מה עוד יכול לעזור

גילי08

New member
מה עוד יכול לעזור

עברתי כבר שני טיפולים פסיכולוגיים ארוכים מאד שנכשלו (אחד פסיכודינמי בעיקרו והשני היה קוגניטיבי התנהגותי), טיפול תרופתי לדיכאון וחרדה שגם לא ממש מצליח לעזור, ואני מרגישה שאין לי יותר תקווה. ויש אנשים שחושבים שאני צריכה להמשיך לנסות, למשל עוד טיפולים.... אבל אני יודעת שמה שהשתבש בטיפולים היה אותו דבר בשניהם ונובע ממני ומבנה האישיות שלי, וזה בטח יקרה שוב לא משנה אצל מי אני אהיה. אז אני מרגישה שאין לי כבר מה לנסות ואין לי כבר מה לעשות. אני מרגישה שאובדן התקווה שלי לא נובע ממצב רוח רע אלא מהבנה ברורה מאד של הדברים כפי שהם אחרי תקופה מאד ארוכה של ניסיונות להשתנות ולשפר.... אני לא ממש יודעת מה השאלה שלי. אני יודעת שהתחום מדבר על היעילות של תרופות ופסיכותרפיה, אז מה כבר אני יכולה לנסות כדי להביא לשיפור? יש משהו אחר? (חוץ מלנסות לחיות, כי את זה אני לא מצליחה לעשות). האם לדעת הגישה הנרטיבית יכולה להועיל לי בדרך ששני הטיפולים הקודמים לא צלחו?
 
לגילי08 שלום,

התשובה שלי מורכבת משני חלקים.הראשון מתייחס לטיפול על פי הגישה הנרטיבית שאני מאד מאמינה בו ומיישמת אותו בעבודה הקלינית שלי, והשני יתיייחס לטיפול פסיכולוגי באופן כללי. ראשית, הרבה פעמים נוכחתי בעבודתי הטיפולית שאנשים הפיקו תועלת מהטיפול הנרטיבי, לאחר שלא הצליחו לעשות זאת בגישות טיפוליות אחרות. הגישה הנרטיבית מאופיינת בעקרונות המקלים על מטופלים להתחבר לכוחות שלהם וליכולות שחשבו שאין בהם. כמו כן זוהי גישה מאד לא שיפוטית, ומאד פתוחה. המטופל מנחה את הטיפול ומחזיק בידיו את הניווט בתהליך הטיפולי. הקשר הטיפולי מדגיש את העובדה שהמטופל בלבד הוא המומחה לחייו. העיקרון של החצנת הבעיה המוגדרת בטיפול, מקלה אף היא על המטופל להחליש ואף לנטרל את עצמו מהבעיה ממנה הוא סובל. כל זאת כמובן על קצה המזלג. שנית, וכאן אני מביעה כמובן את דעתי האישית ואת השקפת עולמי כמטפלת, אני מאמינה בכל לבי, שלמרות החשיבות של הידע המקצועי של המטפל, חשובים לא פחות היכולת שלו להתחבר למטופל, ליצור עמו קשר אינטימי חיובי, להקרין חמימות ואכפתיות אמיתית,להעביר מתי שצריך גם את דעתו האישית, לתמוך כאשר המטופל צריך זאת, ואפילו לשמש לפעמים כמאמן אישי. הקשר של מטופל למטפל תלוי בכל זאת, וגם באישיותו הספציפית כמובן של המטופל, שביחד יוצרים את הכימיה בין שניהם, שלדעתי חשובה באופן קריטי להצלחת הטיפול. כל אלה לא קשורים בכלל לשיטה הטיפולית בה משתמשים. מטפל בעל ניסיון , יכול כמובן להצליח ליצור כימיה טובה עם יותר מטופלים, ולהביא את התהליך הטיפולי למטרה הרצויה, באחוז גבוה יותר של המקרים, תוך שהוא מתאים את עבודתו למקרה הספציפי. למרות שאני מאמינה מאד בגישה הנרטיבית, חשוב מאד לדעתי ליצוק לכל מקרה את החומרים הנחוצים בו. לסיכום, אני חושבת שקודם כל, יש סיכוי למצוא את התשובה בגישה הנרטיבית, ושנית, שאי ההצלחה שלך בטיפולים עד כה, לא אומרת שלא תצליחי בטיפול נוסף, עם מטפל מתאים לך. מאחלת לך כל טוב ובהצלחה,
 

גילי08

New member
תודה על התשובה הארוכה

אני קוראת את דבריך ויודעת בבירור שהיתה כימיה, אינטימיות וחום ביני לבין המטפלים, אולם יחד עם זאת, אני גם יודעת שתמיד הייתי אמביוולנטית, תמיד הייתי עסוקה בחרדת נטישה ובבהלה ש"נמאס ממני" ולכן לא יכולתי לעשות בטיפולים שום דבר חוץ מלכעוס כל הזמן. ונדמה לי שלא משנה מהי הגישה הטיפולית, אני אחזור על אותם דפוסים שהורסים הכל. אני יודעת שיש לי כוחות ויכולות ואני לא מרגישה שאני זקוקה לטיפול נרטיבי כדי להתוודע אליהם, אבל אני מרגישה שאם יש לי כוחות בונים וכוחות הרסניים, אז במאבק ביניהם הכוחות ההרסניים רבים יותר, חזקים יותר, ותמיד מנצחים... ואני לא חושבת שיש אדם או מטפל שמסוגל להתמודד עם הכוחות ההרסניים שלי בלי להתייאש/ לשנוא אותי. אני יכולה לספר לעצמי נרטיבים מהיום ועד מחר על ההשפעה של ההורים שלי על המצב הנוכחי שלי היום, אבל זה לא עוזר לי לוותר על העבר ולהתמקד בהווה. אני יכולה לספר לעצמי כל היום שיש לי כוחות, ואני עושה את זה מול כל העולם ואישתו, שאינם מכירים את החלקים האחרים שלי, אבל זה רק מעצים את הדיכאון ואת התחושה שהכל הצגה ואף אחד לא באמת יודע מה מסתתר מאחורי כל זה... וכשאני מנסה בסיטואציות חברתיות או טיפוליות להציג את מה שמסתתר מאחורי זה, תוך זמן קצר אני מתגלה כתובענית בלתי נסבלת ולבסוף גם ננטשת (כנבואה שמגשימה את עצמה). הלוואי ומישהו כבר יגיד לי שאני צודקת ומותר לי לוותר כי המקרה שלי באמת אבוד, כי נדמה לי שהרבה יותר קל לאנשים להגיד "תמשיכי לנסות", אפילו שאין תקווה, במקום לומר את האמת, ולתת לי לפחות להפסיק להתאמץ כל הזמן.
 
האם את יכולה לומר לי גילי08

מה המשמעות של "לוותר" עבורך? על מה את רוצה לוותר? ומה יהיה אחרי הוויתור במציאות? בהרגשה? בואי תנסי ללכת אתי קצת,
 

גילי08

New member
פנטזיות מכאיבות

הכי הכי הייתי רוצה לוותר לגמרי, כלומר שעבורי לא יהיו יותר השלכות. לא במציאות ולא בהרגשה. כי אני לא מאמינה בשינוי ולא חושבת שהסבל שלי יוכל אי פעם להפסק. ואז לפחות כל אלו שאני שונאת עד עמקי נשמתי בגלל שהושטתי להם יד ממעמקי הבור וביקשתי עזרה והם נטשו אותי לבסוף, אז לפחות החלק הטוב שהם גם כן יסבלו. אבל החלק הרע והיחידי שלא מביא אותי עד לקיצוניות הזו היא שאני לא רוצה להכאיב לקרובים, שאו שלא יודעים עד כמה אני סובלת, או שלא יודעים איך הם יכולים לעזור לי, ונראה לי שהם מספיק מתאמצים ורוצים לעזור (וזה שהם עושים את זה תמיד בדרך הלא נכונה זה עוד יותר קשה, כי אני אמורה להעריך את המאמצים, אבל איך אני יכולה כשהם רק מקשים עלי יותר). אז נראה לי שלפגוע בקרובים עד כדי כך זה לא יהיה הוגן מצידי. וזה מצער שהסיבה היחידה שאני מוצאת לא לוותר, היא כדי לא לפגוע באחרים...
 
ל-גילי08 שוב שלום,

נכון שהיה טוב יותר אם היו לך סיבות נוספות, אבל הסיבה שנתת נהדרת! הסיבה הזו גם מעידה עליך המון: על היכולת שלך לצאת מעצמך ולראות מה מתרחש אצל האחרים, על הרגישות שבך,וטוב לבך. גם בזה ניתן להאחז ולדעת שזהו בסיס טוב מאד לעלות בעזרתו עוד יותר למעלה, למקום שבו יהיו לך מטרות משלך והנאות מסוימות שעבורן יהיה לך כדאי לקום בבוקר ולחיות את היום. האם היית רוצה לספר עוד קצת על הסבל שלך והשורשים שלו?
 

גילי08

New member
הטיפולים הכניסו אותי כל כך עמוק למטה, שכל מה

שאני מסוגלת לראות הוא את הסבל ואת שורשיו. כאילו אני קבורה כבר שנים עמוק מתחת לשורשים. תקועה שם, וכועסת על מי שהציע לי להכנס לשם ולבחון את השורשים והשאיר אותי שם. בכל מקרה, קצת ממה שכתבתי לך לפני כן נראה לי שמסכם את הכל. אני חיה חיי שיגרה עם חזות שפויה ונורמלית, שבה יש לי אנשים קרובים, אבל לא קרובים ממש, מכיוון שניסיון ארוך שנים כבר לימד אותי שכשאני נותנת לאנשים להתקרב ולראות את כל מה שמגעיל בי אני נהפכת לבלתי נסבלת ודחויה. אז אני מרגישה שאני חיה בהצגה ושנמאס לי כבר להציג, ושאני כל הזמן שונאת את עצמי, כל הזמן מרגישה שאני כל כך מגעילה שמגיע לי למות, ואני לא יודעת מה טוב את מוצאת בסיבה שכתבתי לך לחיים, כאילו אולי מה שאפיין תמיד את המשפחה שלי היה לדאוג לאחרים לפני שאתה דואג לעצמך, אז אולי אני ממשיכה את המוטיב, עושה מה שטוב עבורה ולא מה שאני מרגישה שטוב עבורי. וכל צורת החיים הזו גורמת לי לשנוא את עצמי, ולשנוא את כל העולם שסביבי שלא עושה משהו לעזור לי. אני מניחה שהדבר שהיה גורם לי להרגיש טוב אם הייתי מרגישה שיש אדם שמסוגל לאהוב אותי כפי שאני. אבל כואב לי ביותר ההרגשה שאף אחד לא מסוגל להשאר איתי, שכולם לא מחזיקים מעמד וחייבים לברוח...
 
מתוך כל מה שכתבת

אני מתרשמת שאת סובלת מאד מדיכאון שכרגע צובע לך את הכל בשחור עד שאינך מסוגלת אפילו לראות איך לעזור לעצמך. אני בטוחה שאת חייבת לנסות שוב להעזר בטיפול נפשי. אמרת גם שניסית תרופות שלא עזרו לך, אז לכי ונסי תרופה אחרת שאולי תעזור. התחום הזה מאד מתפתח כל הזמן . נסי להחליף גם רופא שאולי יצליח לעזור לך תרופתית. טיפול תרופתי יחד עם פסיכולוגי יכולים לעזור לך מאד אם תדאגי לקבל טיפול שיתאים לך ושתתחברי אליו. אני יודעת שעכשיו את מיואשת מהכל ולא מאמינה בכלום, אבל זוהי הדרך היחידה. את מוזמנת לפנות אלי לעזרה באופן אישי כדי שאעזור לך לקבל עזרה במקום המתאים לך. בבקשה אל תתיאשי,
 

גילי08

New member
אבל תגידי, רינה...

אני עדיין בטיפול תרופתי, ולכל אורך שבע השנים האחרונות הייתי בטיפול תרופתי ופסיכולוגי, ומהתרופתי אני מנסה לא להתייאש ואני באמת מחליפה תרופות ומחליפה רופאים, אבל לא בגלל שאני מאמינה שהמצב יכול להיות טוב יותר, רק בגלל שאני מרגישה שכדי להמשיך לחיות בתוך הסיוט הזה אני חייבת משככי כאבים (משהו בדמות משככי הכאבים שנותנים לחולים סופניים, לא כדי לעזור לבעייתם, אלא רק שיסבלו פחות) ואם כמה שאני יודעת שהעזרה נעוצה בשילוב של הטיפול התרופתי הפסיכולוגי, במה עוד נשאר לי להאמין? אחרי שבע שנים אצל שני מטפלים טובים, ובידיעה ברורה שבשום טיפול לא יקרה משהו אחר ממה שקרה בטיפולים האלו. כל אלו גורמים לי לחשוב שאם כל הקושי אולי אני אדם שטיפול פסיכולוגי לא יכול לעזור לו. אולי המטרה האמיתית שלי צריכה להיות להדחיק הרבה יותר טוב כדי להפסיק לסבול. אני עדיין קשורה למטפלים הקודמים כך שעצם המחשבה על חזרה לטיפול מחזירה אותי לפנטזיות של געגועים, שאחזור אל מישהו מהם, כמה כיף יהיה להשען וכמה אני זקוקה לזה, אבל אני מרגישה שאני חייבת להזכיר לעצמי שכמה שניסיתי זה לא עזר לי...
 
את צריכה לדעת שטיפול פסיכולוגי הוא מושג רחב !

ואם דרך מסוימת , למשל מה שאת קוראת לו "חיטוט בשורשים" לא עוזר לך, אז תדאגי לעשות בטיפול מה שטוב לך ונראה לך שכן יכול לעזור. את צריכה לקחת פיקוד על מה שקורה בטיפול ועל מה שאת צריכה . ואגב- אם נוח לך להמשיך "להדחיק" דברים מסוימים, אז תמשיכי לעשות זאת אלא אם כן תרצי אחרת.
 

גילי08

New member
אני באמת מעריכה את כל הניסיונות לעזור

התלותיות שלי כבר מבצבצת שאני מתקשה מאד לחכות שתעני לי.... אבל נראה לי שכעת אני יותר מבולבלת מבהתחלה...
 
(היי :) - לדעתי

לדעתי את צריכה לשנות את כיוון ההתמודדות עם הבעיה, כלומר לא להתמקד בטיפול בדיכאון וחרדה, אלא לטפל ולעבוד על הרחבת התבנית המחשבתית שלך , כלומר את מסגרת המסוגלות שלך (מה מותר ואסור, מה כן אני יכולה ומה לא ). אני לא בקיעה במונחים (לצעריי) אבל אני מוצאת שהרבה אנשים עסוקים בהתמודדות עם הפחד ולא הגורם . כשאני חושבת שאני בדיכאון או בחרדה , אני נכנסת ללופ של מחשבה של מה יגרום לי להרגיש ככה , אני נותנת פרשנות מתוך הפחד למצבים ומתחילה להאמין שאני פשוט כזאת, כך קבע הגורל . כשאת מנסה לשבור גבולות את מגלה שאת יכולה לעשות דברים שלא ידעת שאפשר. את יכולה לתרגם את "שבירת הגבולות" לדברים קטנים, כמו (וזאת רק דוגמה מהחיים שלי ) לנסות לדבר בפני אנשים (תבחרי משהו קטן עם קצת קושי ותתחילי בהדרגה משם להתמודד עם דברים קשים יותר ). אני מדמה את התהליך הזה לאדם דתי שחוזר בשאלה ומגלה פתאום שלא קורה לו כלום כשהוא נוסע בשבת (אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד, זאת לא הכוונה) אני גם מציעה לך לקרוא על אנשים שהצליחו להתמודד (זה תהליך ארוך אבל משתלם) http://www.voices.co.il/articles.asp#pers אני לא מכירה את היעוץ הנרטיבי , אבל ממה שקראתי נראה לי שזה כלי טיפולי שיכול לעזור לך ללמוד מושגים חדשים להשתמש בהם בדיבור על ואל עצמך . :)
 
למעלה