מה לי ולו.
ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, הם הקובעים את הכללים, באילו תנאים מוכנים לדור תחת קורת גג אחד איתנו בני האדם.
לתובנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שלושה, ארבעה חתולים הסתובבו דרך קבע חופשי בגינת הבית. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו. מוצלת בעצי נוי ועצי פרי, שיחים ופרחים.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, שהבאתי להם יום, יום מחדר האוכל המפעל בו עבדתי. לא ראיתי בזאת טרחה גדולה.
כך נהגו לעשות עוד עובדים שאימצו בעלי חיים בביתם.
בתום יום העבודה הייתי חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שיריים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערה גדולה, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, בקרבת אחד הברזים. מניח את האוכל ושב לענייני. לא מחפש ליצור קירבה יתרה איתם. והחתולים מצידם מרוצים היו מן הסדור הנוח הזה, לא להיכנס להם לעצמות.
מניח להם את האוכל, בקערה ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מרבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.
היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה ארבעה דיירים, לשניים עשר. אולם, גינה גדולה, ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה נותרה אותה שקית גדולה במידותיה, לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם הגם שהתרבו לשניים עשר.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, עיוור. לשמע צעדיי הקרבים, הגור היה מזנק בריצת אמוק להימלט מפני, ומתנגש בקירות הבית, או בעמודי התאורה שבגינה, נחבט בהם ומיילל, וממשיך לברוח.
מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, במלכודת קופסת קרטון שטמנתי לו, כדי לתפסו ולקרבו לקערת האוכל שיאכל עם אחיו, ולבחון את עיוורונו, הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, מהפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי משחה אנטיביוטית שהייתה לנו בבית. ושוב לכדתי בתחבולה את הגור העיוור והנשכן, הגור התפתל זעק, שרט ונשך, אך הפעם ידיי היו מוגנות משיניו וציפורניו בכפפות האסבסט, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו טיפול, למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו של הגור הלכה והשתפרה, עד שהבריא לחלוטין.
אחרי שהגור הבריא וחזר לראות, ובא לאכול מן הקערה עם אחיו, הנחתי אותו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.
חודשים חלפו מאז אותו טיפול. בינתיים הגור בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.
יום אחד, חופשי מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול התקרב עלה למרפסת והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר. אחרי כמה דקות החתול קם לפתע קפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מעיניי. הוא הפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי חמלה וחיבה עמוקה בעת ובעונה אחת, אליו.
הנחתי את הספר מידי. החתול טמן ראשו בכתפי. ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. אותו רגע ידעתי שבאתי על שכרי...
ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, הם הקובעים את הכללים, באילו תנאים מוכנים לדור תחת קורת גג אחד איתנו בני האדם.
לתובנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שלושה, ארבעה חתולים הסתובבו דרך קבע חופשי בגינת הבית. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו. מוצלת בעצי נוי ועצי פרי, שיחים ופרחים.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, שהבאתי להם יום, יום מחדר האוכל המפעל בו עבדתי. לא ראיתי בזאת טרחה גדולה.
כך נהגו לעשות עוד עובדים שאימצו בעלי חיים בביתם.
בתום יום העבודה הייתי חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שיריים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערה גדולה, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, בקרבת אחד הברזים. מניח את האוכל ושב לענייני. לא מחפש ליצור קירבה יתרה איתם. והחתולים מצידם מרוצים היו מן הסדור הנוח הזה, לא להיכנס להם לעצמות.
מניח להם את האוכל, בקערה ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מרבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.
היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה ארבעה דיירים, לשניים עשר. אולם, גינה גדולה, ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה נותרה אותה שקית גדולה במידותיה, לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם הגם שהתרבו לשניים עשר.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, עיוור. לשמע צעדיי הקרבים, הגור היה מזנק בריצת אמוק להימלט מפני, ומתנגש בקירות הבית, או בעמודי התאורה שבגינה, נחבט בהם ומיילל, וממשיך לברוח.
מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, במלכודת קופסת קרטון שטמנתי לו, כדי לתפסו ולקרבו לקערת האוכל שיאכל עם אחיו, ולבחון את עיוורונו, הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, מהפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי משחה אנטיביוטית שהייתה לנו בבית. ושוב לכדתי בתחבולה את הגור העיוור והנשכן, הגור התפתל זעק, שרט ונשך, אך הפעם ידיי היו מוגנות משיניו וציפורניו בכפפות האסבסט, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו טיפול, למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו של הגור הלכה והשתפרה, עד שהבריא לחלוטין.
אחרי שהגור הבריא וחזר לראות, ובא לאכול מן הקערה עם אחיו, הנחתי אותו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.
חודשים חלפו מאז אותו טיפול. בינתיים הגור בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.
יום אחד, חופשי מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול התקרב עלה למרפסת והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר. אחרי כמה דקות החתול קם לפתע קפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מעיניי. הוא הפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי חמלה וחיבה עמוקה בעת ובעונה אחת, אליו.
הנחתי את הספר מידי. החתול טמן ראשו בכתפי. ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. אותו רגע ידעתי שבאתי על שכרי...
נערך לאחרונה ב:
