מועמד השמאל הגזעני-אנטישמי והשונא ערבים וכושים לנשיאות צרפת
זאת בשונה מהשמאל בישראל המשליך את יהבו על הערבים והמסתננים מאפריקה כדי לחסל את מדינת היהודים.
מועמד השמאל הקיצוני בצרפת מתחזק על חשבון הפליטים
מאת דב אלפון, פריז
פורסם ב - 16/09/2016 06:00
לז'אן לוק מלנשון נקודות השקה רבות לימין הקיצוני, מיחסו ללבוש מוסלמי ועד לדעתו על שוק העבודה. הוא כנראה לא ינצח בבחירות, אבל אחריהן הוא עשוי להיות הפנים של השמאל במדינה
צרפת שוב הושבתה אתמול — שביתה ראשונה אחרי החזרה מחופשת הקיץ הארוכה, ודאי לא אחרונה. במטרו הפריזאי היה עומס, בתחנות הרכבת שררה אנדרלמוסיה, בשדות התעופה כאוס. אף שההפגנות והחסימות נועדו פורמלית למחות על הגמשת שעות העבודה, הן נראות גם בתוכן וגם במסרים כמו מסע הלוויה לנשיא פרנסואה הולנד ולמפלגה הסוציאליסטית בכלל.
ניקח למשל את התומכים הנאמנים ביותר לרעיון הסוציאל־ליברלי הצרפתי: המורים. לפני עשור תמכו 60% מבעלי מקצועות ההוראה בצרפת במפלגה הסוציאליסטית; עכשיו אומרים רק 24% מהם כי בכוונתם להצביע למועמד הסוציאליסטים בבחירות לנשיאות במאי 2017. לאן העבירו את תמיכתם? כמעט לכל מפלגה אחרת — הירוקים, הקומוניסטים, הימין הקלאסי, ואפילו הימין הקיצוני: 9% מהמורים מצהירים שיצביעו למארין לה־פן.
צילום: THOMAS SAMSON/אי־אף־פי
אך התמוטטות הסוציאליסטים משחקת בעיקר לידיו של אדם אחד — ז'אן־לוק מלנשון, מנהיג השמאל הקיצוני ויו"ר התנועה בעלת השם רב־הסתירות "צרפת הבלתי כנועה". מלנשון נמצא בשטח הרבה שנים — הוא היה חבר באגף השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית עוד בימי הנשיא פרנסואה מיטראן — אבל עכשיו בשלו התנאים לפריצתו הגדולה. אילו התקיימו הבחירות היום, הוא היה זוכה ב–13.5% מקולות הבוחרים, צמוד לנשיא הולנד (14%). וגם אם אין לו סיכוי לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות, ככל שהסוציאליסטים מצטמקים, גגלים סיכוייו להוביל את השמאל לאופוזיציה.
עלייה זו מרשימה כי באופן אישי, מלנשון נתפס גם בעיני תומכיו כאדם די אנטיפת, מרבה לזעוף, אחד שלא נעים לעבוד במחיצתו. להגנתו, חלק מהתנהגותו קשורה להיותו כמעט חירש מלידה, תכונה שהובילה בין היתר לפוביה שאינה מתאימה למועמדים לנשיאות בשום מדינה: אין משהו שמלנשון שונא יותר מאשר שייגעו בו תוך כדי שיחה.
אבל בחודשים האחרונים מתגבר מלנשון לא רק על הדימוי האישי שלו, אלא גם על החשדנות ההיסטורית של הצרפתים במועמדים נטולי מפלגה. הפופולריות שלו אינה מובנת ליריביו: רבים בשמאל רואים במלנשון דמגוג קיצוני, פופוליסט שאינו שונה בהרבה ממארין לה־פן. ומה המשותף לימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני? הרבה מאוד. המצע הכלכלי של מלנשון כולל למשל הלאמה מסיבית, ואילו לה־פן מבקשת להלאים את כל המפעלים הגדולים למען חוסנה של צרפת נגד התאגידים האמריקאים. מלנשון קורא להלאים אותם בגלל מעבידים הרומסים את זכויות העובדים, אבל התוצאה דומה. זו רק נקודה משותפת אחת מני רבות — מההתנגדות למטבע הארו ועד תמיכה באיסור לעטות רעלות במקומות ציבוריים.
אבל הנקודה המפתיעה ביותר היא ההתנגדות החריפה של מלנשון לפתיחת הגבול לפליטים. בעיניים ישראליות, עמדות שמאל מזוהות עם הומניזם המוביל לסיוע לכל אדם בלי קשר ללאום, מין או דת. אבל לא כך ב"צרפת הבלתי כנועה", תנועה שנמצאת לכאורה שמאלה מהמפלגה הקומוניסטית, אך קוראת לסגור את גבול צרפת למהגרים, "שאינם אלא מבקשי עבודה באיצטלה מזויפת של רדיפה פוליטית", כפי שהגדיר מלנשון את הפליטים מסוריה התקועים בגבול צרפת.
למעשה, עמדותיו של מלנשון אינן מפתיעות בהקשר של שמאל חדש: הן פשוט דומות יותר לאלה של ברני סנדרס והשמאל האמריקאי — לפחות ביחס למהגרים — מאשר לאלה של האינטרנציונל הסוציאליסטי. מבחינת מלנשון, בדיוק כמו סנדרס, פתיחת הגבולות למהגרים היא בכלל אינטרס של הימין ותומכי הקפיטליזם הפראי ביותר: השמאל השיג לפועלים תנאי עבודה סבירים, משכורת מינימום, ביטוח בריאות וחופשה בתשלום, והצפתה של צרפת במהגרי עבודה לא חוקיים מאפשרת למפעלים הגדולים, לקבלני הנדל"ן ולמסעדות היוקרה לחמוק מכל מחויבויותיהם על ידי שימוש בכוח עבודה לא חוקי מאפריקה.
את כל זה בחר מלנשון להסביר בספר חדש, "אי כניעה", המורכב מסדרת שיחות עם העיתונאי מרק אנדוולד מהשבועון "מריאן". בספר בולטת גם הזדהותו של מלנשון עם דרום אמריקה — הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי יותר מ–50 פעם בעשור האחרון — וידידותו האישית עם חלק ממנהיגי היבשת, בהם הוגו צ'אבס מוונצואלה ורפאל קוראה מאקואדור.
מלנשון מקפיד לעמעם את קשריו אל השמאל האנטי ציוני בבריטניה, בצרפת ובמדינות ערב, אבל עומד מאחורי הביקורת הרבה שלו על ישראל ועל ארגוני היהודים בצרפת התומכים בה. הוא חולם על צרפת נטולת דת, נטולת קהילות אתניות, נטולת אינטרסים זרים שאינם קשורים ישירות באתוס הצרפתי: כבר בבחירות הקודמות לנשיאות צרפת, בשנת 2012, הצביעו לו על סמך מצע דומה מאוד 11% מהצרפתים.
האם מלנשון יכול לפרוץ ולהגיע לתמיכה של 20% מהצרפתים בסיבוב הראשון? לכאורה, כל שעליו לעשות כדי להגיע לנתון "נשיאותי" זה הוא להמשיך לגנוב קולות מהסוציאליסטים ומהירוקים. אבל עיון מעמיק בתוצאות הסקרים מגלה שהפוטנציאל הגדול שלו נמצא בדיוק בכיוון ההפוך: 30% ממצביעי מפלגת הימין הקיצוני החזית הלאומית ׁ(FN) אומרים שהם עשויים להצביע למלנשון, מה שעשוי להסביר את מלחמתו התקשורתית בהגירה, כמו שהדבר עשוי להסביר את התבטאויות מקורביו נגד הלובי היהודי. ייתכן על כן שבצרפת אין באמת "שמאל חדש", רק קולות ישנים שמתעוררים מתרדמת רבת שנים.
http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.3069782
זאת בשונה מהשמאל בישראל המשליך את יהבו על הערבים והמסתננים מאפריקה כדי לחסל את מדינת היהודים.
מועמד השמאל הקיצוני בצרפת מתחזק על חשבון הפליטים
מאת דב אלפון, פריז
פורסם ב - 16/09/2016 06:00
לז'אן לוק מלנשון נקודות השקה רבות לימין הקיצוני, מיחסו ללבוש מוסלמי ועד לדעתו על שוק העבודה. הוא כנראה לא ינצח בבחירות, אבל אחריהן הוא עשוי להיות הפנים של השמאל במדינה
צרפת שוב הושבתה אתמול — שביתה ראשונה אחרי החזרה מחופשת הקיץ הארוכה, ודאי לא אחרונה. במטרו הפריזאי היה עומס, בתחנות הרכבת שררה אנדרלמוסיה, בשדות התעופה כאוס. אף שההפגנות והחסימות נועדו פורמלית למחות על הגמשת שעות העבודה, הן נראות גם בתוכן וגם במסרים כמו מסע הלוויה לנשיא פרנסואה הולנד ולמפלגה הסוציאליסטית בכלל.
ניקח למשל את התומכים הנאמנים ביותר לרעיון הסוציאל־ליברלי הצרפתי: המורים. לפני עשור תמכו 60% מבעלי מקצועות ההוראה בצרפת במפלגה הסוציאליסטית; עכשיו אומרים רק 24% מהם כי בכוונתם להצביע למועמד הסוציאליסטים בבחירות לנשיאות במאי 2017. לאן העבירו את תמיכתם? כמעט לכל מפלגה אחרת — הירוקים, הקומוניסטים, הימין הקלאסי, ואפילו הימין הקיצוני: 9% מהמורים מצהירים שיצביעו למארין לה־פן.
צילום: THOMAS SAMSON/אי־אף־פי
אך התמוטטות הסוציאליסטים משחקת בעיקר לידיו של אדם אחד — ז'אן־לוק מלנשון, מנהיג השמאל הקיצוני ויו"ר התנועה בעלת השם רב־הסתירות "צרפת הבלתי כנועה". מלנשון נמצא בשטח הרבה שנים — הוא היה חבר באגף השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית עוד בימי הנשיא פרנסואה מיטראן — אבל עכשיו בשלו התנאים לפריצתו הגדולה. אילו התקיימו הבחירות היום, הוא היה זוכה ב–13.5% מקולות הבוחרים, צמוד לנשיא הולנד (14%). וגם אם אין לו סיכוי לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות, ככל שהסוציאליסטים מצטמקים, גגלים סיכוייו להוביל את השמאל לאופוזיציה.
עלייה זו מרשימה כי באופן אישי, מלנשון נתפס גם בעיני תומכיו כאדם די אנטיפת, מרבה לזעוף, אחד שלא נעים לעבוד במחיצתו. להגנתו, חלק מהתנהגותו קשורה להיותו כמעט חירש מלידה, תכונה שהובילה בין היתר לפוביה שאינה מתאימה למועמדים לנשיאות בשום מדינה: אין משהו שמלנשון שונא יותר מאשר שייגעו בו תוך כדי שיחה.
אבל בחודשים האחרונים מתגבר מלנשון לא רק על הדימוי האישי שלו, אלא גם על החשדנות ההיסטורית של הצרפתים במועמדים נטולי מפלגה. הפופולריות שלו אינה מובנת ליריביו: רבים בשמאל רואים במלנשון דמגוג קיצוני, פופוליסט שאינו שונה בהרבה ממארין לה־פן. ומה המשותף לימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני? הרבה מאוד. המצע הכלכלי של מלנשון כולל למשל הלאמה מסיבית, ואילו לה־פן מבקשת להלאים את כל המפעלים הגדולים למען חוסנה של צרפת נגד התאגידים האמריקאים. מלנשון קורא להלאים אותם בגלל מעבידים הרומסים את זכויות העובדים, אבל התוצאה דומה. זו רק נקודה משותפת אחת מני רבות — מההתנגדות למטבע הארו ועד תמיכה באיסור לעטות רעלות במקומות ציבוריים.
אבל הנקודה המפתיעה ביותר היא ההתנגדות החריפה של מלנשון לפתיחת הגבול לפליטים. בעיניים ישראליות, עמדות שמאל מזוהות עם הומניזם המוביל לסיוע לכל אדם בלי קשר ללאום, מין או דת. אבל לא כך ב"צרפת הבלתי כנועה", תנועה שנמצאת לכאורה שמאלה מהמפלגה הקומוניסטית, אך קוראת לסגור את גבול צרפת למהגרים, "שאינם אלא מבקשי עבודה באיצטלה מזויפת של רדיפה פוליטית", כפי שהגדיר מלנשון את הפליטים מסוריה התקועים בגבול צרפת.
למעשה, עמדותיו של מלנשון אינן מפתיעות בהקשר של שמאל חדש: הן פשוט דומות יותר לאלה של ברני סנדרס והשמאל האמריקאי — לפחות ביחס למהגרים — מאשר לאלה של האינטרנציונל הסוציאליסטי. מבחינת מלנשון, בדיוק כמו סנדרס, פתיחת הגבולות למהגרים היא בכלל אינטרס של הימין ותומכי הקפיטליזם הפראי ביותר: השמאל השיג לפועלים תנאי עבודה סבירים, משכורת מינימום, ביטוח בריאות וחופשה בתשלום, והצפתה של צרפת במהגרי עבודה לא חוקיים מאפשרת למפעלים הגדולים, לקבלני הנדל"ן ולמסעדות היוקרה לחמוק מכל מחויבויותיהם על ידי שימוש בכוח עבודה לא חוקי מאפריקה.
את כל זה בחר מלנשון להסביר בספר חדש, "אי כניעה", המורכב מסדרת שיחות עם העיתונאי מרק אנדוולד מהשבועון "מריאן". בספר בולטת גם הזדהותו של מלנשון עם דרום אמריקה — הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי יותר מ–50 פעם בעשור האחרון — וידידותו האישית עם חלק ממנהיגי היבשת, בהם הוגו צ'אבס מוונצואלה ורפאל קוראה מאקואדור.
מלנשון מקפיד לעמעם את קשריו אל השמאל האנטי ציוני בבריטניה, בצרפת ובמדינות ערב, אבל עומד מאחורי הביקורת הרבה שלו על ישראל ועל ארגוני היהודים בצרפת התומכים בה. הוא חולם על צרפת נטולת דת, נטולת קהילות אתניות, נטולת אינטרסים זרים שאינם קשורים ישירות באתוס הצרפתי: כבר בבחירות הקודמות לנשיאות צרפת, בשנת 2012, הצביעו לו על סמך מצע דומה מאוד 11% מהצרפתים.
האם מלנשון יכול לפרוץ ולהגיע לתמיכה של 20% מהצרפתים בסיבוב הראשון? לכאורה, כל שעליו לעשות כדי להגיע לנתון "נשיאותי" זה הוא להמשיך לגנוב קולות מהסוציאליסטים ומהירוקים. אבל עיון מעמיק בתוצאות הסקרים מגלה שהפוטנציאל הגדול שלו נמצא בדיוק בכיוון ההפוך: 30% ממצביעי מפלגת הימין הקיצוני החזית הלאומית ׁ(FN) אומרים שהם עשויים להצביע למלנשון, מה שעשוי להסביר את מלחמתו התקשורתית בהגירה, כמו שהדבר עשוי להסביר את התבטאויות מקורביו נגד הלובי היהודי. ייתכן על כן שבצרפת אין באמת "שמאל חדש", רק קולות ישנים שמתעוררים מתרדמת רבת שנים.
http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.3069782