרנת לגבי התחושות , זו מעין הזמנה שמפתה להכנס לשם, בלי התנגדות, וגם מאפשרת לי ראש פתוח שמאפשר כל מיני הפתעות. הבנתי שכשאני עדינה עם כל האספקטים של עצמי-אז אני עדינה עם כל שאר העולם גם.
לפעמים אני יושבת עם שאלה אחת המון זמן ותוך כדי הרגש עולה. לפעמים הוא בא לאט-כמו ילד שמציץ לראות אם מותר לו להכנס הפעם. ואז זה בא ואני מרגישה את הרגש מתבטא במלואו, אז אני עוברת לדבר הבא. ויום אחר שוב חקירה אחרת-ואני כבר מבינה שאני בתהליך רפוי-רק שאני לא יודעת מה זה בדיוק אומר עדיין.
בגלל הנסיון הרב שהיה לי בלהדחיק ולהכחיש להתעלם- אז היום בעדינות אני תופסת את עצמי כשאני מנסה להשתמש בעבודה בכדי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי במקום לחפש מה באמת קורה. כי זה קורה הרבה שרוצים "להשתמש" בעבודה בכדי להשאר בסיפור ולהרגיש יותר טוב איתו.
תודה לאל-זה כבר לא עובד בשבילי.