מערכת החינוך לאן.
הכילשון של מערכת החינוך גובר מיום. ליום. המלל , ההבטחות , הדיבורים חסרי הבסיס אינם משפרים דבר רק מגבירים את תחושת הכישלון. מאת אלכס לוין נלקח מ http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-24563-00.html?tag=16-01-06 רפורמה מחוסר חזון אי שפר לצפות מן המורים לחיות עם מערכת שלא מתגמלת אותם כדי פרנסה הרפורמות המוצעות נובעות מחוסר חזון ביחס למערכת החינוך מאת: ד"ר יובל ברנדשטטר > רפורמה אחרי רפורמה מחוסר חזון לפני שנים רבות, כאשר הארץ היתה ענייה ועלו אליה יהודים עתירי מוח, היו לנו מורים ומורות מעולים. אפשר כי ההוראה לא היתה משאת נפשם, אבל בארץ של עניות מרודה, משרה קבועה של מורה היתה משרה יוקרתית. מי שהיה נשיא המדינה, יצחק נבון, היה בצעירותו מורה לערבית. פרופסורים לספרות לימדו בגימנסיה. דוקטורים לפיזיקה לימדו בבתי ספר כפריים. התוצר, דורות של תלמידים אשר בבוא זמנם הקימו את הכלכלה המדע הספרות והאמנות ברמה עולמית, שישראל משתבחת בהם. חלפו השנים. חלק מן המורים הדגולים עברו מן העולם. הכלכלה והמדע הספרות והאמנות והעסקים משכו אליהם את מיטב הנוער (שלא לדבר על אמריקה וקנדה) ושכר המורים נשאר ללא שינוי משמעותי. ההוראה הפכה למקצוע שאיננו יכול לפרנס משפחה, ולכן לנחלתם של אלו שאינן מפרנסות, אלא בעיקר מסייעות לפרנסה. ומה לעשות, השוביניזם חוגג. כל מקצוע שאיננו מפרנס נעזב על-ידי הגברים, ומתאכלס על-ידי נשים. וככל שנמשך התהליך, ככל שיוקרתו של המקצוע כורסמה, כך הצטמצמה אוכלוסיית הבאים בשערי בית הספר לשתי קטגוריות עיקריות. המשוגעים/משוגעות לדבר, ואלו שאין להן ברירה אחרת. שלושה מילדי עברו ועוברים דרך גלגלי השיניים של מערכת החינוך. מספר המורות/מורים שהיו להם לדוגמא הוא פחות מאצבעות יד אחת. השאר עושים מה שעושים, ללא אהבה, ללא חמדה, לעתים מתוך שיעמום ואפילו שנאה, גם למקצוע וגם לתלמידים. וזה אחד מבתי הספר המעולים של אזור הדרום. רפורמה אחרי רפורמה מחוסר חזון המילה הנפוצה ביותר במערכת החינוך היא רפורמה. לא בדיוק עברית מצוחצחת. העיצוב מחדש מתחדש עלינו מדי שנה בשנה כמעט, כמקל לגרש את המורים/מורות הסוררים חזרה לבית הספר מן החופשה הגדולה. ברפורמה הבאה הכל ישתנה, ושום דבר לא משתנה. לא מכיוון שאין רעיונות, אלא מכיוון שאין חזון. האין חזון של מערכת החינוך הנוכחית הוא אחד, שקט תעשייתי. כיצד לפתוח ולסיים עוד שנה כאשר כולם מקטרים, מיללים, משמיצים ומכפישים, וכולם לא מרוצים, אך המערכת פועלת, איכשהו. יש ציוני בגרות, איכשהו. תלמידים מגיעים לצבא כאשר מטענם התרבותי, הערכי, הגיאוגרפי, הציוני, איננו קשור כלל למה שעשו בבית הספר, אלא להשקעה של הוריהם וסביבתם. משתמטים מגיעים לאזרחות עם אותו מטען של דלות ערכית, ואפס ציונות. חרדים מגיעים לישיבה עם אפס תובנה של הארץ בה הם חיים, ועוד אפס ציונות. ערבים מגיעים לאוניברסיטה ולביטוח הלאומי עם מטען של שטנה ומרמור על עצם קיומה של מדינת ישראל. וכך מתגלגלים משנה לשנה, וסומכים על הגניוס היהודי שיפתור את הכל איכשהו, שינצח בנקודות איכשהו, שהאמא היהודיה תצליח להכשיר יהודים לחיים למרות בית הספר, ולא בזכותו. אכן תמונות קשות. כמו קסאמים מזה 7 שנים, מתאבדים מזה 15 שנה, אינטיפאדה מזה 20 שנה, מרדפים מזה 40 שנה, פדאיונים מזה 60 שנה, פרעות מזה 80 שנה, הכל תולדה של התעלמות מן המציאות , והתנהלות איכשהו ללא ניסיון אמיתי להבין מדוע. המדוע הוא תמורה עלובה למורים וחלוקה למגזרים. אי אפשר להביא איכות למערכת שלא מאפשרת להתפרנס. איש לא רוצה רופא שרק חושב כיצד לסחוט את החולה כדי להשלים הכנסה. איש לא רוצה פקיד בנק החושב ללא הרף כיצד למשוך מחשבון לקוחותיו. איש לא רוצה שוטר שנאלץ לקבל שלמונים כדי לקנות לילד נעליים. איש לא רוצה שופט שעיניו משוטטות אחרי שוחד. איש לא צריך לרצות מורה ששונאת את עבודתה, ומתייחסת אליה כרעה חולה שאין ממנה מפלט. האמינו לי שאני פגשתי כאלה, וילדי פגשו כאלו. מקצוע ההוראה חייב להיות מקצוע המכבד את בעליו ונשותיו, מקצוע שיוקרתו תואמת לתמונת המורה הנאצל של פעם. כל זה עולה הרבה כסף, והשאלה היא מהיכן הכסף. השאלה היא לאן נעלם הכסף שכבר עתה מושקע במערכת. הכסף נעלם ברשויות המקומיות שהן בור ללא תחתית של שחיתות. משרד החינוך מעביר תקציב לרשויות ואלו מחלקות אותו לא לפי צרכי החינוך אלא לפי הפוליטיקה המקומית. ברשויות ששמות את החינוך בראש מעיניהן יש שמונים אחוז זכאות לבגרות, ובאלו שהחינוך איננו אלא עוד צינור ליניקת כסף מעטיני המדינה האחוז הוא שליש ורבע. האם יש לדבר פתרונים? כמובן שכן. ועדת דוברת כבר קבעה את הפתרונים על-ידי הפיכת משרד החינוך לגוף מייעץ בלבד, ואילו מימון החינוך יועבר למנהלות אזוריות. הללו יתחרו ביניהן על המורים הטובים, על התושבים שמשלמים ארנונה כחוק, ואילו המדינה תשמש כמאזנת לטובת אלו שפועלים כחוק אך ידם אינה משגת. אלו שלא פועלים כחוק, שתוכנית הלימודים שלהם רווית בוז לערכים, לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, שאינם עומדים בתקנים מקצועיים וערכיים, לא יקבלו תקציב. כך יופנה הכסף למקום בו הוא מועיל, וזה לתגמול נאות לעושים במלאכה, המחנכים והמורים. לקריאה נוספת. http://www.global-report.net/a.php?c=levin&a=282&rc=levin
הכילשון של מערכת החינוך גובר מיום. ליום. המלל , ההבטחות , הדיבורים חסרי הבסיס אינם משפרים דבר רק מגבירים את תחושת הכישלון. מאת אלכס לוין נלקח מ http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-24563-00.html?tag=16-01-06 רפורמה מחוסר חזון אי שפר לצפות מן המורים לחיות עם מערכת שלא מתגמלת אותם כדי פרנסה הרפורמות המוצעות נובעות מחוסר חזון ביחס למערכת החינוך מאת: ד"ר יובל ברנדשטטר > רפורמה אחרי רפורמה מחוסר חזון לפני שנים רבות, כאשר הארץ היתה ענייה ועלו אליה יהודים עתירי מוח, היו לנו מורים ומורות מעולים. אפשר כי ההוראה לא היתה משאת נפשם, אבל בארץ של עניות מרודה, משרה קבועה של מורה היתה משרה יוקרתית. מי שהיה נשיא המדינה, יצחק נבון, היה בצעירותו מורה לערבית. פרופסורים לספרות לימדו בגימנסיה. דוקטורים לפיזיקה לימדו בבתי ספר כפריים. התוצר, דורות של תלמידים אשר בבוא זמנם הקימו את הכלכלה המדע הספרות והאמנות ברמה עולמית, שישראל משתבחת בהם. חלפו השנים. חלק מן המורים הדגולים עברו מן העולם. הכלכלה והמדע הספרות והאמנות והעסקים משכו אליהם את מיטב הנוער (שלא לדבר על אמריקה וקנדה) ושכר המורים נשאר ללא שינוי משמעותי. ההוראה הפכה למקצוע שאיננו יכול לפרנס משפחה, ולכן לנחלתם של אלו שאינן מפרנסות, אלא בעיקר מסייעות לפרנסה. ומה לעשות, השוביניזם חוגג. כל מקצוע שאיננו מפרנס נעזב על-ידי הגברים, ומתאכלס על-ידי נשים. וככל שנמשך התהליך, ככל שיוקרתו של המקצוע כורסמה, כך הצטמצמה אוכלוסיית הבאים בשערי בית הספר לשתי קטגוריות עיקריות. המשוגעים/משוגעות לדבר, ואלו שאין להן ברירה אחרת. שלושה מילדי עברו ועוברים דרך גלגלי השיניים של מערכת החינוך. מספר המורות/מורים שהיו להם לדוגמא הוא פחות מאצבעות יד אחת. השאר עושים מה שעושים, ללא אהבה, ללא חמדה, לעתים מתוך שיעמום ואפילו שנאה, גם למקצוע וגם לתלמידים. וזה אחד מבתי הספר המעולים של אזור הדרום. רפורמה אחרי רפורמה מחוסר חזון המילה הנפוצה ביותר במערכת החינוך היא רפורמה. לא בדיוק עברית מצוחצחת. העיצוב מחדש מתחדש עלינו מדי שנה בשנה כמעט, כמקל לגרש את המורים/מורות הסוררים חזרה לבית הספר מן החופשה הגדולה. ברפורמה הבאה הכל ישתנה, ושום דבר לא משתנה. לא מכיוון שאין רעיונות, אלא מכיוון שאין חזון. האין חזון של מערכת החינוך הנוכחית הוא אחד, שקט תעשייתי. כיצד לפתוח ולסיים עוד שנה כאשר כולם מקטרים, מיללים, משמיצים ומכפישים, וכולם לא מרוצים, אך המערכת פועלת, איכשהו. יש ציוני בגרות, איכשהו. תלמידים מגיעים לצבא כאשר מטענם התרבותי, הערכי, הגיאוגרפי, הציוני, איננו קשור כלל למה שעשו בבית הספר, אלא להשקעה של הוריהם וסביבתם. משתמטים מגיעים לאזרחות עם אותו מטען של דלות ערכית, ואפס ציונות. חרדים מגיעים לישיבה עם אפס תובנה של הארץ בה הם חיים, ועוד אפס ציונות. ערבים מגיעים לאוניברסיטה ולביטוח הלאומי עם מטען של שטנה ומרמור על עצם קיומה של מדינת ישראל. וכך מתגלגלים משנה לשנה, וסומכים על הגניוס היהודי שיפתור את הכל איכשהו, שינצח בנקודות איכשהו, שהאמא היהודיה תצליח להכשיר יהודים לחיים למרות בית הספר, ולא בזכותו. אכן תמונות קשות. כמו קסאמים מזה 7 שנים, מתאבדים מזה 15 שנה, אינטיפאדה מזה 20 שנה, מרדפים מזה 40 שנה, פדאיונים מזה 60 שנה, פרעות מזה 80 שנה, הכל תולדה של התעלמות מן המציאות , והתנהלות איכשהו ללא ניסיון אמיתי להבין מדוע. המדוע הוא תמורה עלובה למורים וחלוקה למגזרים. אי אפשר להביא איכות למערכת שלא מאפשרת להתפרנס. איש לא רוצה רופא שרק חושב כיצד לסחוט את החולה כדי להשלים הכנסה. איש לא רוצה פקיד בנק החושב ללא הרף כיצד למשוך מחשבון לקוחותיו. איש לא רוצה שוטר שנאלץ לקבל שלמונים כדי לקנות לילד נעליים. איש לא רוצה שופט שעיניו משוטטות אחרי שוחד. איש לא צריך לרצות מורה ששונאת את עבודתה, ומתייחסת אליה כרעה חולה שאין ממנה מפלט. האמינו לי שאני פגשתי כאלה, וילדי פגשו כאלו. מקצוע ההוראה חייב להיות מקצוע המכבד את בעליו ונשותיו, מקצוע שיוקרתו תואמת לתמונת המורה הנאצל של פעם. כל זה עולה הרבה כסף, והשאלה היא מהיכן הכסף. השאלה היא לאן נעלם הכסף שכבר עתה מושקע במערכת. הכסף נעלם ברשויות המקומיות שהן בור ללא תחתית של שחיתות. משרד החינוך מעביר תקציב לרשויות ואלו מחלקות אותו לא לפי צרכי החינוך אלא לפי הפוליטיקה המקומית. ברשויות ששמות את החינוך בראש מעיניהן יש שמונים אחוז זכאות לבגרות, ובאלו שהחינוך איננו אלא עוד צינור ליניקת כסף מעטיני המדינה האחוז הוא שליש ורבע. האם יש לדבר פתרונים? כמובן שכן. ועדת דוברת כבר קבעה את הפתרונים על-ידי הפיכת משרד החינוך לגוף מייעץ בלבד, ואילו מימון החינוך יועבר למנהלות אזוריות. הללו יתחרו ביניהן על המורים הטובים, על התושבים שמשלמים ארנונה כחוק, ואילו המדינה תשמש כמאזנת לטובת אלו שפועלים כחוק אך ידם אינה משגת. אלו שלא פועלים כחוק, שתוכנית הלימודים שלהם רווית בוז לערכים, לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, שאינם עומדים בתקנים מקצועיים וערכיים, לא יקבלו תקציב. כך יופנה הכסף למקום בו הוא מועיל, וזה לתגמול נאות לעושים במלאכה, המחנכים והמורים. לקריאה נוספת. http://www.global-report.net/a.php?c=levin&a=282&rc=levin