``מלי``...יפתי ומאור עיניי.
(מכתב ששלחתי לאשתי) - מת מגעגועים.טלי, יפתי ומאור עיניי. השעה 19.07 זמן כתיבתי. שעתיים וחצי לערך מעת המראת מטוסך. אני מתגעגע - מן געגוע שצובט בלב פנימה. בהנחה שמטוסך נע במהירות 900 קמ``ש הרי את במרחק של 2250 ק``מ בגובה כ- 20000 רגל. ואני כאן עם 2 הנפלאים שלך / שלנו (בניה של אישתי), יושבים ואוכלים פיצה. אני כאן במקומך, עם 2 מקסימים. - זמן איכות ושלווה. זה התחיל כשיצאתי את הטרמינל וגיא (בנה בן ה-8) בכה, קנאתי בו שהוא יכול ואני לא - הוא יכול לבכות - ואני לא. מהרגע שנכנסנו לרכב - שיחתנו קלחה בכל נושא - במשך 105 דקות - הוא ``נגנב`` איך שהזמן ``טס`` לו. 105 דקות צחקנו ודיברנו אך בלב עמוק פנימה חסרונך העיק בי - כל כך רציתי לבכות. כשנכנסנו לאזור בית ספר ``בית זאב`` - חיכתה לנו הפתעה מרשימה. מחלקת חיילים לצד אוטובוס צועקים ``הקשב`` !! ראינו את דודו חברו של גיא - הוא אמר לנו ש- דוד(בנה הבכור) נמצא, ראיתי אותו בשורה השלישית, עם כובע הצמר שקנית, כל כך התרגשתי - בני הגדול. 30 שניות, 20 שניות....הם צעקו, הוא ראה אותי וחייך, רגע לפני שנכנס לאוטובוס - הוא אמר לי שהוא מצטער שאין ביכולתו לדבר, אך הספיק לנשק את גיא. 15 דקות - וגם הוא נסע. אז אנחנו כאן - אני במקומך ברגעי איכות. ואני אוהב ומתגעגע. נתתי לך חלק ממני, חלק מלבבי נמצא איתך עתה בגובה של 20000 רגל אולי מעל רומניה כמעט כבר 2700 ק``מ מכאן. והייתי חייב לדבר - שאלתי את ליאור (בנה ``הסנדוויץ```): ``אז מה ליאור, איך אנחנו נסתדר שבוע בלי אמא?`` - והוא השיב:``אני יודע? נסתדר``. אכן זוהי התשובה - נסתדר. אישה - ילדה שלי = הכאבנו רבות אחת לשני - אחד לשניה = אך אהבה אמיצה ומלאת תעצומות נפש התחבאה לה בתוך השיגרה האיומה, בתוך החשכה שאני נמצא. בעניין המתנות - אהובה, רציתי לתת לך את אותן מתנות שקיבלת, אותה אהבה שמקיפה אותך ע``י אחרים, מתנות שנרכשות בכסף ומתנות שניתנות מתוך חוזק ושמחה, אך אלוהים עדיין לא סיפק לי את הסחורה שכה עמלתי בעבורה. הייתי לבד. אך בתי, חברתי, אשתי - אמי הנפלאה. מצאתי מתנה שהיא הכי הכי יקרה, נתתי לך את ליבי, תחושותיי הצפות וגואות מאהבה, את הכאב ואת הלבד, מסרתי לידך היום את כל כוחות נפשי, להעניק לך את החופש לפרוח ולהנות, לשגשג ולהצליח, לצחוק ולהשתובב, להתגאות ביכולתך, להנות מפי יצירתך ומאמצייך. זה לא קל לי, זו המתנה היקרה לי ביותר מאז ומתמיד. היא מלווה באמוציות עזות = אך זה מחיר האהבה, ואני גאה בה – ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני – כי את אהבתך הוכחת היום - אתמול. עכשיו השעה 20.55, חושבני כי את אוספת את עצמך ונרגעת לאט מהטיסה. את הולכת או הלכת כבר לאסוף את חפצייך, מתרגשת לפגישה שכה ציפית לה. עומדת לצאת מהטרמינל, וודאי שתוך דקות ספורות תתקשרי. ההפסקה בכתיבתי נבעה מטלפון של בנך (דוד החייל) : ``אריאל תעשה לי טובה….תקנה לי ולחברה 4 לחמניות עם חומוס, כרוב אדום, קצת חריף ונקניקיות וקולה….אני אחכה לך…`` פגשתי אותו מאחורי סורגי בי``הס בית זאב…לאחר כחצי שעה הגיע לביקור…מקלחת…שתה ואכל משהו…ויצא שוב…הוא היה חבוש כובע צמר..טריקו לבן..מכנסי טרנינג שחורות ועטוף בדובון..חייל למופת. גיא עשה את שיעוריו, וכרגע 5 חברה של ליאור נמצאים בסלון – אחלה חברה. ליאור הלביש לעצמו את הכובע של הקפוצ`ון (לרגל מחלתו…..חחחחחחח). ואני חולם בהקיץ עלייך. על התרגשותך מהגשמת הצלחה קרייריסתית. ואת חסרה לי וזה כואב, אני יודע שאת מחייכת לעצמך, כל כך חיכית לאהבתי…חשבת שנעלמה לה, אה? אך surprise יש אכן הפתעות בחיים, האהבה לא ניגמרת, היא מתכסה ב SHIT של החיים, מדי פעם צריך לנער את החרא כדי לראות אותה. יפה שלי. שימרי על הזוגיות שלנו, הגני בכל כוחך, כי את האלטרנטיבה אלוהים לא אוהב, והוא הפגיש אותנו לצורך הזדקנותנו המשותפת לטוב ולרע. וכל הנוצץ מימינך ומשמאלך לא בהכרח זהב ואין צורך להוכיח זאת. רק תתני לי מקום לחבק אותך בחלום. שלך – בגעגועים מוטרפים = ..רז. כן, זהו המכתב למעט עיוות שמות הילדים ותוספת מיהם בסדר הכרונולוגי מה זאת אהבה אם לא סוג של מאזוכיזם נפלא שלכם רז
(מכתב ששלחתי לאשתי) - מת מגעגועים.טלי, יפתי ומאור עיניי. השעה 19.07 זמן כתיבתי. שעתיים וחצי לערך מעת המראת מטוסך. אני מתגעגע - מן געגוע שצובט בלב פנימה. בהנחה שמטוסך נע במהירות 900 קמ``ש הרי את במרחק של 2250 ק``מ בגובה כ- 20000 רגל. ואני כאן עם 2 הנפלאים שלך / שלנו (בניה של אישתי), יושבים ואוכלים פיצה. אני כאן במקומך, עם 2 מקסימים. - זמן איכות ושלווה. זה התחיל כשיצאתי את הטרמינל וגיא (בנה בן ה-8) בכה, קנאתי בו שהוא יכול ואני לא - הוא יכול לבכות - ואני לא. מהרגע שנכנסנו לרכב - שיחתנו קלחה בכל נושא - במשך 105 דקות - הוא ``נגנב`` איך שהזמן ``טס`` לו. 105 דקות צחקנו ודיברנו אך בלב עמוק פנימה חסרונך העיק בי - כל כך רציתי לבכות. כשנכנסנו לאזור בית ספר ``בית זאב`` - חיכתה לנו הפתעה מרשימה. מחלקת חיילים לצד אוטובוס צועקים ``הקשב`` !! ראינו את דודו חברו של גיא - הוא אמר לנו ש- דוד(בנה הבכור) נמצא, ראיתי אותו בשורה השלישית, עם כובע הצמר שקנית, כל כך התרגשתי - בני הגדול. 30 שניות, 20 שניות....הם צעקו, הוא ראה אותי וחייך, רגע לפני שנכנס לאוטובוס - הוא אמר לי שהוא מצטער שאין ביכולתו לדבר, אך הספיק לנשק את גיא. 15 דקות - וגם הוא נסע. אז אנחנו כאן - אני במקומך ברגעי איכות. ואני אוהב ומתגעגע. נתתי לך חלק ממני, חלק מלבבי נמצא איתך עתה בגובה של 20000 רגל אולי מעל רומניה כמעט כבר 2700 ק``מ מכאן. והייתי חייב לדבר - שאלתי את ליאור (בנה ``הסנדוויץ```): ``אז מה ליאור, איך אנחנו נסתדר שבוע בלי אמא?`` - והוא השיב:``אני יודע? נסתדר``. אכן זוהי התשובה - נסתדר. אישה - ילדה שלי = הכאבנו רבות אחת לשני - אחד לשניה = אך אהבה אמיצה ומלאת תעצומות נפש התחבאה לה בתוך השיגרה האיומה, בתוך החשכה שאני נמצא. בעניין המתנות - אהובה, רציתי לתת לך את אותן מתנות שקיבלת, אותה אהבה שמקיפה אותך ע``י אחרים, מתנות שנרכשות בכסף ומתנות שניתנות מתוך חוזק ושמחה, אך אלוהים עדיין לא סיפק לי את הסחורה שכה עמלתי בעבורה. הייתי לבד. אך בתי, חברתי, אשתי - אמי הנפלאה. מצאתי מתנה שהיא הכי הכי יקרה, נתתי לך את ליבי, תחושותיי הצפות וגואות מאהבה, את הכאב ואת הלבד, מסרתי לידך היום את כל כוחות נפשי, להעניק לך את החופש לפרוח ולהנות, לשגשג ולהצליח, לצחוק ולהשתובב, להתגאות ביכולתך, להנות מפי יצירתך ומאמצייך. זה לא קל לי, זו המתנה היקרה לי ביותר מאז ומתמיד. היא מלווה באמוציות עזות = אך זה מחיר האהבה, ואני גאה בה – ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני – כי את אהבתך הוכחת היום - אתמול. עכשיו השעה 20.55, חושבני כי את אוספת את עצמך ונרגעת לאט מהטיסה. את הולכת או הלכת כבר לאסוף את חפצייך, מתרגשת לפגישה שכה ציפית לה. עומדת לצאת מהטרמינל, וודאי שתוך דקות ספורות תתקשרי. ההפסקה בכתיבתי נבעה מטלפון של בנך (דוד החייל) : ``אריאל תעשה לי טובה….תקנה לי ולחברה 4 לחמניות עם חומוס, כרוב אדום, קצת חריף ונקניקיות וקולה….אני אחכה לך…`` פגשתי אותו מאחורי סורגי בי``הס בית זאב…לאחר כחצי שעה הגיע לביקור…מקלחת…שתה ואכל משהו…ויצא שוב…הוא היה חבוש כובע צמר..טריקו לבן..מכנסי טרנינג שחורות ועטוף בדובון..חייל למופת. גיא עשה את שיעוריו, וכרגע 5 חברה של ליאור נמצאים בסלון – אחלה חברה. ליאור הלביש לעצמו את הכובע של הקפוצ`ון (לרגל מחלתו…..חחחחחחח). ואני חולם בהקיץ עלייך. על התרגשותך מהגשמת הצלחה קרייריסתית. ואת חסרה לי וזה כואב, אני יודע שאת מחייכת לעצמך, כל כך חיכית לאהבתי…חשבת שנעלמה לה, אה? אך surprise יש אכן הפתעות בחיים, האהבה לא ניגמרת, היא מתכסה ב SHIT של החיים, מדי פעם צריך לנער את החרא כדי לראות אותה. יפה שלי. שימרי על הזוגיות שלנו, הגני בכל כוחך, כי את האלטרנטיבה אלוהים לא אוהב, והוא הפגיש אותנו לצורך הזדקנותנו המשותפת לטוב ולרע. וכל הנוצץ מימינך ומשמאלך לא בהכרח זהב ואין צורך להוכיח זאת. רק תתני לי מקום לחבק אותך בחלום. שלך – בגעגועים מוטרפים = ..רז. כן, זהו המכתב למעט עיוות שמות הילדים ותוספת מיהם בסדר הכרונולוגי מה זאת אהבה אם לא סוג של מאזוכיזם נפלא שלכם רז