מכתב נפלא לקייטי (מתורגם) על מצוקת החיות
קייטי יפה,
הייתי רוצה להתחיל בלספר לך כמה שמחה, תקווה ואהבה את ממשיכה להביא לחיי. אני כל כך מודה לך על הנוכחות והתבונה שלך.
אני כותבת לך לשאול אם תוכלי לעזור לי עם משהו שהוא מקור סבל עבורי. אני נולדת וגדלתי בהודו וחייה מחוץ להודו כבר 25 שנה. אני חוזרת כל שנה לבקר את הורי ולעשות סדנה עם המורה הרוחני שלי. אני אוהבת להיות בהודו—החיות, החום של האנשים, השפות השונות, המוסיקה, וכמובן השהייה בקרב ההורים שלי, הדודים,הדודות, בני הדודים.....כל זה מסב לי עונג גדול.
בכל אופן, הסבל של החיות ברחובות שובר את ליבי. חיות חולות בצד הדרך: שוורים, חמורים,סוסים שצולפים בהם: גורים קטנים עזובים לנפשם, חזירים מורעבים....הכאב מרגיש קשה מנשוא. אני עושה את מה שאני יכולה—אני תמיד נושאת בכילי אוכל למה שיותר חיות, אם יש וטרינר בעיר אני תמיד מביאה אליו חיות, אני תורמת כסף לארגונים שונים שעושים עבודה מזהירה. יחד עם זאת, לעיתים קרובות אין וטרינר בעיר, ואין ביכולתי לעשות דבר מלבד לתת קצת אוכל, מים ולהתפלל.
בכל יום שעובר במשך הביקור שלי, אני מבלה יותר ויותר זמן בלרוץ לדאוג לחיות השונות ולעיתים קרובות החיות חלשות מכדי לאכול ואני מרגישה חסרת ישע. קשה לי יותר ויותר להירגע וליהנות מהזמן שלי עם המשפחה ועם המורה שלי משום שסבלן של החיות נמצא איתי תמיד- אני לא יכולה להתנתק כשהן בסביבה.
כל שנה אני פוחדת לחזור להודו בגלל כל זה. בכל אופן, היקום מיידע אותי שאצטרך למצוא דרך להתמודד עם כל זה- ההורים שלי והמורה שלי לא מוכנים לצאת מחוץ להודו, ובכדי לראות את האנשים האהובים האלה עלי לנסוע לשם.
ניסיתי לתמצת את המחשבות שנמצאות מתחת לשברון הלב שלי ויש שתיים שזיהיתי: "הייתי רוצה שחיות המסכנות לא יסבלו" ו-"הייתי רוצה לעשות יותר".
אני מאד אסירת תודה על הפידבק שלך, קייטי יקרה.
באהבה ועם חיבוק גדול,
שאראדה
שאראדה יקרה,
תודה, מתוקה, על האמייל שלך. חקרי את המחשבות שמביאות את המתח. את מניחה שהחיות סובלות, וייתכן שאת צודקת, חקרי בינך ובין עצמך: " החיות המוכות והמורעבות- סובלות" – האם זה נכון? בשלב זה שימי לב כיצד המיינד ממהר עם ההוכחות שלו. שימי לב איך הוא מעלה אינפורמציה ממקורות קודמים ומשתמש בדימויים אלה להעיר מציאות כוזבת שיוצרת עתיד חסר תקווה, כמו למשל: "זה כואב מידי מכדי לחזור למשפחה שלי בהודו".
כתבי את המחשבות האלה והניחי אותן בצד לחקירה מאוחר יותר . ההוכחות יכולות להיות מחשבות כמו:"הן בוכות מכאב", או,"אני רואה שן סובלות כשאני מסתכלת להן בעיניים" "הן נופלות ואינן יכולות לזוז."" אני אצא מדעתי ואני קרה ולא אכפתית אם אכחיש את הכאב שלהן" "רק מישהו שחי בהכחשה יכול להאמין שהן אינן סובלות." "כולם יכולים לראות שהן סובלות" "כלבים וסוסים שמצליפים בהם סובלים" "הסבל של חיות ברחוב שובר לב".
כל זה היתה העבודה הקודמת שלי, מלאך, הרגשתי שאני לא רוצה לחיות בעולם שנותן לסבל כזה להמשיך. ולקרות. הייתי צריכה לסדר את זה ביני ובין עצמי אחת ולתמיד כמי שאוהבת חיות, ומה שגיליתי בעקבות חקירה- הוא חופש. היום אני עושה מה שאת עושה בכדי לעזור לחיות, לשרת חיות, רק בלי הסבל וכך התקדמתי הלאה.
החיות (אלה המוכות והמורעבות) סובלות, איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה הזאת? מה קרה לעולם שחווית ממש לפני שהאמנת למחשבה הזאת? (זכרי, מלאך, כשאת עונה לשאלה השלישית, שאנחנו מתעסקים רק עם אפקטים שליליים שקורים כתוצאה מהאמונה במחשבה) אני מבינה ממך, שאת מרגיש ש"הכאב קשה מנשוא" וואו! זה נשמע כואב כמעט כמו הכאב של החיות שאת מתארת, אולי אפילו עוד יותר כואב. את לא יכולה לדעת מה החיות חווות, את רק יכולה להאמין למה שסיפרו לך אחרים.
לימדו אותך שאנחנו, בני האדם, יותר מפותחים מהחיות ומהצמחים, שהם מוגבלים ולא מוארים. את מאמינה שהצמחים והחיות, קהים כמו חלק מבני האדם כולל את . אבל, רק להבין מה את חווה, מאיפה ומה הוא הסבל, זהו כבר צעד גדול.
וזכרי, מתוקה, שהסבל שלך לא בא ולא יכול לבוא מהחיות, אינך יכולה לסבול בשבילן, את סובלת בשבילך. ?
שבי, שקטה, עם מה שבאמת מתרחש, כשהלב פתוח, בחברת המורים הרוחניים בהודו, החיות שמסביבך,והקשיבי לקול אמיתי יותר, לקול שלהם, למשימה שלהם, לנקודת מבטם שלא הצלחת לראות עד כה. אם את סובלת מהסבל שלהם, הרי את אלופת הסבל, ואין לזה סוף. האם כל כך נקשרת לרעיון הזה, שאולי חסמת כל גישה לרעיונות מוארים יותר מאשר אלה שדמיינת עד כה? מי תהיי ללא המחשבה: "החיות סובלות", כשאת מסתכלת על הגורים הקטנים המנסים לדאוג לעצמם?
"החיות הנופלות על הרצפה סובלות"-האם את בטוחה? האם את פוחדת להתקרב אליהן? האם את פוחדת מהאהבה שלך כלפיהן? האם את פוחדת מאותה אהבה עד כדי כך שתשליכי את הסיפור שלך גם על המורים הגבוהים ביותר? שתפחדי לחזור להודו שוב? האם אינך בעצם נשמרת מפני הכאב שלך?
איפה הרעב שלך, החולשה שלך, הפחד שלך מלהיות לבד ולהצטרך לדאוג לעצמך?
אני מזמינה אותך לשבת להיות כמו החיה הסובלת שאת מדמיינת בעיני רוחך, לשבת כמי שאין לה שום חופש בחירה בעניין, עד שתצאי לצד השני , שזה אומר, חופשייה, בדיוק כמו שאולי אותה חיה חופשייה. עשי זאת עד למוות. צאי מכל תקווה , מכל תקווה שיש איזושהי בחירה, או איזה שהוא חסד שיגיע מאיפה שהוא ויוכל איכשהו לשנות את המצב הזה שבו את היא כחייה הסובלת.
תוציאי בכלל כל אפשרות של עזרה, ותהיי אותה חיה, קחי את כל הזמן הנדרש עד שתביני מה באמת קורה ומה לא קורה. מי תהיי ללא הסיפור של ברירה תוך כדי הגוויעה ברעב? המוות? הנפילה חסרת הישע לרצפה? תוך כדי השכיבה חסרת התקווה על הרצפה? בתוך השקט של האני הפנימי, מצאי את המקום שבו הסבל הוא האלימות שאת מפעילה כלפי עצמך. החיות מעולם לא היו כל כך אלימות. אני מזמינה אותך להיות חכמה כמוהן, להיות מודעת באופן בלתי מתפשר במקום של חוסר הברירה, כמוהן.
את לא חייבת לעשות את זה עכשיו. את יכולה לעשות זאת יותר מאוחר, משום שזה יגיע אלייך לעשות בזמן (חוסר ברירה). אני מזמינה אותך לעקוב אחרי ההנחיות הפשוטות כעת, ולשכוח (כאילו זה מת) את כל מה שהאמנת שהינך או שהחיות הינן. לעשות זאת עכשיו, לשבת במציאות של חוסר ברירה, לתת לזמן לכאב ולסבל לקרוס ולהישאר בצד השני, שזה בעצם היכן שאת כבר נמצאת למרות שאת עוד לא מודעת לכך.
שבי, יקרה שלי, שבי בשקט של "אין ברירה" והיי. הקשיבי, שכחי ידע קודם, תחגגי.
עכשיו, הפכי את המחשבה, " החיות סובלות" . איך תהפכי את המשפט הזה? – מה ההפך של סובלות? חוגגות? מתעלות? מודעות? בואי נבחר בחוגגות. החיות חוגגות. עכשיו הג'וב שלך הוא למצוא דוגמאות אמיתיות לאייך זה יכול להיות נכון במידה והיית אחת מאותן חיות. ג'וב זה מנוגד לכל מה שלמדת. הג'וב הזה הוא אנרכיסטי למעשה לכל מה שהעולם הלא מואר, שאת חושבת שהוא העולם שלך, מאמין בו.
שושאראדה, מלאך, היפוך נוסף הוא: "אני סובלת", ואת כבר נתת דוגמאות לכך באמייל ששלחת . ואני מזמינה אותך לעשות רשימה של איך את סובלת כשאת רואה את החיות סובלות בהודו. אני אוהבת את זה שה"עבודה" עובדת לפחות על חיה אחת שסובלת שזו את, וזהו שירות גדול שלפחות חיה אחת פחות סובלת ( שזו את). אני לא יכולה לדעת על הסבל של חיות אחרות. אם אני לוקחת אחת מהן לווטרינר , עדיין אלפי חיות אחרות סובלות, ובסופו של דבר אני רק יכולה לעבוד עם חיה אחת והחיה הזו הייתה אני, ואכן עשיתי זאת. עכשיו אינני יודעת על חיות אחרות, אבל אני יודעת לעזור ולשרת את החיה הניצבת מולי באותו אופן ששירתי את עצמי, דרך הארה, דרך אוכל, תרופות,חינוך, הבנה ואהבה. זה הג'וב שלי. מה שלך?
אני מחכה לשמוע מכל מי שיעשה את התרגיל הזה, ואני מזמינה אתכם לשלוח את הדוגמאות שלכם לפורום
קייטי יפה,
הייתי רוצה להתחיל בלספר לך כמה שמחה, תקווה ואהבה את ממשיכה להביא לחיי. אני כל כך מודה לך על הנוכחות והתבונה שלך.
אני כותבת לך לשאול אם תוכלי לעזור לי עם משהו שהוא מקור סבל עבורי. אני נולדת וגדלתי בהודו וחייה מחוץ להודו כבר 25 שנה. אני חוזרת כל שנה לבקר את הורי ולעשות סדנה עם המורה הרוחני שלי. אני אוהבת להיות בהודו—החיות, החום של האנשים, השפות השונות, המוסיקה, וכמובן השהייה בקרב ההורים שלי, הדודים,הדודות, בני הדודים.....כל זה מסב לי עונג גדול.
בכל אופן, הסבל של החיות ברחובות שובר את ליבי. חיות חולות בצד הדרך: שוורים, חמורים,סוסים שצולפים בהם: גורים קטנים עזובים לנפשם, חזירים מורעבים....הכאב מרגיש קשה מנשוא. אני עושה את מה שאני יכולה—אני תמיד נושאת בכילי אוכל למה שיותר חיות, אם יש וטרינר בעיר אני תמיד מביאה אליו חיות, אני תורמת כסף לארגונים שונים שעושים עבודה מזהירה. יחד עם זאת, לעיתים קרובות אין וטרינר בעיר, ואין ביכולתי לעשות דבר מלבד לתת קצת אוכל, מים ולהתפלל.
בכל יום שעובר במשך הביקור שלי, אני מבלה יותר ויותר זמן בלרוץ לדאוג לחיות השונות ולעיתים קרובות החיות חלשות מכדי לאכול ואני מרגישה חסרת ישע. קשה לי יותר ויותר להירגע וליהנות מהזמן שלי עם המשפחה ועם המורה שלי משום שסבלן של החיות נמצא איתי תמיד- אני לא יכולה להתנתק כשהן בסביבה.
כל שנה אני פוחדת לחזור להודו בגלל כל זה. בכל אופן, היקום מיידע אותי שאצטרך למצוא דרך להתמודד עם כל זה- ההורים שלי והמורה שלי לא מוכנים לצאת מחוץ להודו, ובכדי לראות את האנשים האהובים האלה עלי לנסוע לשם.
ניסיתי לתמצת את המחשבות שנמצאות מתחת לשברון הלב שלי ויש שתיים שזיהיתי: "הייתי רוצה שחיות המסכנות לא יסבלו" ו-"הייתי רוצה לעשות יותר".
אני מאד אסירת תודה על הפידבק שלך, קייטי יקרה.
באהבה ועם חיבוק גדול,
שאראדה
שאראדה יקרה,
תודה, מתוקה, על האמייל שלך. חקרי את המחשבות שמביאות את המתח. את מניחה שהחיות סובלות, וייתכן שאת צודקת, חקרי בינך ובין עצמך: " החיות המוכות והמורעבות- סובלות" – האם זה נכון? בשלב זה שימי לב כיצד המיינד ממהר עם ההוכחות שלו. שימי לב איך הוא מעלה אינפורמציה ממקורות קודמים ומשתמש בדימויים אלה להעיר מציאות כוזבת שיוצרת עתיד חסר תקווה, כמו למשל: "זה כואב מידי מכדי לחזור למשפחה שלי בהודו".
כתבי את המחשבות האלה והניחי אותן בצד לחקירה מאוחר יותר . ההוכחות יכולות להיות מחשבות כמו:"הן בוכות מכאב", או,"אני רואה שן סובלות כשאני מסתכלת להן בעיניים" "הן נופלות ואינן יכולות לזוז."" אני אצא מדעתי ואני קרה ולא אכפתית אם אכחיש את הכאב שלהן" "רק מישהו שחי בהכחשה יכול להאמין שהן אינן סובלות." "כולם יכולים לראות שהן סובלות" "כלבים וסוסים שמצליפים בהם סובלים" "הסבל של חיות ברחוב שובר לב".
כל זה היתה העבודה הקודמת שלי, מלאך, הרגשתי שאני לא רוצה לחיות בעולם שנותן לסבל כזה להמשיך. ולקרות. הייתי צריכה לסדר את זה ביני ובין עצמי אחת ולתמיד כמי שאוהבת חיות, ומה שגיליתי בעקבות חקירה- הוא חופש. היום אני עושה מה שאת עושה בכדי לעזור לחיות, לשרת חיות, רק בלי הסבל וכך התקדמתי הלאה.
החיות (אלה המוכות והמורעבות) סובלות, איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה הזאת? מה קרה לעולם שחווית ממש לפני שהאמנת למחשבה הזאת? (זכרי, מלאך, כשאת עונה לשאלה השלישית, שאנחנו מתעסקים רק עם אפקטים שליליים שקורים כתוצאה מהאמונה במחשבה) אני מבינה ממך, שאת מרגיש ש"הכאב קשה מנשוא" וואו! זה נשמע כואב כמעט כמו הכאב של החיות שאת מתארת, אולי אפילו עוד יותר כואב. את לא יכולה לדעת מה החיות חווות, את רק יכולה להאמין למה שסיפרו לך אחרים.
לימדו אותך שאנחנו, בני האדם, יותר מפותחים מהחיות ומהצמחים, שהם מוגבלים ולא מוארים. את מאמינה שהצמחים והחיות, קהים כמו חלק מבני האדם כולל את . אבל, רק להבין מה את חווה, מאיפה ומה הוא הסבל, זהו כבר צעד גדול.
וזכרי, מתוקה, שהסבל שלך לא בא ולא יכול לבוא מהחיות, אינך יכולה לסבול בשבילן, את סובלת בשבילך. ?
שבי, שקטה, עם מה שבאמת מתרחש, כשהלב פתוח, בחברת המורים הרוחניים בהודו, החיות שמסביבך,והקשיבי לקול אמיתי יותר, לקול שלהם, למשימה שלהם, לנקודת מבטם שלא הצלחת לראות עד כה. אם את סובלת מהסבל שלהם, הרי את אלופת הסבל, ואין לזה סוף. האם כל כך נקשרת לרעיון הזה, שאולי חסמת כל גישה לרעיונות מוארים יותר מאשר אלה שדמיינת עד כה? מי תהיי ללא המחשבה: "החיות סובלות", כשאת מסתכלת על הגורים הקטנים המנסים לדאוג לעצמם?
"החיות הנופלות על הרצפה סובלות"-האם את בטוחה? האם את פוחדת להתקרב אליהן? האם את פוחדת מהאהבה שלך כלפיהן? האם את פוחדת מאותה אהבה עד כדי כך שתשליכי את הסיפור שלך גם על המורים הגבוהים ביותר? שתפחדי לחזור להודו שוב? האם אינך בעצם נשמרת מפני הכאב שלך?
איפה הרעב שלך, החולשה שלך, הפחד שלך מלהיות לבד ולהצטרך לדאוג לעצמך?
אני מזמינה אותך לשבת להיות כמו החיה הסובלת שאת מדמיינת בעיני רוחך, לשבת כמי שאין לה שום חופש בחירה בעניין, עד שתצאי לצד השני , שזה אומר, חופשייה, בדיוק כמו שאולי אותה חיה חופשייה. עשי זאת עד למוות. צאי מכל תקווה , מכל תקווה שיש איזושהי בחירה, או איזה שהוא חסד שיגיע מאיפה שהוא ויוכל איכשהו לשנות את המצב הזה שבו את היא כחייה הסובלת.
תוציאי בכלל כל אפשרות של עזרה, ותהיי אותה חיה, קחי את כל הזמן הנדרש עד שתביני מה באמת קורה ומה לא קורה. מי תהיי ללא הסיפור של ברירה תוך כדי הגוויעה ברעב? המוות? הנפילה חסרת הישע לרצפה? תוך כדי השכיבה חסרת התקווה על הרצפה? בתוך השקט של האני הפנימי, מצאי את המקום שבו הסבל הוא האלימות שאת מפעילה כלפי עצמך. החיות מעולם לא היו כל כך אלימות. אני מזמינה אותך להיות חכמה כמוהן, להיות מודעת באופן בלתי מתפשר במקום של חוסר הברירה, כמוהן.
את לא חייבת לעשות את זה עכשיו. את יכולה לעשות זאת יותר מאוחר, משום שזה יגיע אלייך לעשות בזמן (חוסר ברירה). אני מזמינה אותך לעקוב אחרי ההנחיות הפשוטות כעת, ולשכוח (כאילו זה מת) את כל מה שהאמנת שהינך או שהחיות הינן. לעשות זאת עכשיו, לשבת במציאות של חוסר ברירה, לתת לזמן לכאב ולסבל לקרוס ולהישאר בצד השני, שזה בעצם היכן שאת כבר נמצאת למרות שאת עוד לא מודעת לכך.
שבי, יקרה שלי, שבי בשקט של "אין ברירה" והיי. הקשיבי, שכחי ידע קודם, תחגגי.
עכשיו, הפכי את המחשבה, " החיות סובלות" . איך תהפכי את המשפט הזה? – מה ההפך של סובלות? חוגגות? מתעלות? מודעות? בואי נבחר בחוגגות. החיות חוגגות. עכשיו הג'וב שלך הוא למצוא דוגמאות אמיתיות לאייך זה יכול להיות נכון במידה והיית אחת מאותן חיות. ג'וב זה מנוגד לכל מה שלמדת. הג'וב הזה הוא אנרכיסטי למעשה לכל מה שהעולם הלא מואר, שאת חושבת שהוא העולם שלך, מאמין בו.
שושאראדה, מלאך, היפוך נוסף הוא: "אני סובלת", ואת כבר נתת דוגמאות לכך באמייל ששלחת . ואני מזמינה אותך לעשות רשימה של איך את סובלת כשאת רואה את החיות סובלות בהודו. אני אוהבת את זה שה"עבודה" עובדת לפחות על חיה אחת שסובלת שזו את, וזהו שירות גדול שלפחות חיה אחת פחות סובלת ( שזו את). אני לא יכולה לדעת על הסבל של חיות אחרות. אם אני לוקחת אחת מהן לווטרינר , עדיין אלפי חיות אחרות סובלות, ובסופו של דבר אני רק יכולה לעבוד עם חיה אחת והחיה הזו הייתה אני, ואכן עשיתי זאת. עכשיו אינני יודעת על חיות אחרות, אבל אני יודעת לעזור ולשרת את החיה הניצבת מולי באותו אופן ששירתי את עצמי, דרך הארה, דרך אוכל, תרופות,חינוך, הבנה ואהבה. זה הג'וב שלי. מה שלך?
אני מחכה לשמוע מכל מי שיעשה את התרגיל הזה, ואני מזמינה אתכם לשלוח את הדוגמאות שלכם לפורום