מן המצולות - פרק 1

[ויימס]

טוב,

מה שמעניין בעורב זה לא שהוא גדול, זה שהוא מדבר וחושב ויש לו מניעים ורגשות. לכן, לדעתי, הוא צריך להיכנס לסיפור ברגע שהוא מתחיל לפעול כדמות ולא לפני כן. אין בו מבחינתי עניין עד אז.

 

[phoenix2000]

אבל זה כל הקטע

עד לעכשיו חשבת שמדובר בעורב רגיל (גדול אבל רגיל). והעורב הזה יופיע גם בהמשך.
כשהקורא מגלה שזה לא סתם עורב רגיל אז הוא אמור להיות כזה 'או, וואו. זה מסביר הרבה דברים שקרו עד עכשיו'.
&nbsp

 

[phoenix2000]

פרק 1 - המשך (ערוך)

האייפון החל לרטוט לפתע ולנגן. הוא הביט במסך: 'אמא'.
"אלון, איפה אתה? חוזרים הביתה."
"אני בא."
הוא קם ופנה חזרה כשמשהו שחור ירד מלמעלה והתיישב על אחד הסלעים המשוננים שבהמשך הדרך. זה היה מלך העורבים. מקרוב הוא נראה אפילו גדול יותר. אלון מיהר להפעיל את המצלמה. העורב, כאילו הבין את כוונתו, ניתר מיד מהסלע והתעופף אל סלע אחר, מעבר לנקודה בה המצוק התעקל לאחור. אלון התקרב בזהירות על הסלעים החלקים, כיוון את המצלמה ולחץ על הכפתור.
'קליק!'
העורב קרא בקול, פרש את כנפיו ונעלם מעל למצוק. אלון בחן את התמונה שהתקבלה. המלך השחור נראה בה בבירור, זקוף וגאה כמו אדון בחליפה. מרוצה מהתמונה, הוא החל לחזור, אלא שאז הוא עצר ובחן אותה שוב. היה שם משהו נוסף שלא הבחין בו קודם. הוא העביר את אצבעותיו על המסך והגדיל נקודה מסויימת מאחורי העורב. האזור הזה היה מטושטש מעט אך זה היה נראה כאילו הייתה שם מישהי: נערה עם שיער לבן ופנים מבוהלות.
אלון הסתובב והביט אל מעבר לסלע היכן שהיא הופיעה בתמונה, אך לא היה שם דבר. הוא התקרב בזהירות ובחן את המים. הייתה שם רשת דייגים סבוכה שנלכדה בין הסלעים. לרגע זה היה נראה כאילו משהו זז בתוכה. הוא התכופף לעברה, תפס באחד החוטים ומשך בכל הכוח.
משהו אפור עלה על פני המים ופלט סילון רטוב לאוויר. אלון קפץ לאחור וסוכך על עיניו. שריקה ארוכה חתכה את האוויר, חלשה ושברירית כמו מיתר דק שעמד להיקרע. כשהטיפה האחרונה צנחה הוא פקח את עיניו ובחן את היצור שצף במים.
זה היה דולפין.
גופו המבריק והחלק רעד בתשישות. חור הנשיפה התרחב והתכווץ לקצב נשימותיו המהיר. אלון התקרב בזהירות. "אז אתה הדולפין שהרס לי את השבת." האשים. הדולפין מצמץ פעם אחת והרים אליו את עיניו הגדולות והשחורות שבלטו מצדי ראשו. זה היה כמו מבט נוגה של ילד קטן ומפוחד שהתחנן לעזרה, ואפילו אלון התקשה לשמור על אדישותו.
הוא הושיט את ידו באיטיות, מתח את אצבעותיו מבעד לרשת ונגע בקצה החוטם החלקלק. הדולפין נרתע לאחור, אך כעבור דקה ארוכה הוא נרגע מעט והתקרב. "זהו זה, אל תפחד." אלון חייך לעברו בחביבות. הוא העביר את אצבעותיו במעלה החוטם הצר וגירד את המצח שהיה גבוה ורחב כקסדה. הדולפין פתח את פיו שהיה מלא בשיניים קטנות וחדות, ופלט סדרה של קרקורים ושריקות. זה נראה כאילו הוא מחייך בחזרה, אם כי אולי זה היה בגלל הצורה המעוקלת של לסתו.
אלון פנה לבחון את הרשת שהייתה ישנה ומכוסה באצות וירוקת. פרט לדולפין היו שם גם מספר דגים שפרפרו בין חוטיה הסבוכים. הדולפין וודאי נמשך אליהם וכך נלכד. "אל תדאג." הרגיע אלון. "מיד נשחרר אותך".
הוא שלף את הלהב הראשי של האולר והחל לחתוך את החוטים. הדולפין התנועע במים בחוסר סבלנות, כאילו הבין את המתרחש. אלון משך את הקצוות החתוכים על הסלע ודרך עליהם שלא יפריעו להמשך המלאכה. הפתח שיצר התרחב במהירות, אך הדולפין לא יכל להמתין עוד. הוא התפתל דרכו בנסיון להידחק אל החופש, אך סנפיר הזנב שלו הסתבך שוב. אלון משך אותו לאחור וניסה להתיר את הקשרים העיקשים שאחזו בו. הדולפין לא אהב את זה וחבט בסנפירו. הלהב החליק וחתך את אצבעותיו.
"איי!" אלון הרפה מהחוטים. הדולפין הצליף שוב בסנפירו והתיז מים לכל הכיוונים. הוא התרחק במהירות, מותח אחריו את הרשת שסירבה להרפות מסנפירו, אלה שהפעם הוא הצליח להשיג תנופה. החוטים ניתקו מהסלעים בקול קריעה מצמרר ונגררו אחריו אל תוך המים. אלון הזדקף כשלפתע הרגיש משהו מושך ברגלו- החוטים שדרך עליהם. הוא החליק לאחור, חובט את ראשו בסלע רגע לפני ששקע בתוך מי הים הקרים.

 

[בלגונה]

אהבתי

גם אני אהבתי יותר את הגרסה של המערה, כמו וולדי. אבל אם החלטת שיש סיבה טובה להחליף את הפתיחה, למשהו יותר יומיומי שמתאר קצת את אלון- אני בעד. אין לי הערות. באמת כתיבה מצויינת וקולחת. התיאורים ממש טובים. אני לגמרי רואה את התמונה של היום-ים הזה בראש. אני לא חושבת שכבר על הפרק הראשון צריך להיות מתח מטורף (נו, באיזה ספר יש מתח כבר על ההתחלה).

נ.ב- רק אחרי הקריאה ראיתי שערכת את הסיפור, ולא היה לי כוח לקרוא. אבל אני בטוחה שעשית את זה מצויין.

 

[snoofcin]

תגובה (קצרה)

היי,
הכתיבה שלך ממש ממש השתפרה! היא הרבה יותר קולחת ומקצועית מבעבר.
לגבי הפרק הראשון - לא כל כך אהבתי את המבנה. אין משהו שמשך אותי לקרוא הלאה. הקונפליקט של - "אלון לא רצה ללכת לים" הוא דיי חלש. והדמות של אלון לא מעניינת במיוחד בינתיים.
תפוס את הקורא מהמשפט הראשון. במיוחד אם זה ספר לנוער (וכידוע, לנוער אין הרבה סבלנות).

הנסיונות להכניס עוד קונפליקטים ועניין (קטרינה, שצצה פתאום, והאולר) היו מאולצים קצת.

העולם והגיבור שלך יחסית רגילים - אתה צריך לפצות על זה איכשהו בפתיחה.

בהצלחה!

 

[phoenix2000]

היי סנופקין!

שמח לראות שאני משתפר

&nbsp
קראת את הגרסה הראשונה או את הערוכה? כי שיניתי קצת מבנה הפסקאות, הסדר שלהן וכו'.

 

[snoofcin]

קראתי עכשיו את הגרסה הערוכה

אותן בעיות...
אין קונפליקט, אין מספיק עניין.

אהבתי את הפתיחה שהעלת אז (זאת שהוא בורח מהבית. אבל היו שם רק שתי פסקאות).

 

[חתול השיממון]

סנופקין

עצם הידיעה שאתה ממשיך להתקיים במימד מקביל כלשהו, ומדי פעם מגיח למימד שלנו, מפיחה תקווה באנושות

נ.ב
כשאומרים את המילה מימד הרבה פעמים זה נשמע מוזר

 

[snoofcin]

יש שלושים מימדים שאני מגיב בהם. בכולם יש פורום לכותבי מד"ב ופנטזיה ובכל אחד מהם יש חתול שיממון.

 

[חתול השיממון]

מה? לא!

לחתולים *אין* כפילים כמו לאנשים רגילים. בגלל 9 הנשמות שלהם. זה כתוב במפורש בספרים של סדרת קרסטומנסי.
בכל אופן, you should stick around כי אחרי תקופת המבחנים אני מתכוונת לסיים סופסוף את הסיפור ההוא שלי לתרגיל שאלדואה נתנה לי לפני מליון שנה, כשהיינו כולנו צעירים ותמימים! ולפרסם אותו! ונחש מי יקבל סמיילי מגניב בעד ביקורת?

אתה כבר יכול להתחיל לכתוב טיוטה שלה שמתחילה ב"מה יהיה עם הקלישאות שלך, חתול-חתול"

 

[ויימס]

איזה תרגיל אלודאה נתנה לפני מיליון שנה?

 

[חתול השיממון]

back then

כשהיא נתנה לכולנו תרגילים אישיים? נדמה לי ששלך היה זה עם הכרובית. שלי היה לכתוב סיפור על מישהי שלא יכולה לדבר/אין לה קול. ממש כתבתי שתי פסקאות לפני שתלאות החיים סחפו אותי הרחק מהמוזה