מצב רגשי קשה של הילד שלי ותגובה נדירה על הפרידה ביני לבעלי
הי שלום,
הבן שלי בן 7, בכיתה א'. בן יחיד.
אני ואבא שלו החלטנו להיפרד אחרי שנים רבות של עליות ומורדות ביחסים.
מגיל 5 שמנו לב להתקפי זעם אצל הילד והלכנו להדרכת הורים. אחרי שעלה לכיתה א' הכל התעצם כנראה גם בגלל המתח שקיים בבית. לכן החלטנו, בייעוץ של פסיכולוגית ילדים, לפרק את החבילה המעופשת הזאת, כי זה עושה נזק לשלושתינו. זה קורה השבוע.!!!!
מתחילת השנה הילד התחיל יותר ויותר להרביץ בבית ספר (גם בגן זה היה אבל לא מעבר לרגיל). למשל: לתת אגרוף לילד אחר (קרה פעם אחת), לשבור צבעים של ילדים, לקשקש בחוברות ובמחברות שלו באמצע השיעור, ובבית זה עדיין ממשיך - התקפי זעם, שבירת חפצים - והסיוט אינו נגמר.
עם כל המודעות שלנו עכשיו וההבנה שצריך איפוק וסבלנות לצד הבהרת גבולות, הקושי הוא נוראי!!!
הדבר הכי מדהים הוא שכשסיפרנו לו שאנחנו נפרדים הוא פשוט שמח. שגם זה הדהים אותנו. הוא ממש רצה שאבא שלו כבר יעבור לבית אחר). הבנו שהוא כל כך מבין את המצב ושהמתח הזה שיגע אותו. אני עדיין בשוק מזה שאני כותבת את זה.
בבקרים הוא לא רוצה לצאת לבית הספר. הוא לא אומר בפירוש "לא רוצה" אבל הוא מותח זמן, מחפש משחקים ש"פתאום" נזכר בהם, משחק , לא יוצא מהדלת. ניסינו כל מיני שיטות(לשים בגדים ברכב, לצאת ולפתוח את הדלת ואז הוא אמור לבוא) אבל הוא כבר לא שם על זה כמעט ומאחר המון. אנחנו מבינים מהפסיכולוגית שאלה חרדות ממה הולך להיחות לו בבית ספר כל יום. כואב לנו הלב.
ואני עצמי כבר לא יודעת מה לעשות. עם כל הסבלנות שלי אני מתפרקת מההתמודדות הזו.
רציתי גם לדעת אם יש מרכזי טיפול שלא גובים מאות שקלים לשעה, שבהם אפשר לטפל בילד אינטנסיבי. כי אין לנו כבר כסף לפסיכולוגית הפרטית (בקופות אין תורים!).
לפני סיום חשוב לי לציין, (כי רגשות האשם עובדים שעות נוספות ) - שהבן שלי מוצלח בלימודים, אוהב מוזיקה, חברותי ותקשורתי עם בני גילו (לא עם מבוגרים), ואהוב על חבריו מאוד. רק ההתקפי זעם והסיכון - שהוא יכול לפגוע בעצמו ובסביבה הורסים את הטוב שקיים.
אודה לכם על כל מילת עידוד, תשובות וכל דבר שקצת ייתן לי מנוחה.
תודה רבה..
הי שלום,
הבן שלי בן 7, בכיתה א'. בן יחיד.
אני ואבא שלו החלטנו להיפרד אחרי שנים רבות של עליות ומורדות ביחסים.
מגיל 5 שמנו לב להתקפי זעם אצל הילד והלכנו להדרכת הורים. אחרי שעלה לכיתה א' הכל התעצם כנראה גם בגלל המתח שקיים בבית. לכן החלטנו, בייעוץ של פסיכולוגית ילדים, לפרק את החבילה המעופשת הזאת, כי זה עושה נזק לשלושתינו. זה קורה השבוע.!!!!
מתחילת השנה הילד התחיל יותר ויותר להרביץ בבית ספר (גם בגן זה היה אבל לא מעבר לרגיל). למשל: לתת אגרוף לילד אחר (קרה פעם אחת), לשבור צבעים של ילדים, לקשקש בחוברות ובמחברות שלו באמצע השיעור, ובבית זה עדיין ממשיך - התקפי זעם, שבירת חפצים - והסיוט אינו נגמר.
עם כל המודעות שלנו עכשיו וההבנה שצריך איפוק וסבלנות לצד הבהרת גבולות, הקושי הוא נוראי!!!
הדבר הכי מדהים הוא שכשסיפרנו לו שאנחנו נפרדים הוא פשוט שמח. שגם זה הדהים אותנו. הוא ממש רצה שאבא שלו כבר יעבור לבית אחר). הבנו שהוא כל כך מבין את המצב ושהמתח הזה שיגע אותו. אני עדיין בשוק מזה שאני כותבת את זה.
בבקרים הוא לא רוצה לצאת לבית הספר. הוא לא אומר בפירוש "לא רוצה" אבל הוא מותח זמן, מחפש משחקים ש"פתאום" נזכר בהם, משחק , לא יוצא מהדלת. ניסינו כל מיני שיטות(לשים בגדים ברכב, לצאת ולפתוח את הדלת ואז הוא אמור לבוא) אבל הוא כבר לא שם על זה כמעט ומאחר המון. אנחנו מבינים מהפסיכולוגית שאלה חרדות ממה הולך להיחות לו בבית ספר כל יום. כואב לנו הלב.
ואני עצמי כבר לא יודעת מה לעשות. עם כל הסבלנות שלי אני מתפרקת מההתמודדות הזו.
רציתי גם לדעת אם יש מרכזי טיפול שלא גובים מאות שקלים לשעה, שבהם אפשר לטפל בילד אינטנסיבי. כי אין לנו כבר כסף לפסיכולוגית הפרטית (בקופות אין תורים!).
לפני סיום חשוב לי לציין, (כי רגשות האשם עובדים שעות נוספות ) - שהבן שלי מוצלח בלימודים, אוהב מוזיקה, חברותי ותקשורתי עם בני גילו (לא עם מבוגרים), ואהוב על חבריו מאוד. רק ההתקפי זעם והסיכון - שהוא יכול לפגוע בעצמו ובסביבה הורסים את הטוב שקיים.
אודה לכם על כל מילת עידוד, תשובות וכל דבר שקצת ייתן לי מנוחה.
תודה רבה..