מכתב שלא יישלח
אמא, הרבה זמן לא קראתי לך בשם התואר הזה, אמא, אני מתקשה לזכור מתי עשיתי זאת לאחרונה. אני כותבת לך את המכתב הזה, מכתב שלעולם לא תקראי, כי יש דברים שרציתי לומר. דברים שרציתי לשים על השולחן, וגם אם זה רק השולחן שלי, אבל, עדיין, דברים שבנינו. לא אתיימר לומר שאני מנסה לתאר במכתב זה את שאני מרגישה או שלא מרגישה אלייך. דלה השפה וקצרות מלותיי מלהכיל. יהיה בכך הרבה מחוסר הכנות אם אשתמש במילים קטנות כמו אהבה, שנאה, בדידות או כעס. למרות שמי כמוני יודעת שהשתיקה היא כואבת, אך האם באמת גדול כוחן של המילים מספיק כדי לרפא. קטונתי. מילים אלה הן היומרה הקטנה שלי, מן תרופה, אולי פסיכוסומטית, הקתרזיס שלי. אני שהיא החשובה לי מבין שתינו. שתינו, יש במילה הזו מעין שוויון שמעולם לא היה בנינו. שתי נשים. נשים קטנות שחיות בעולם הזה. לפעמים לבד, לפעמים ביחד, לפעמים באושר, לפעמים בבדידות. מילים אלה הן התרופה שאקבל ממך, אמא, את שאף פעם לא השכלת לדעת לרפא את מכאוביי. וכואב לי עלינו, אמא, וכואב לי להיות לבד. פעם, לפני שנים, אני זוכרת שרבתי איתך בצעקות. רבנו למטה במטבח, הטחתי בך שהיית רוצה בת אחרת, יותר יפה, פחות חכמה, יותר פשוטה, פחות מתוסבכת, יותר דומה לך. ואחר כך עליתי למעלה. ברחתי משם. אני זוכרת שאחרי כמה דקות קראת לי, ובאתי והיית כולך דומעת. אילו דמעות היו אלה, אמא? דמעות של כאב, של אשמה, של חרטה, של צער, של כעס? אחר כך אמרת לי שאת אוהבת. אני זוכרת את הפעם הזו, אמא, והיו הרי כל כך מעט פעמים. אמרת שאת לא יודעת להראות לי שאת אוהבת. האם היו אלה דמעות של כישלון, אמא? והלוא כשלון נחשב במשפחה לנחלה הפרטית שלי. שיקרת לי, אמא. האם שיקרת גם לעצמך באותו ערב כשעמדת במטבח ובכית, את הרי יודעת לבכות. מעולם לא התקשית להראות שאת אוהבת. לאף אחד לא יכול היה לרגע להיות ספק בדבר כמה את אוהבת את בעלך, כמה את אוהבת את בתך הקטנה. את לא אהבת אותי, אמא, ומה שלא קיים קשה מאד להראות. ושוב הדמעות שלך שחוזרות אלי. מוזר, אם אני נזכרת בך אני זוכרת עיניים, אלה דמעות של אשמה, אמא, לא על כך שנכשלת להוכיח, על כך שנכשלת כשניסית לאהוב אותי. יכול להיות שאני כותבת את המכתב הזה כי אולי גם אני אהיה פעם אמא. ואם וכאשר, לעולם לא אוכל לחיות עם עצמי אם אעולל לילדי את שעשית לי. את. בשלוות הנפש שלך. שלווה שרק אני השכלתי לראות כמה היא שברירית, אולי כי רק לידי, לעיתים קרובות כל כך היא היתה מתנפצת. לפעמים אני תוהה אם מותר לי בכלל לרצות להביא ילד. אם מישהו שלא ידע אהבה של הורים יכול להתיימר להיות הורה. יכול להיות שגם את מעולם לא הרגשת אהובה, אמא, אולי זה הרס אותך, אולי זה יהרוס גם אותי.
אמא, הרבה זמן לא קראתי לך בשם התואר הזה, אמא, אני מתקשה לזכור מתי עשיתי זאת לאחרונה. אני כותבת לך את המכתב הזה, מכתב שלעולם לא תקראי, כי יש דברים שרציתי לומר. דברים שרציתי לשים על השולחן, וגם אם זה רק השולחן שלי, אבל, עדיין, דברים שבנינו. לא אתיימר לומר שאני מנסה לתאר במכתב זה את שאני מרגישה או שלא מרגישה אלייך. דלה השפה וקצרות מלותיי מלהכיל. יהיה בכך הרבה מחוסר הכנות אם אשתמש במילים קטנות כמו אהבה, שנאה, בדידות או כעס. למרות שמי כמוני יודעת שהשתיקה היא כואבת, אך האם באמת גדול כוחן של המילים מספיק כדי לרפא. קטונתי. מילים אלה הן היומרה הקטנה שלי, מן תרופה, אולי פסיכוסומטית, הקתרזיס שלי. אני שהיא החשובה לי מבין שתינו. שתינו, יש במילה הזו מעין שוויון שמעולם לא היה בנינו. שתי נשים. נשים קטנות שחיות בעולם הזה. לפעמים לבד, לפעמים ביחד, לפעמים באושר, לפעמים בבדידות. מילים אלה הן התרופה שאקבל ממך, אמא, את שאף פעם לא השכלת לדעת לרפא את מכאוביי. וכואב לי עלינו, אמא, וכואב לי להיות לבד. פעם, לפני שנים, אני זוכרת שרבתי איתך בצעקות. רבנו למטה במטבח, הטחתי בך שהיית רוצה בת אחרת, יותר יפה, פחות חכמה, יותר פשוטה, פחות מתוסבכת, יותר דומה לך. ואחר כך עליתי למעלה. ברחתי משם. אני זוכרת שאחרי כמה דקות קראת לי, ובאתי והיית כולך דומעת. אילו דמעות היו אלה, אמא? דמעות של כאב, של אשמה, של חרטה, של צער, של כעס? אחר כך אמרת לי שאת אוהבת. אני זוכרת את הפעם הזו, אמא, והיו הרי כל כך מעט פעמים. אמרת שאת לא יודעת להראות לי שאת אוהבת. האם היו אלה דמעות של כישלון, אמא? והלוא כשלון נחשב במשפחה לנחלה הפרטית שלי. שיקרת לי, אמא. האם שיקרת גם לעצמך באותו ערב כשעמדת במטבח ובכית, את הרי יודעת לבכות. מעולם לא התקשית להראות שאת אוהבת. לאף אחד לא יכול היה לרגע להיות ספק בדבר כמה את אוהבת את בעלך, כמה את אוהבת את בתך הקטנה. את לא אהבת אותי, אמא, ומה שלא קיים קשה מאד להראות. ושוב הדמעות שלך שחוזרות אלי. מוזר, אם אני נזכרת בך אני זוכרת עיניים, אלה דמעות של אשמה, אמא, לא על כך שנכשלת להוכיח, על כך שנכשלת כשניסית לאהוב אותי. יכול להיות שאני כותבת את המכתב הזה כי אולי גם אני אהיה פעם אמא. ואם וכאשר, לעולם לא אוכל לחיות עם עצמי אם אעולל לילדי את שעשית לי. את. בשלוות הנפש שלך. שלווה שרק אני השכלתי לראות כמה היא שברירית, אולי כי רק לידי, לעיתים קרובות כל כך היא היתה מתנפצת. לפעמים אני תוהה אם מותר לי בכלל לרצות להביא ילד. אם מישהו שלא ידע אהבה של הורים יכול להתיימר להיות הורה. יכול להיות שגם את מעולם לא הרגשת אהובה, אמא, אולי זה הרס אותך, אולי זה יהרוס גם אותי.