מסוג אחר
יש לי כל יום הודעה וכל יום מילים בתוכי. אבל הכל הופך לשקט. לעמום. זה לא לצחוק מידי ולא לכאוב מידי ודי להיות רדום. מידי. .. זו השנה הזו שהבטחתי לעצמי שאני אטפל בעצמי. באמת ולראשונה בחיי עמדתי במילים שלי ועשיתי. לא עוד הבטחות שקופות ומילים לחלל גם אם לפעמים זה מרגיש ככה. אמרתי לה אתמול שזה מה שהבטחתי לעצמי על הספה שלה ביום כיפור. שהשנה אני אטפל בעצמי. אני עדיין אנשום אבל לא בכוחות שנדרשו עד היום. בכוחות שאפשר לאסוף ממילים כמו המילים של עכשיו. אפילו הכאב שלי מולו עומד דומם. הצלחתי לצרוח לפני שבועיים או אפילו פחות שלא יעבדו עליי. לפני חודשים הבטתי בעיניים נוספות. אמרתי ככה באחד על אחד שאם אתה תפגע בי תתביש לך וזה היה הכי. ואולי בגלל זה, אולי דיברתי כבר יותר מידי אז המילים שלי היו עוד 'סתם' מילים. אפילו שהלב שלי דיבר ממני, כמו כל מה שאני אומרת, בשעות שלהיות הזויה לא חלק ממני או שבעצם כן חלק ממני, אבל חלק טוב, לא חלק שמורד, שסובל מעצמו. .. החיים זה לא שחור ולבן אבל בהחלט מרגיש ככה. יש דברים אחרים שמניעים את החרדות האלו כמו לפחות שש וחצי שנים שבחרתי להסתתר מעצמי, להסתתר מהעולם [ועדיין] להתמודד עם דברים בדרך שאני כבר לא צריכה ואני כבר לא רוצה ונקי לא קיים זו רק תחושה פנימית שאפשר לעבוד עליה אבל לא בטוח שאפשר להגיע לתחושה הזו, הנקייה הזו, שאני מי שאני. כמו שהוא אמר לי כששאלתי מה יכול לעזור לכח התהליך הזה. תסתכלי למראה כל בוקר ותגידי "זה מי שאני, לא צריך יותר מזה ולא פחות מזה, מה שאני זה מספיק". יש משהו דפוק בלא לעבור תהליכים בזמן, כמו להיות תקוע במי שאני ומה שאני, דברים שמתאימים למשבר הטיפש עשרה, לא לעשרים המאוחרות. . זה חלק ובעצם רק התחלה, של אני לעצמי. אולי זה להפוך את המקום הזה לעוד ציון דרך בשבילי מהמקום שבו התחלתי לכתוב, כשנשבר בי משהו ולא ידעתי איך להגדיר אותו אז אולי זה עכשיו להדביק, או לתקן [?] ולנשום את מי שברחתי ממנה כל השנים. אותי באיזושהי דרך פחות מפחדת יותר אוהבת יותר עקבית ויותר יודעת [גם אם יש מה שעוזר]. זו הודעה מסוג אחר. מרגיש לי שאני לא עובדת על עצמי יותר. לא מסתירה. אמן.
יש לי כל יום הודעה וכל יום מילים בתוכי. אבל הכל הופך לשקט. לעמום. זה לא לצחוק מידי ולא לכאוב מידי ודי להיות רדום. מידי. .. זו השנה הזו שהבטחתי לעצמי שאני אטפל בעצמי. באמת ולראשונה בחיי עמדתי במילים שלי ועשיתי. לא עוד הבטחות שקופות ומילים לחלל גם אם לפעמים זה מרגיש ככה. אמרתי לה אתמול שזה מה שהבטחתי לעצמי על הספה שלה ביום כיפור. שהשנה אני אטפל בעצמי. אני עדיין אנשום אבל לא בכוחות שנדרשו עד היום. בכוחות שאפשר לאסוף ממילים כמו המילים של עכשיו. אפילו הכאב שלי מולו עומד דומם. הצלחתי לצרוח לפני שבועיים או אפילו פחות שלא יעבדו עליי. לפני חודשים הבטתי בעיניים נוספות. אמרתי ככה באחד על אחד שאם אתה תפגע בי תתביש לך וזה היה הכי. ואולי בגלל זה, אולי דיברתי כבר יותר מידי אז המילים שלי היו עוד 'סתם' מילים. אפילו שהלב שלי דיבר ממני, כמו כל מה שאני אומרת, בשעות שלהיות הזויה לא חלק ממני או שבעצם כן חלק ממני, אבל חלק טוב, לא חלק שמורד, שסובל מעצמו. .. החיים זה לא שחור ולבן אבל בהחלט מרגיש ככה. יש דברים אחרים שמניעים את החרדות האלו כמו לפחות שש וחצי שנים שבחרתי להסתתר מעצמי, להסתתר מהעולם [ועדיין] להתמודד עם דברים בדרך שאני כבר לא צריכה ואני כבר לא רוצה ונקי לא קיים זו רק תחושה פנימית שאפשר לעבוד עליה אבל לא בטוח שאפשר להגיע לתחושה הזו, הנקייה הזו, שאני מי שאני. כמו שהוא אמר לי כששאלתי מה יכול לעזור לכח התהליך הזה. תסתכלי למראה כל בוקר ותגידי "זה מי שאני, לא צריך יותר מזה ולא פחות מזה, מה שאני זה מספיק". יש משהו דפוק בלא לעבור תהליכים בזמן, כמו להיות תקוע במי שאני ומה שאני, דברים שמתאימים למשבר הטיפש עשרה, לא לעשרים המאוחרות. . זה חלק ובעצם רק התחלה, של אני לעצמי. אולי זה להפוך את המקום הזה לעוד ציון דרך בשבילי מהמקום שבו התחלתי לכתוב, כשנשבר בי משהו ולא ידעתי איך להגדיר אותו אז אולי זה עכשיו להדביק, או לתקן [?] ולנשום את מי שברחתי ממנה כל השנים. אותי באיזושהי דרך פחות מפחדת יותר אוהבת יותר עקבית ויותר יודעת [גם אם יש מה שעוזר]. זו הודעה מסוג אחר. מרגיש לי שאני לא עובדת על עצמי יותר. לא מסתירה. אמן.