מיומנו של יומם: שנתיים!!!
מיומנו של יומם: שנתיים!!!
שנתיים!!! יומני היקר. ביום שביעי לפברואר שנת 2007 לספירה מלאו שנתיים ליוממות שלי. גם באותו יום חשתי על הבוקר את ההתרגשות שעדיין נשמרת לרכבת, בדקתי שהחופשי-חודשי בתוך נרתיק המסמכים, תיקתקתי מהר את התה של הבוקר, נכנסתי לכסופה ותוך דקות הייתי ברכבת. וגם בערב, בסוף יום עבודה גלשתי לתחנה, נהניתי מהרוח הקרירה על הרציף, זכיתי לחצי שעה של שקט בקרון הריק. האמת? לא האמנתי שאתמיד ככה ברכבת. זה לא פשוט לעבור מנסיעות יומיות ברכב שבסופו של דבר מביא אותך מהר יותר לעבודה. לזכותי ייאמר שהצלחתי להתמיד בשינוי (ובגילי המופלג קצת קשה להסתגל לשינויים). ואני מכריז בגאווה שאפילו משבר, משברון לא היה לי באמצע הדרך. שנתיים תמימות אני מצליח לנסוע ברכבת כ 4 ימים בשבוע. ממש יומם. לא שיערתי גם שהצעד הזה יוביל אחריו גם שינויים במעגלים אחרים של סדר היום והחיים שלי. זוכרים את הפחח באיזור התעשיה בהרצליה? דבר דומה היה לי בנתניה כששם דווקא ביקרתי במשרד הרישוי. פשוט קרוב לרכבת.. המתחם בסגולה רואה אותי יותר ויותר, כי מה נח מלרדת, לקנות משהו בקניון שם ולקפוץ על הרכבת הבאה. אותו דבר עם קניון עזריאלי (בו ביקרתי בפעם הראשונה בחיי רק לפני כשנה...כמובן שהגעתי ברכבת). זוכרים אתן התיק הכבד שהפך לתיק בד שהפך לארנק שהפך לנרתיק מסמכים קטן שמלווה אותי גם כשאני נוהג?... הרווח הגדול הוא להיות רגוע. לא שיערתי כמה קשה לי עם הפקקים של אחרי הצהרים, במקום זה להתרווח במושב בקרון, להשען לאחור, לעצום עיניים, מוזיקה באוזניות, נופים ירוקים עוברים, אנשים שלא הייתי נחשף אליהם בהווית החיים ההומוגנית שלי, מפטפטים, קוראים עיתונים, לפעמים מתחבקים ואוהבים, חיילים וחיילות, דתיים וחילונים, עמך, ממש אנחנו. וכמובן ישנו היומן. בחיים לא כתבתי יומן ואני כידוע לחלק מכם, כותב הרבה. התבוננתי בפרקים הקודמים, חלקם טובים, חלקם טובים פחות, חלק ממש הזויים כאשר אהבתי (זוכרים את ההצעה שלי על שמות רכבות?) וחלק סתם מקטרים. אבל מהיומן משתקפת פילוסופית החיים האופטימית שלי, פיסת חיים נחמדה, דבר טוב שעשיתי לעצמי בשנתיים האחרונות. צירוף של חוויה ואהבת הרכבות עם תיקון ממש מרגיע של הדרך אותה עשיתי מהעבודה הביתה. וגם היום, בסוף יום העבודה ארד לרכבת, מה שהיה בלתי נתפס לפני חמש שנים, הופך היום למובן מעליו. רק רכבת..
מיומנו של יומם: שנתיים!!!
שנתיים!!! יומני היקר. ביום שביעי לפברואר שנת 2007 לספירה מלאו שנתיים ליוממות שלי. גם באותו יום חשתי על הבוקר את ההתרגשות שעדיין נשמרת לרכבת, בדקתי שהחופשי-חודשי בתוך נרתיק המסמכים, תיקתקתי מהר את התה של הבוקר, נכנסתי לכסופה ותוך דקות הייתי ברכבת. וגם בערב, בסוף יום עבודה גלשתי לתחנה, נהניתי מהרוח הקרירה על הרציף, זכיתי לחצי שעה של שקט בקרון הריק. האמת? לא האמנתי שאתמיד ככה ברכבת. זה לא פשוט לעבור מנסיעות יומיות ברכב שבסופו של דבר מביא אותך מהר יותר לעבודה. לזכותי ייאמר שהצלחתי להתמיד בשינוי (ובגילי המופלג קצת קשה להסתגל לשינויים). ואני מכריז בגאווה שאפילו משבר, משברון לא היה לי באמצע הדרך. שנתיים תמימות אני מצליח לנסוע ברכבת כ 4 ימים בשבוע. ממש יומם. לא שיערתי גם שהצעד הזה יוביל אחריו גם שינויים במעגלים אחרים של סדר היום והחיים שלי. זוכרים את הפחח באיזור התעשיה בהרצליה? דבר דומה היה לי בנתניה כששם דווקא ביקרתי במשרד הרישוי. פשוט קרוב לרכבת.. המתחם בסגולה רואה אותי יותר ויותר, כי מה נח מלרדת, לקנות משהו בקניון שם ולקפוץ על הרכבת הבאה. אותו דבר עם קניון עזריאלי (בו ביקרתי בפעם הראשונה בחיי רק לפני כשנה...כמובן שהגעתי ברכבת). זוכרים אתן התיק הכבד שהפך לתיק בד שהפך לארנק שהפך לנרתיק מסמכים קטן שמלווה אותי גם כשאני נוהג?... הרווח הגדול הוא להיות רגוע. לא שיערתי כמה קשה לי עם הפקקים של אחרי הצהרים, במקום זה להתרווח במושב בקרון, להשען לאחור, לעצום עיניים, מוזיקה באוזניות, נופים ירוקים עוברים, אנשים שלא הייתי נחשף אליהם בהווית החיים ההומוגנית שלי, מפטפטים, קוראים עיתונים, לפעמים מתחבקים ואוהבים, חיילים וחיילות, דתיים וחילונים, עמך, ממש אנחנו. וכמובן ישנו היומן. בחיים לא כתבתי יומן ואני כידוע לחלק מכם, כותב הרבה. התבוננתי בפרקים הקודמים, חלקם טובים, חלקם טובים פחות, חלק ממש הזויים כאשר אהבתי (זוכרים את ההצעה שלי על שמות רכבות?) וחלק סתם מקטרים. אבל מהיומן משתקפת פילוסופית החיים האופטימית שלי, פיסת חיים נחמדה, דבר טוב שעשיתי לעצמי בשנתיים האחרונות. צירוף של חוויה ואהבת הרכבות עם תיקון ממש מרגיע של הדרך אותה עשיתי מהעבודה הביתה. וגם היום, בסוף יום העבודה ארד לרכבת, מה שהיה בלתי נתפס לפני חמש שנים, הופך היום למובן מעליו. רק רכבת..