מוצא האדם בביקורת

[אניהואאני]

מוצא האדם בביקורת

טבע האדם הוא להעביר ביקורת. טוב אולי הגזמתי , טבע האדם המודרני להעביר ביקורת , יותר נכון. אבל מהנסיון העיקש שלנו לחוות דעה על הלבוש , השפה , הדרך והעשיה של כל מה שסובב אותנו ועד הרצון לקבל ואף לדרוש את הביקורת הזו יש דרך ארוכה מאוד (או אולי קו הפרדה מאוד צר?) . אז נכון , יש דברים שביקורת יכולה לתת לנו זווית ראיה אחרת, מאותו מכלל של ידיעה סלקטיבית. למשל- לבוש, שיש שמבינים את עני הרבים מעט יותר מאחרים. כך הביקורת , שהיא בעלת ידיעת מה יכולה לעזור ולבנות . אבל מה עם מצבים שבהם אין מישהו שיודע מה נכון יותר ומה פחות? באופן כללי אני אקח את נושא האומנות. אמן(צייר, פסל ועד סופר ומשורר) שלא עושה את הדבר למען פרנסה – לשם מה ידרוש ביקורת? האם הוא מפסל וכותב למען האחרים או "למען" עצמו ? מי יאמר שסוף של קטע זה הוא אינו ראוי , או לא טוב מספיק? השאיפה לשלמות אולי טבועה בנו , אך איננו מבינים שהשלם הוא הקבלה של הסובבים את השגנו. החיפוש אחר "שיפור" מושך אחריו את הרצון לביקורת , הכוונה(מהמילה כיוון) – כאילו אני עצמי ומה שהבאתי עמי לא מספק. אולי אני טועה ? שואלים עצמם דורשי הביקורת , אולי הם לא מבינים שאין מי שיחליט ובכך מחסירים מעצמם ומשיטים עצמם שוב עם הזרם , זה שהראה להם את הדרך "הנכונה" . כל זה טוב ויפה, אבל למה אנחנו נוהגים כך? למה נטו אנחנו זה לא מספיק (לעצמנו בעיקר , אך גם לאחרים)?

 

[Starving for truth]

ביקורת עצמית וביקורת כלפיי הזולת הן שונות,

ביקורת עצמית, זה מנגנון שקיים כדי שנשפר ונתקדם, כל עוד היא מאוזנת. מעצם העובדה שיש לנו תודעה, ברור שנבקר את עצמנו, ונסתכל על עצמנו מהצד, כי ככה אנחנו בנוים, מודעים לעצם היותנו. נרצה שיעבירו עלינו ועל מעשינו ביקורת, בייחוד חיובית, כי זה סוג נוסף של מתן לגיטימציה לעצם היותנו. (יש איזה פתגם על עץ שנופל ביער, איש לא שומע או רואה- האם הוא נפל? כך לגביי יצירה נניח, אם איש לא ראה או שמע אותה- היא קיימת או לא? ועוד מהות היצירה היא להראות או להשמע, לשם כך נוצרה) לגביי ביקורת רנדומלית כלפיי הזולת, אצלי לפחות זה כמעט תמיד נובע ממקום של חוסר קבלה עצמית, והביקורת נוצרת כשאני נתקלת בזה אצל מישהו אחר. אני חושבת שמישהו שמקבל עצמו ללא עוררין לא יעביר ביקורת על העוברים ושבים. ובנוסף- אם אבקר יצירה, ואם אבקר אדם- אלו שני דברים שונים לחלוטין.

 

[אניהואאני]

יש בזה משהו..

יכול להיות שמחפש הביקורת הוא בעצם מחפש טפיחה-על-השכם (רק לי זה נשמע כירידה? ><" ). יכול להיות , עצם זה שהוא לא לוקח בחשבון שיכול להיות שמישהו יפגע ביצירה ובהוויה שהוא יצר , לא נראית לי הגיונית . אבל האדם הוא לא הגיוני , אז מילא. אני מודה שהרעיון לפוסט היה אחרי ביקור בפורום "סופרים ומשוררים צערים" ובמיוחד אחרי הפוסט והתגובות ל"מוסקבה" (שאני אגב , כפי שכתבתי מאוד אהבתי) . הבחורה שכתבה את הפוסט כל הזמן שואלת מה לא בסדר , מה לא יפה - כאילו מה שמישהו יחליט לאומר זהו האמת . אם הוא יאמר שהסוף לא מי יודע מה זה נכון. לכאן או לכאן . מה היא המשמעות של הביקורת הזו ? למה אנשים מחפשים אותה ? הם לא מרוצים מעצמם? זה לא מספיק? אולי אני צריך לשאול אותה עצמה? העלת עוד רעיון שלא הבנתי במלואו : יצירה(ואני מדבר על ביטוי היצירה , לא אמן שמישהו בא ושילם לו כסף כדי שיצייר לו - לתלות בסלון) נוצרה כדי שאחרים יראו אותה? אם לא אין לה משמעות? ומעבר לכך , אני מאוד אוהב את עניין העברת הביקורת ומי שמקבל את עצמו , לא יעביר אותה . אני חושב שזה ממצא מאוד את את כל מה שרציתי להגיד , וגם נכון באופן כללי

 

[soulipcist]

ביקורת והבחנה בין שני מובנים שלה

שלום אניהואאני, לדעתי יש קושי מסויים בהצגה של השאלה, אין בה הפרדה בין נושאים שונים שקשורים לביקורת. למשל, צריך להפריד, לפחות באופן עקרוני בין ידע ותוכן "אמיתי" או "אובייקטיבי" של דברים ובין כל ההיבטים החברתיים שקשורים לביקורת וליחסים בין אנשים, אבל לא בהכרח באותו אופן מובהק וישיר לתוכן של הביקורת (או לחומר שמבקרים לכשעצמו או ללא יחסים חברתיים). מהשאלה והפיתוח שלה, אפשר לראות שאת מתעניינת בשני הנושאים האלה (הביקורת החברתית והביקורת העניינית), אבל כדי לענות עליה בצורה יעילה, אין לנו ברירה אלא לגשת אליה מתוך ההבחנה הזאת. ברור שיש קשר בסופו של דבר בין מה שתופסים כ"אמת" לדעת קהל ולהשפעה החברתית. אבל שני הדברים האלה מתערבבים רק במקומות שבהם אין לנו ביטחון או כלים אישיים או אינטלקטואלים כדי להעריך את הבעיה או את הביקורת בצורה מבוססת. ואז לתוך החלל הזה של חוסר הבהירות ואי הידיעה נכנסת החברה... מתערבים אנשים שנחשבים מכל מיני סיבות למומחים... בודקים מה הרוב חושב, מה מקובל ואופנתי... וגם מה אסור לחשוב וכו'. אם תשאלי אותי, צריך להתייחס תמיד לביקורת, בין אם היא עצמית ובין אם היא על הזולת או בכלל על נושא כללי או לא אנושי או על אדם שלישי... בכל מקרה, צריך לחשוב על הביקורת בצורה כמה שיותר עניינית וממש בתור מכשיר שהמטרה שלו היא לפעול בהתאם לקריטריונים הכי נכונים עבור אותו נושא. לצורך הענין, לנושאים אקדמיים מסויימים דרוש ידע מתחומים מתאימים או לחליפין תיווך של מומחים. וגם אז, זה תלוי כמה הנושאים האלה מדוייקים מטבעם או שנויים במחלוקת. מה שהרוב חושב כמעט בכל הדברים ובעיקר בנושאים שדורשים השכלה כללית ומסודרת, כמו בפילוסופיה או במדעי הרוח, זה בדרך כלל לא רלבנטי. ולמעשה גם בעניינים יותר אישיים, לרוב תמיד יש עמדות ידועות, אבל זה לא הופך אותן לטובות ובטח שלא בשביל כל אדם בודד. סטטיסטית, אפשר ללמוד שהרוב בדרך כלל בינוני או חסר ידע ברוב התחומים, כך שאי אפשר להתייחס אליו בתור קנה מידה ביקורתי... אלא אולי רק בתור אמת מידה להתנהגות מולו בחברה (קוד התנהגות שהוא בהגדרה שלו שרירותי ולא ביקורתי בבסיס שלו). בסופו של דבר, לגבי רוב הדברים החשובים, כל אדם נשאר בודד ותלוי כמעט לחלוטין בידע שלו. לכן רצוי, למי שמעריך את הביקורת העצמית ואת הביקורתיות בכלל להשתלט בעצמו על תחומי ידע שהם משמעותיים בשבילו. או לפחות להתעמק בדברים משמעותיים במידה שמספיקה כדי לגבש עמדה ולבקר עמדות אחרות (הביקורת היא חלק בלתי נפרד מכל תהליך למידה. זה חלק גדול מהדיאלוגים של אפלטון... שמלמדים דיאלקטיקה, שזה חשיבה או טיעון שמבוסס על בחינה של עמדות שונות ומנוגדות).

 

[אניהואאני]

איך אנשים טועים ?

גם בניק רשוב 'הוא' , וגם בפרויפל מצוין 'זכר'. תשמע , ייעצת עצה למי שאינו בא בעצה. שאלתי היא פילוסופית בשלמותה , אינה כוללת שום היבט ישומי בחיים אלא מדברת על החיים בכללותם . בסופו של דבר קבעת שאין אדם יודע טוב יותר מרעהו ועל כן אין משמעות רבה לביקורת . למרות זאת אתה טוען ש"צריך לחשוב על הביקורת בצורה כמה שיותר עניינית וממש בתור מכשיר שהמטרה שלו היא לפעול בהתאם לקריטריונים הכי נכונים עבור אותו נושא." אך איזו מטרה יש לביקורת על יצירה ? להגיד ליוצר שהוא לא מספק אותי עצמי? שאני הייתי עושה אחרת? למה על היוצר להתייחס בכלל לביקורת? שהרי היצירה היא עצמה חלק ממנו? איזה קריטריונים יש באומנויות? (אני לא מדבר על ביקורת עצמית , ביקורת זו באה בדיוק מאותו מקום שבאה היצירה , ועל כן יכולה רק לשבח אותה עבור היוצר עצמו)

 

[סלופקי]

הביקורת יכולה להיות בשני מובנים..

הכל תלוי בזה שנותן את הביקורת, אם ביקשת ביקורת על היצירה כתפיכה על השכם, והמבקר מחליט לתת לך ביקורת אבל היא לא עונה על מה שרצית שהיא תענה ובסופו של דבר היא כן וירדת עליך ועל יצירתך.. אנשים לפעמים לוקחים את זה בחשבון ולפעמים לא.. אבל הכל תלוי במבקר! לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה אופי הביקורת

 

[Starving for truth]

...

לגביי היצירה, התכונתי להעלות את הספק לגביי היכן נגמרת מהותה למעשה, האם מהות היצירה היא רק להיוצר או שגם מעבר לכך? נניח ואתה צייר, יצרת יצירה, והיא נשארת במקום מסוים, איש לא ראה אותה ושם היא תישאר לנצח. אתה חושב שעצם העובדה שיצרת אותה מהותה התממשה, או שאם איש לא יראה אותה היא למעשה לא תמלא את מהותה כי היא מתחילה ומסתימת בך.(?) (אני בתור בנאדם שיוצר, ארצה לקבל חות דעת (נגיד ביקורת, לא בדיוק), ואם אנשים אפילו יגיבו בזעזוע ולא רק באמירה חיובית, אני אהיה מרוצה. אמן אוהב לראות שהוא משפיע, שלא יכולים להשאר אדישים למה שעשה, לכן לדעתי מהות היצירה היא גם להיראות ולא רק להיות.) איכשהו הגעתי לנושא אחר בכלל, אז סליחה

ואני מאוד מזדהה עם ענין ההשלמה העצמית, מנסיון אישי בהחלט

 

[soulipcist]

האמן היוצר כיצור חברתי

שלום, התפנית שלך בהחלט קשורה לנושא וזאת הזדמנות טובה להעלות אותה. לי אישית זה קצת מפריע שסביב האווירה הפוסטמודרנית מערבבים את היוצר והיצירה עצמה עם אנשים זרים שנתקלים בה במקרה או שלא במקרה כמעט ללא אבחנה... כאילו שאין הבדל בין היחס של היוצר ליצירה שלו ובין היחס כלפיה מצד אנשים אחרים (שזה בעצם עובר דרך היחס שלהם אל היוצר עצמו ורחוק מאוד מהיחס הבלתי אמצעי והבלעדי של היוצר ליצירה שהוא יצר לבדו). מבחינתי מה שאת העלית לא קשור כלכך ליצירתיות לשמה, למרות שזה נסחף אליה ומשפיע עליה באופן בלתי נמנע... אלא שמדובר בהיבט חברתי של היצירה (של יצירה מסויימת או של עצם מעשה היצירה). בעיני הרבה יוצרים בכל הרמות נעשים מסיבות מובנות מאוד פגיעים ורגישים במונחים חברתיים... התחום של היצירה רגיש אצלם והם רוצים הכרה ותשומת לב מהזולת... ובצדק יותר מאשר אנשים אחרים מתחומים אחרים. זה לא בהכרח נובע מביקורת עצמית מפותחת, אלא יותר מצורך חברתי כללי מוגבר, וכמו מחוסר ביטחון ובדידות מול היצירה והעדר אמות מידה ברורות ובטוחות להערכה של היצירה וגם של התכונות היצירתיות. אני אישית מעדיף כבר הרבה זמן להתייחס לביקורת בהתאם לערך העניני שלה ולמשקל שראוי לה. אם לצורך העניין, מדובר בתחום שדורש ידע מסויים, רקע ואפילו כישרון ורגישות יוצאי דופן כדי להעריך אותו (כמו למשל כתיבה בזאנרים ובנושאים מסויימים), אין כמעט טעם להתייחס לביקורת של מבקרים שלא עומדים בדרישות ההערכה הבסיסיות. בעיני הם כמו מכשירים לא טובים שלא מודדים את הדברים המתאימים או שאפילו לא מכירים אותם. זה גם לא משנה לצורך העניין מה המעמד החברתי או הרשמי שלהם, כי בימינו יכולים להיות פערים גדולים בין התפקיד המקצועי ובין האיכות של ביצוע העבודה (או הביקורת). ברוב המקרים, ביקורת של אנשים אחרים שאי אפשר להתייחס אליהם כמו אל מומחים, או כאלה שקרובים מבחינת הרקע והנתונים שלהם ליוצר וליצירה שלו (שוב, זה גם תלוי ברמה ובסוג של היצירה, כי יש סוגים שבאמת לא דורשים ידע או רקע מיוחד)... משקפת יותר את הנטיות שלהם ומעין "ביקורת עצמית" או חשיפה שלהם עצמם מאשר למתוח ביקורת שנוגעת בנושא עצמו. אני תמיד מייעץ ליוצרים, ובייחוד בתחומים שאין להם אמות מידה ברורות לא לפתח תלות חברתית גדולה מדי באחרים. זה בדרך כלל לא מקדם את העניין של היצירה, אלא אם כן מכירים מבקרים טובים ולא סתם חבר מושבעים.

 

[Starving for truth]

אבל זה לא בדיוק נכון (יותר מדויק לגבי כתיבה)

אני אישית ממש לא מושפעת מ"ביקורת" וזה לא עניין של צורך חברתי אצלי, (לא אכפת לי מה חושבים עליי באופן כללי, ולכולנו אכפת, נכון, אז לי כמה שפחות, ולא רק על גביי הנייר) כך שאין לי תלות חברתית מהסוג עליו אתה מדבר. כשאני אצור משהו, כן יש את העניין של מה יחשבו עליו אבל לא בצורה של להתחיל להעריך את טיבו לפי קריטריונים מקצועיים, אפילו לא בצורה של להתחבר אליו, אלא פשוט חלק ממה שעושה לי את זה בליצור זה שאני מקבלת תגובות שמוחקות לרגע את האדישות מפני הצופים. לדוגמא, היו פעמים רבות שהראיתי יצירה שלי למישהו והוא הזדעזע והגיב במבט פעור, היו פעמים שהגיבו ב"וואו" חיובי. לי זה לא משנה- כל עוד זה מעורר תגובה, ולא, זה לא קשור אליי בתור אדם, אני פשוט חושבת שיצירה (וציור זה שונה מכתיבה כי זה מעורר את הצופה בשניות ואין צורך בהבנה לעומק ע"מ להיות מושפע מציור) שלא מעוררת תגובה קיצונית- לא מממשת את מהותה... אני כן מסכימה עם מה שאמרת אבל אני אישית העלתי את ענין הביקורת לא כ"ביקורת" אמיתית. מקווה שהבהרתי את עצמי

 

[אניהואאני]

נושא מענין , אז נזרום ../images/Emo3.gif

צריך לעבוד קצת עם הגדרות , אחרת זה קשה מאוד לראות משהו. יצירה בעני היא תוצר של ה"רוח היצירתית" שבאדם , אשר נותנת ביטוי מילולי, ויזואלי ,מעשי וכדומה למחשבות ורגשות. המשמעות של היצירה היא האצלה של מושגים מעולם הנפש , הרוחני , אל העולם הגשמי . כמוה כיצירת גשר המקשר בין העולם הגשמי של היוצר אל נפשו. כך הצייר נותן ביטוי גשמי לראות עולמו הפנימית, המשורר לרגשותיו והסופר ליצר המחשבה . מהגדרתי אפשר להסיק הרבה מסקנות . למשל , איני מחשיב זריקות אקראיות של דיו , או ציור עיגולים כיצירה עמוקה , שטומנת בתוכה משהו רציני (לא שזה צריך להזיז לצייר, אני אולי מבקר אבל לא חושב שזה צריך לענין אותו) . ומכאן בעצם מגיעה הטענה שהיצירה היא בלעדית של יוצרה. אכן יצירה זו או אחרת יכולה לספק גם לאנשים אחרים צוהר לעולמו של היוצר , או לעולמם הפנימי שלהם עצמם. אך אין זה אומר שהיצירה נוצרה עבורם , או שמשמעותה פחותה כאשר אפילו אף אדם חיי אחד יודע על קיומה . כמובן שיש שמשתמשים באומנויות כדי להעביר מסר. אז ירצו אולי לדעת אם היצירה מעבירה באופן ראוי את המסר , האם היא מעבירה אותו בדרך טובה ורבת השפעה .אך חשוב לזכור שהרצון לשים מסר מעל היצירה הוא חלק נפרד מהיצירה , וגם אם כוונת היוצר היא העברת המסר ולא פתח לעולם הנפש- אין זה משנה לעובדת היצירה כשמשמעותה נשמרת גם מבלי שאף אדם יכיל אותה בתודעתו. (אנשים הבינו שאם הם יאמרו "החברה שלנו היא גזענית , אשר נשלטת ע"י רודנים ועשרים", הדבר לא ישפיע כפי שיעבירו את אותו המסר בתוך יצירה כלשהי , נגיד "חוות החיות" שיש לה מסר מובהק . אך לפני המסר עומדת יצירה , שהיא עולם ומלאו ) הדבר היחיד החשוב או המשמעותי הוא היוצר , שכן יצירה מעניקה סיפוק, נחמה ושאר גילוי רגשות ליוצר עצמו , שכן זוהי מטרת היצירה בסופו של דבר. מקווה שהובנתי

 

[Starving for truth]

אכן הובנת../images/Emo13.gif

רק השורה האחרונה- אני לא מזדהה, אני חושבת שיש צדק בדבריך- אך בתור אדם שיוצר (והרי אוכל להגיב רק באופו אישי, ולגביי עצמי בלבד) אני לא מסתפקת ב"סיפוק, נחמה ושאר גילוי רגשות ליוצר עצמו". אני כן יוצרת עקב העובדה שהיצירה זה עולם משלי, שנותן לי סיבה להיות, אבל בו בזמן אני מרגישה שעליי לשאוף למעבר. אני חושבת שיוצר אמיתי לא יוצר רק למענו, אלא גם למען סובביו, עליו לשאוף להשתמש בכשרונו ככלי, כלי שיוכל להבהיר עמדותיו ולשים אותו במקום של שליח, של אדם בעל ערך מוסף. לדעתי יוצר מסתכל על העולם מהצד, ותפקידו לנער את החברה, נאמר גם ש"לא בוחרים ליהיות אמן אלא נפלטים ליהיות אמן." כל אחד מאתנו, יכול להתנחם או להרגיש סיפוק ברגעים רבים, דברים אלו הם בעיני לא המרכזיים בתהליך היצירה. היצירה בשבילי זה מקום של תיעול וביטוי, זה מקום שאינו בר תחליף, זה מקום ממנו ניתן ליצור שינוי. אני חושבת שתכליתה של היצירה הוא הרבה מעבר לשרת את היוצר באופן אגואיסטי

 

[אניהואאני]

מממ..אני מסכים , אם כי הדבר מעורר בי שאלות

נוספות. הרצון של היוצר הוא המקור לאומנות . אם בכוונתו להביע את כיסופיו אל העבר , הרי זהו המקור ליצירת האומנות עצמה . אם האדם רוצה להשפיע על אנשים בדרך זו או אחרת (כמובן שיש לו רעיון או משהו..) הרי זו היא הנביעה לאומנות לאומנות . אותו רצון שדוחף אותו לצייר , לכתוב , לרקוד וכו'. כלומר הרצון הוא היצר לאומנות וליצירה. האדם יוצר כי היה בו רצון כלשהו שאיפשר לו לברוא משהו, אשר משמש צוהר לעולם הנפש . מצד שני , אפשר להסתכל על מה שאמרת ,"אני מרגישה שעליי לשאוף למעבר." על אותו המעבר . אותה מטרה נוספת (כדוגמת מסר, או רצון לשנות משהו) שאינה קשורה ליצירה עצמה , היא כבר חלק מהרצון שהיצירה תשפיע ותשנה , או תגרום זיעזוע. היא חלק נפרד מהיצירה שכבר לא עוסק בה , אלא באנשים שבאים איתה במגע. מבלבל משהו , אם כי גם אני נוטה לצד הפיסקה הראשונה.

 

[Starving for truth]

....

מה שדוחף אותי ליצור זה לא המחשבה שנמצאת אי שם בראשי ולפיה אני פועלת מתוך רצוני להשפיע או להעביר מסר, הסיבה שאני יוצרת היא דחף ואהבה גדולה לזה, הרגשת HIGH שהתהליך נותן לי, הפורקן. אני מנסה להגיד שאם היצירה טובה, והיוצר טוב, הוא יעביר את אותו "מעבר" מבלי לשים לב או לתכנן.

 

[אניהואאני]

אני לא חושב שזה נכון,

לא לכל יצירה יש את ה"מעבר". יש יצירות שאין שום דבר מעבר להבעה עצמית . שירי אהבה , דיוקנאות , ספרי מתח ועוד ועוד. יש שמשמעותם זניחה (או שמא?) כמו הנאה , ויש כאלה עמוקים יותר שמעבירים תבונות וביקורת . ואם כך , חזרנו לנקודת ההתחלה . האם יצירה יכולה לעמוד לבדה ? או שהיא עומדת רק לפני היוצר או מאוחרי הצופה . האם יש משמעות לספר רק כשהוא נקרא ע"י מישהו או תמיד , כל עוד הדיו מוטבע בצורה המיוחדת והמדויקת אותה הטביע הסופר. את נהנת מתהליך היצירה , לא פחות מהתוצאה . זה מחזיר אותנו לחשיבות היצירה עבור היוצר . אם היית על אי בודד , האם היית זונחת את היצירה ? אני מאמין שלא, ומכאן שאנו חוזרים שוב לאותה טענה שהעלתי בהודעה קודמת שתי : " הדבר היחיד החשוב או המשמעותי הוא היוצר , שכן יצירה מעניקה סיפוק, נחמה ושאר גילוי רגשות ליוצר עצמו , שכן זוהי מטרת היצירה בסופו של דבר. " למרות זאת, אחר כך העלתי רעיון אחר .לא שהוא סותר , פשוט הופך את הדברים מורכבים יותר . חשבתי שהמקור ליצירה , הוא רצון היוצר . אם היוצר רוצה להגיד משהו לאנשים אחרים (ממסר , ביקורת וכו'..) אזי יצור כדי להגיד משהו לאנשים, אם היוצר רוצה להביע את רגשותיו , יצור עבור פריקה. אין משמעות הדבר שהרצון שמניע את לב היוצר ליצור , מונע הנאה או סותר אותה . הוא בא יחד איתה, אך אולי הוא שקובע את משמעות היצירה. עדיין הפאזל הזה של היצירה לא מסתדר לי

 

[Starving for truth]

מסכימה לחלוטין, כנראה לא הבהרתי את עצמי

אני לא ממש יודעת איך להבהיר את דעתי עד הסוף, אני אישית רואה מסר גם ביצירה שהיא דיוקן של מישהו, וגם בטבע דומם ,גם בציורים מופשטים, גם ריאליסטים, גם סוריאליסטים- הכל למעשה... כונתי למסר היא לא רק למסר ברור, נניח חברתי או פוליטי, אלא לאותו דבר מסוים שאין לי שם בשבילו, שתופס את עינו של הצופה, אותו ניצוץ, אז כנראה המילה מסר לא מתאימה לחלוטין, כי אני חושבת שיצירות רבות לא סוחבות עמן מסר ברור אם בכלל ועדיין מעבירות משהו מאוד חזק. בכל אופן בין אם היוצר מנסה להעביר מסר, בין אם הוא מנסה לפרוק, או בין אם הוא מנסה להנות (או כל מניע שעולה על הדעת)- אני אראה בו יוצר לא בזכות מניעיו (שהם לא באמת משנים) אלא בזכות מה שיצירתו מעבירה, והאם נותרת בצופה תחושה מסוימת בהיותו צופה ביצירה, ועד כמה התחושה הזו עמוקה. כמה שזה אולי נשמע מגוחך, לדעתי יצירה זה תהליך כ"כ יוצא דופן, עד שהוא אפילו נשגב מהבנתנ המלאהו...

 

[soulipcist]

בדקתי שוב, ועדיין מה שכתבתי משקף את מה שכתבתם

שלום שוב, לדעתי, מה שתיארתי באופן חברתי פשוט "מסתנן" על ידי תפיסה שחושבת שיש הבדלים משמעותיים בין סוגים של תגובות חברתיות... שיש הבדל משמעותי בין "ביקורת אישית" ל"ביקורת אומנותית" או בהקשר של אומנות או של משהו "פחות לגופו של אדם". הטענה שלי היא שכל ההבחנות הן בסופו של דבר תירוצים שמבוססים על אותם יחסים חברתיים בכל הגבהים. זה משנה אם זה בכתיבה או בציור. דווקא שהתגובה היא מיידית, זה הרבה יותר מגלה וחושפני בהקשר החברתי. כי ההקשר החברתי הוא לא רק מה חושבים עלינו כבני אדם פרטיים, אלא כל מה שחושבים עלינו בכל דבר שאנחנו מכירים. ובעיקר בדברים שאנחנו אוהבים (עד כדי כך שמפרידים אותם מדברים אחרות כאילו שהם ממלכות חברתיות בפני עצמם, או עולמות אחרים...). הצורך או הסיפוק שנובע מתגובה מעוררת לאומנות הוא לחלוטין התגלמות של מה שתיארתי קודם. זוהי תלות בתגובה של אדם שלא מכירים ושמניחים שיש לתגובות הבלתי אמצעיות שלו ערך אומנותי... שמשליך על ההערכה האומנותית העצמית (שהיא בסך הכל עוד חלק מהערכה העצמית הכללית). אני מציע לך וליוצרים בכלל לא להפוך כל עין בטבע לשופטת שלנו בשום תחום. כי אומנות צריכה שלצופה שלה יהיה כישרון בדיוק כמו ליוצר שלה. זאת מין חלוקת עבודה שבה לשני הצדדים יש דרישות. והעובדה שהאומן מכור וזקוק נואשות לתגובה לא צריכה לדכא אותו עד כדי כך שהוא לא יהיה בררן או לפחות ביקורתי ביחס לקהל שלו. וגם הנטייה הידועה לאהוב כל גירוי אצל הקהל, בלי קשר לתוכן שלו בעיניו (זעזוע), גם היא לדעתי לא כלכך הגיונית ומעידה על כניעה לא מושכלת לצורך לקבל תגובה כלשהי. אז במקום לקבל ביקורת איכותית שיש לה עומק, מקבלים בברכה את כל התגובות האפשריות שנבדלות מאדישות או מחוסר תגובה... וזה הרבה יותר עמוק ומושרש מלהיות מוגבל לאומנות או למדיום מסויים. אני רק מציע להיות יותר מודעים לנטייה האומנותית הזאת ולא לחשוב שהיא עומדת בפני עצמה (מעבר לצרכים החברתיים).

 

[Starving for truth]

אני בהחלט מסכימה איתך,

ביקורות חברתיות או אומנותיות, לא באמת חשובות לי, בעיקר אם הן מ"סתם" אנשים, שאין להם "כישרון" לבקר אותי. אני ממש לא "מקבלת בברכה את כל סוגי הביקורת" ואני לא נוטה לשתף יותר מדי אנשים במה שאני יוצרת, כי שוב, אני באמת לא זקוקה לביקורת שלהם ויותר מכך, כמו שציינת- ברור לי שע"מ לבקר יצירה כזו או אחרת יש צורך בידע מסוים, שאצל הרוב הסובב אינו קיים...