מכתב נפלא שתרגמתי--תיהנו!! אורלי
פעם בחודש אני מבשלת לכל המשפחה, מקפיאה כ-30 ארוחות לכל החודש עושה הכול ביום אחד. אז באותו יום כשאספתי את הילדים מבית הספר כבר הייתי מאד עייפה מהקניות ובקשתי מהבנים לעזור לי לפרוק את כל המוצרים מהאוטו. אני כבר עושה את ה"עבודה" כשנה עם בעלי. מעולם לא בקשתי את עזרת הילדים בכלום כי הרגשתי שעדיף לי להתמודד עם הדפוסים שבתוכי מאשר איתם אבל באותו בוקר החלטתי לקחת סיכון וגמרתי אומר בליבי שאבוא מאהבה ולא משליטה (מה שעשיתי עם חמישה ילדים קודם לכן). כל היום דיברתי עם עצמי והכנתי את עצמי לעניין. דמיינתי את עצמי שמחה עליזה ומוקירה תודה על עזרתם ומצליחה להיות האימא החלומית שתמיד רציתי להיות בעבור ילדי. ואני זוכרת עד כמה הופתעתי שכשבקשתי נעניתי בחיוב. וואו, זה הולך להיות בסדר-חשבתי לעצמי. אני יכולה גם אחרת. היו לנו כ-20 שקיות לפרוק מהאוטו. בקשתי מהבנים לעשות זאת בעוד אני מסדרת הכול במטבח. ככל שהעבודה המשיכה התחיל השכנוע העצמי לפוג. זה כבר ממש לא היה כף. נהייתי ממש עייפה. קניות במאות דולרים לסדר ועוד הלילה ארוך. כשהאנרגיה שלי התחילה לשנות כיוון הרגישו בכך גם הילדים והתחילו לחפש דרכי מילוט בתירוצים מתירוצים שונים ואז התחילו סיפורים ישנים להתרוצץ במוחי על עבודה וילדים. "הם לא ממש עובדים" "הם אמורים לרצות לעזור לי" "האוכל הוא גם בשבילם" "הם צריכים להעריך את מה שאני עושה בשבילם" הרגשתי את האנרגיות משתנות, ראיתי את עצמי מתחילה להאשים, רוצה להיות צודקת,, זה היה נהר ישן, בוצי שהתחיל לסחוף אותי אליו. הרגשתי חוסר אונים וחוסר יכולת להתנהג אחרת. התחלתי לשמוע את עצמי מבקרת את הילדים ודוחקת בהם לעבוד מהר יותר. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" הקול שלי כבר היה חצי צרחה. בני עמד על המדרגה ובשקט הסביר לי מה הוא עושה שם. "אני לא רוצה להיות איתך ולכן אני עומד פה". נואשות רציתי לשלוט בו. נאחזתי בקש בכדי לגרום לו לציית לי. "אתה מקורקע לשבוע. רד למטה ותעזור לי כמו שאחיך עושה". בחוסר רצון בולט הוא ירד. "שים את הקוטג' במקרר" נבחתי והמשכתי לעבוד. פתאום באה לי מחשבה" הוא יפיל את הגבינה"..4 שניות מאוחר יותר, שמעתי משהו נופל על הרצפה והכול התמלא בגבינת קוטג' ,הרצפה, המדפים. הוא התחיל לנקות, הלך להביא מגבות נייר ואני המשכתי לצעוק עליו. האימא מהעבר ידעה מה לעשותף התקפתי אותו במקום להתקיף את הבלגן על הרצפה. "לאן אתה הולך, תחזור לפה מיד ותתחיל לנקות. אין לך מושג איך מנקים רצפה." אחרי גליל שלם של מגבות נייר ורצפה כמעט נקייה לגמרי ובעודו מחפש מקום במקרר להניח את שאר הגבינה –בום—נפלה שארית הגבינה אף הוא על הרצפה. התחרפנתי לגמרי. נהייתי פשוט מטורפת. בנקודת זמן זו בעלי נכנס בדלת והתחיל לעזור לבני לנקות "עזוב אותו זה העסק שלי אל תיכנס לזה" צרחתי. אי אפשר היה לעצור מבעדי, צרחתי על בני כמו משוגעת על איך שהוא בכוונה רצה לחבל . ואז הסתכלתי לו בפנים וקלטתי עד כמה הוא מבוהל. ואז זה הכה בי- אני הייתי או מפלצת או כל כך מוטרפת. הרגשתי מיואשת. בכל מאודי רציתי לכבות את אש הזעם שהשתוללה בי. צעקתי לעבר בני: "אני צריכה עזרה, תחזור על מה שאני אומרת בקול רם" "יעקוב לא היה צריך להפיל את שתי חבילות הגבינה-האם זה נכון?" בני חזר על המשפט בקול רם. ואני צועקת:"כן, זה נכון" "שוב חזור אחרי-האם אני יודעת בוודאות שזה נכון?" והוא חזר אחרי. ואני צועקת "לא, אינני יכולה לדעת" "תחזור אחרי שוב. איך את מגיבה כשאת חושבת את המחשבה הזאת?" והוא חוזר אחרי. ואני עונה:" אני צורחת שוב ושוב את אותן מילים לעברו, אני מפחידה אותו ואת עצמי. איכפת לי יותר מהגבינה מאשר ממנו, אני מצפה ממנו שינקה את הרצפה בעוד שהוא מעולם לא עשה זאת קודם לכן, אני מצפה שיאהב ויתמוך בי בעוד שאני צורחת ובלתי נסבלת, ואני עוד יותר מתפוצצת מכעס מאשר כשאחיו הפיל אבטיח שלם פעם. הרגשתי איך הטונים שלי יורדים. "שוב חזור אחרי, יעקוב, מי תהיי ללא המחשבה." הוא חוזר. אני עונה:"ללא המחשבה הייתי מעריכה את העזרה ו...תודה לך ו...אני מרגישה איך לבי נמס. יעקב חוזר אחרי : "הפכי את המשפט" אני הופכת כמיטב יכולתי. "אני הפכתי את הגבינה? יעקב כן צריך היה להפוך את הגבינה...בן כן צריך היה לזרוק את האבטיח כי כבר אז אהבתי להשתמש במגב החדש...שאני אוהבת ו...ו...בגלל ששפכת את הגבינה אני עכשיו עושה את ה"עבודה". אני כל כך מצטערת, בבקשה תסלח לי. ואז בני באופן ספונטאני ניגש אלי וחיבק אותי וההוריקן היה מאחורינו. סוף סוף. ואני רואה שעשיתי את זה אחרת הפעם. ואז הקדוש הזה יעקוב (בני) שאל אותי: "למה ה"עבודה" עובדת בשבילך אימא?" ואז ראיתי שעשיתי דבר נפלא. הם ראו את ה"עבודה" עובדת עלי בתוכי. וכבר לעולם לא נהיה כמו שהיינו אחרי החוויה הזאת. בשלווה גמרנו כולנו את העבודה במטבח. לא הייתי צריכה לבקש יותר. לא נשארו שום שאריות מהסופה הקודמת.
פעם בחודש אני מבשלת לכל המשפחה, מקפיאה כ-30 ארוחות לכל החודש עושה הכול ביום אחד. אז באותו יום כשאספתי את הילדים מבית הספר כבר הייתי מאד עייפה מהקניות ובקשתי מהבנים לעזור לי לפרוק את כל המוצרים מהאוטו. אני כבר עושה את ה"עבודה" כשנה עם בעלי. מעולם לא בקשתי את עזרת הילדים בכלום כי הרגשתי שעדיף לי להתמודד עם הדפוסים שבתוכי מאשר איתם אבל באותו בוקר החלטתי לקחת סיכון וגמרתי אומר בליבי שאבוא מאהבה ולא משליטה (מה שעשיתי עם חמישה ילדים קודם לכן). כל היום דיברתי עם עצמי והכנתי את עצמי לעניין. דמיינתי את עצמי שמחה עליזה ומוקירה תודה על עזרתם ומצליחה להיות האימא החלומית שתמיד רציתי להיות בעבור ילדי. ואני זוכרת עד כמה הופתעתי שכשבקשתי נעניתי בחיוב. וואו, זה הולך להיות בסדר-חשבתי לעצמי. אני יכולה גם אחרת. היו לנו כ-20 שקיות לפרוק מהאוטו. בקשתי מהבנים לעשות זאת בעוד אני מסדרת הכול במטבח. ככל שהעבודה המשיכה התחיל השכנוע העצמי לפוג. זה כבר ממש לא היה כף. נהייתי ממש עייפה. קניות במאות דולרים לסדר ועוד הלילה ארוך. כשהאנרגיה שלי התחילה לשנות כיוון הרגישו בכך גם הילדים והתחילו לחפש דרכי מילוט בתירוצים מתירוצים שונים ואז התחילו סיפורים ישנים להתרוצץ במוחי על עבודה וילדים. "הם לא ממש עובדים" "הם אמורים לרצות לעזור לי" "האוכל הוא גם בשבילם" "הם צריכים להעריך את מה שאני עושה בשבילם" הרגשתי את האנרגיות משתנות, ראיתי את עצמי מתחילה להאשים, רוצה להיות צודקת,, זה היה נהר ישן, בוצי שהתחיל לסחוף אותי אליו. הרגשתי חוסר אונים וחוסר יכולת להתנהג אחרת. התחלתי לשמוע את עצמי מבקרת את הילדים ודוחקת בהם לעבוד מהר יותר. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" הקול שלי כבר היה חצי צרחה. בני עמד על המדרגה ובשקט הסביר לי מה הוא עושה שם. "אני לא רוצה להיות איתך ולכן אני עומד פה". נואשות רציתי לשלוט בו. נאחזתי בקש בכדי לגרום לו לציית לי. "אתה מקורקע לשבוע. רד למטה ותעזור לי כמו שאחיך עושה". בחוסר רצון בולט הוא ירד. "שים את הקוטג' במקרר" נבחתי והמשכתי לעבוד. פתאום באה לי מחשבה" הוא יפיל את הגבינה"..4 שניות מאוחר יותר, שמעתי משהו נופל על הרצפה והכול התמלא בגבינת קוטג' ,הרצפה, המדפים. הוא התחיל לנקות, הלך להביא מגבות נייר ואני המשכתי לצעוק עליו. האימא מהעבר ידעה מה לעשותף התקפתי אותו במקום להתקיף את הבלגן על הרצפה. "לאן אתה הולך, תחזור לפה מיד ותתחיל לנקות. אין לך מושג איך מנקים רצפה." אחרי גליל שלם של מגבות נייר ורצפה כמעט נקייה לגמרי ובעודו מחפש מקום במקרר להניח את שאר הגבינה –בום—נפלה שארית הגבינה אף הוא על הרצפה. התחרפנתי לגמרי. נהייתי פשוט מטורפת. בנקודת זמן זו בעלי נכנס בדלת והתחיל לעזור לבני לנקות "עזוב אותו זה העסק שלי אל תיכנס לזה" צרחתי. אי אפשר היה לעצור מבעדי, צרחתי על בני כמו משוגעת על איך שהוא בכוונה רצה לחבל . ואז הסתכלתי לו בפנים וקלטתי עד כמה הוא מבוהל. ואז זה הכה בי- אני הייתי או מפלצת או כל כך מוטרפת. הרגשתי מיואשת. בכל מאודי רציתי לכבות את אש הזעם שהשתוללה בי. צעקתי לעבר בני: "אני צריכה עזרה, תחזור על מה שאני אומרת בקול רם" "יעקוב לא היה צריך להפיל את שתי חבילות הגבינה-האם זה נכון?" בני חזר על המשפט בקול רם. ואני צועקת:"כן, זה נכון" "שוב חזור אחרי-האם אני יודעת בוודאות שזה נכון?" והוא חזר אחרי. ואני צועקת "לא, אינני יכולה לדעת" "תחזור אחרי שוב. איך את מגיבה כשאת חושבת את המחשבה הזאת?" והוא חוזר אחרי. ואני עונה:" אני צורחת שוב ושוב את אותן מילים לעברו, אני מפחידה אותו ואת עצמי. איכפת לי יותר מהגבינה מאשר ממנו, אני מצפה ממנו שינקה את הרצפה בעוד שהוא מעולם לא עשה זאת קודם לכן, אני מצפה שיאהב ויתמוך בי בעוד שאני צורחת ובלתי נסבלת, ואני עוד יותר מתפוצצת מכעס מאשר כשאחיו הפיל אבטיח שלם פעם. הרגשתי איך הטונים שלי יורדים. "שוב חזור אחרי, יעקוב, מי תהיי ללא המחשבה." הוא חוזר. אני עונה:"ללא המחשבה הייתי מעריכה את העזרה ו...תודה לך ו...אני מרגישה איך לבי נמס. יעקב חוזר אחרי : "הפכי את המשפט" אני הופכת כמיטב יכולתי. "אני הפכתי את הגבינה? יעקב כן צריך היה להפוך את הגבינה...בן כן צריך היה לזרוק את האבטיח כי כבר אז אהבתי להשתמש במגב החדש...שאני אוהבת ו...ו...בגלל ששפכת את הגבינה אני עכשיו עושה את ה"עבודה". אני כל כך מצטערת, בבקשה תסלח לי. ואז בני באופן ספונטאני ניגש אלי וחיבק אותי וההוריקן היה מאחורינו. סוף סוף. ואני רואה שעשיתי את זה אחרת הפעם. ואז הקדוש הזה יעקוב (בני) שאל אותי: "למה ה"עבודה" עובדת בשבילך אימא?" ואז ראיתי שעשיתי דבר נפלא. הם ראו את ה"עבודה" עובדת עלי בתוכי. וכבר לעולם לא נהיה כמו שהיינו אחרי החוויה הזאת. בשלווה גמרנו כולנו את העבודה במטבח. לא הייתי צריכה לבקש יותר. לא נשארו שום שאריות מהסופה הקודמת.
