מצוקה נפשית בגלל העבודה

דפי90

New member
מצוקה נפשית בגלל העבודה
היי, אני חדשה.
אני כותבת כדי לפרוק, בעקבות הרגשה שלא עוזבת אותי בשבועות האחרונים.
אני בת 29 ויש לי היסטוריה עם דיכאון וחרדה. בעבר הייתי במצב מאוד קשה, ברמה ששקלתי אשפוז. עם הזמן הצלחתי להתגבר על הקשיים שלי, ירדתי בהדרגה מהכדורים שלקחתי ובאמת שבשנתיים האחרונות המצב הנפשי שלי היה מאוזן.

בינואר האחרון מצאתי עבודה חדשה, בעקבות מעבר דירה. מאז לאט לאט המצב הנפשי שלי החל להידרדר משמעותית - בגלל הבוסית במקום הזה.
מדובר במישהי מאוד קשה, מאוד תובענית, מתפרצת פתאום ללא סיבה, תמיד מדברת בטון מאשים ותוקפני, בודקת כל חצי שעה מה העובדים עושים. כבר בשבוע הראשון שלי שם, כשעוד הייתי צמודה לאחת העובדות ולא עבדתי באופן עצמאי בכלל, היא התחילה לצרוח עליי בגלל שלא סגרתי ספק מסוים (כאמור עוד לא הייתי במצב לסגור משהו, הגעתי לשם בלי ניסיון קודם בתחום הזה).
עובדות אחרות אמרו לי שלדעתן היא סימנה אותי, כי זה כבר בולט שהיא מדברת עוד יותר מגעיל כלפיי.
ככל שהתקריות איתה הצטברו, המצב שלי החמיר והתחלתי לפחד ללכת לעבודה. כל אינטרקציה הכי קטנה איתה גורמת לי להרגשה נוראית, לרעד בכל הגוף ובכי. באופן כללי אני בוכה המון בשבועות האחרונים.

כשהתחיל עניין הקורונה העבירו אותנו לעבודה מהבית. במובן מסוים זו הייתה הצלה כי לא הייתי צריכה לראות אותה כל יום, אבל מצד שני היא פיתחה נטייה ליצור קשר גם מחוץ לשעות העבודה כי עכשיו מבחינתה כל היום הוא יום עבודה אחר ארוך כנראה. היא פתאום מתקשרת בערב או שולחת הודעות בלילה. אפילו במוצ"ש פתאום היא התחילה לשאול אותי שאלות בנוגע למשימות שיש לי בעבודה.
אני אדם מאוד מאוד רגיש, מאוד. וכל הצעקות ממנה, הנזיפות, התחושה הזו שלא משנה כמה אני אטרח בעבודה אני תמיד אהיה לא בסדר - כל זה משפיע עליי לעומק.
בזמן האחרון אין לי חשק לכלום, אני ישנה גרוע, אין לי תאבון. אני בוכה המון.
אתמול היא שוב התקשרה וצעקה עליי, הפעם בגלל שפניתי למשאבי אנוש. היא אסרה עליי לדבר עם אנשים אחרים בארגון (ופניתי למשאבי אנוש בדיוק בגלל המצב הזה).

אני מרגישה לכודה, כי המשק עכשיו בהקפאה בגלל הקורונה ואין כמעט מודעות דרושים. התחלתי לחפש עבודה כבר לפני שכל זה התחיל אבל כמובן שכל התהליכים הוקפאו.
קשה לי מאוד. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, חזרתי לאותו מצב נפשי שבו הייתי לפני שנים.
אני מרגישה שכל התקופה הארוכה בה נאבקתי כדי לשפר את החיים שלי ולצאת מהדיכאון נמחקה תוך 3 חודשים בהם אני עובדת.

כמובן שאני גם מרגישה אשמה בגלל שיש כל כך הרבה מובטלים עכשיו, ואני כביכול אמורה להיות אסירת תודה על העבודה הזו. אגב, זו גם הגישה של המנהלת, לכן היא עכשיו עוד יותר מרשה לעצמה להתעלל רגשית בעובדים - הרי אנחנו כלואים במצב שאין ממנו יציאה.

בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות כרגע אבל אני מרגישה נורא, אני רואה שזה כבר משפיע על הבריאות הפיזית שלי גם ואני מפחדת מההשלכות שיהיו לכל הסטרס הזה אחר כך. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהעובדה שאני מרגישה שאני הולכת למלחמה כל פעם שאני הולכת לעבודה או אפילו סתם פותחת מיילים, כי אני יודעת שאוטוטו היא תתפוצץ עליי.
רציתי לפרוק את זה ואולי למישהו יהיה משהו מנחם להגיד לי, כי כרגע אני במצב שבו אני רוצה שכל העולם יתפוצץ, רק שישחררו אותי מהמקום ההוא.
 

DOCTOR W H O

Member
מנהל
היי דפי, ברוכה הבאה

קודם כל אני שולחת חיבוק עוטף ואוהב
.
זה בכלל לא קל מה שאת עוברת.
את לא חייבת להגיד תודה על כלום, בין אם יש מלא מובטלים או לא.
כל עוד העבודה ממררת לך את החיים וזה בדיוק מה שהיא עושה, אפילו עבודה של מיליון דולר ליום לא שווה אותה!
אני מציעה שתעשי הערכת מצב בראש.
תדמייני שני מצבים.
אחד כשאת מתפטרת והשני שאת עדיין עובדת איתה.
תעשי הערכת מצב מה יקל עלייך משמעותית.
ובכנות? המשק מתחיל להשתחרר לאט לאט, ואני מאמינה שתמצאי עבודה פי מיליון טובה יותר ולא מלחיצה.
נכון, יקח מעט יותר זמן, אבל את תמצאי ובגדול.
בנוסף, היא עושה דברים שאסור לה, וזה לא משנה אם זה עבודה מהבית, יש שעות, ויש גם יחס נוראי.
את יכולה בהחלט להתלונן על הרעה בתנאים, זה קורה בהמון מקומות.
שקט נפשי חשוב יותר מהכל.
 
למעלה