מרגישה שאני צריכה לכתוב.

מרגישה שאני צריכה לכתוב.

יש נושא שמציק לי כבר הרבה הרבה זמן ואין לי ממש עם מי לדבר עליו. לפחות לא מישהו שיש לו רעיון לייעץ לי מה לעשות. ראיתי פה הודעה של בחור בן 22 שפשוט מרגיש שאין לו מושג מי החברים שלו עכשיו, כי הם לאט לאט נעלמו. לי נראה שאצלי המצב יותר גרוע... מאז שאני זוכרת את עצמי פשוט לא הצלחתי להתחבר עם אנשים, או שפשוט הרגשתי דחיה חברתית מאיזושהי סיבה. ההורים שלי היו ההפך הגמור מלעודד חברות. הם פשוט עשו הכול כדי שלא יהיו לי חברים. באמת. דמיינו לכם ילדה שמעולם לא היתה בבית של ילד אחר. ועכשיו תוסיפו את החלק הבא של המשפט : עד גיל 15. ושלא תחשבו - היא נלחמה המון. תראו מה עושים הורים מגוננים מדי. פשוט תראו. ההורים שלי שלחו אותי לכל חוג שהם מצאו כדי שפשוט לא יהיה לי משעמם. ותראו מה הם באמת קיבלו, ילדה מוכשרת מאוד בהרבה תחומים שפשוט אין לה יכולות חברתיות בשיט. את כל החברויות שלי מאוד קל לספור, כי שום חברות לא יכולה להתקיים תוך כדי זמן מוגבל בבית ספר או בחוג. היו לי אולי כמה חברות ביסודי, בחטיבה לא באמת היו לי חברים. זאת היתה תקופה מאוד קשה להיות בה בלי חברים ( המקובלים וכל זה ). נראה לי שבעיקר אז החלטתי להתחיל לשנוא את עצמי והערך העצמי נעלם עם התמימות החברתית שלי. הרגשתי כמו אוויר בכל מקום. שלא באמת אכפת למישהו אם אני שם או לא. שאין לי מושג באמת מה אני עושה, למה אני שם. מי אני בכלל. בתיכון היתה נקודת אור קטנטנה. אחרי שנה מאוד גרועה מבחינה חברתית, שבה לא היו לי חברים מלבד כמה חברים ללימודים ( והכוונה בדיוק בלימודים. לא מעבר לזמן הלימודים ), הכרתי כמה חברים ונעשנו חברים מאוד טובים. כלומר, מבחינתי היינו חברים טובים מאוד - כי לא באמת הכרתי את המושג של חברות. באותו זמן הכרתי בחור שלימים היה חבר שלי והיה גם חבר טוב. וזהו, התגייסתי, ושוב הכול מהתחלה. החברים לא רצו לשמור על קשר. מה זה לא רצו - ניסיתי הכול. התקשרתי המון פעמים, הזמנתי בכל דרך אפשרית, כל אחד פתח מעגל חברים בצבא וסגר את המעגל שלנו. זהו, נשאר לי החבר האחד שלי, והכרתי עוד אנשים בצבא, שספורים מהם היו אנשי שיחה ואולי יצאתי איתם כמה פעמים ספורות ( שאלה אולי הפעמים היחידות שבאמת יצאתי למפגשים חברתיים מעבר למסיבות כיתה של גיל עשרה או איזה 2 מפגשי שכבה בתיכון )..... בקיצור, פשוט כשלון. ובאמת שאני אדם חברותי, שעובד על הבטחון העצמי שלו עוד מאז שהתחיל להעלם. אחרי שהשתחררתי מהצבא חשבתי שהכול יהיה ורוד, שיהיו לי אפשרויות חדשות ושהכול יהיה טוב יותר - וטעיתי בגדול. בלי לדעת ובלי להרגיש - ממש כמה ימים אחרי השחרור שלי שקעתי בדכאון. דכאון אמיתי. פשוט חצי שנה לא יצאתי מהבית. לא רציתי כלום. הרגשתי רק רע כל היום. הרגשתי שאין לי סיבה לחיות. הרגשתי שלכולם יש חברים ולי אין. ולא עניין אותי שאני עוד צעירה. עניין אותי שרע לי עכשיו ואני רוצה שזה ישתנה. אבל דכאון אוכל אותך. לא אכפת לו מה נכון, אכפת לו מה ההרגשה הרעה שעוברת עליך עכשיו. אחרי חצי שנה הלכתי לטיפול של כמה חודשים. הטיפול נתן לי המון וגם חזרתי לכושר (שחיה) אחרי שהפסיכולוג המליץ לי לעשות זאת. השתקמתי והפכתי להיות אדם אחר. הרגשתי שנולדתי מחדש, אפילו אם בסה"כ עם שינוי קטן. התברר שהדכאון נבע ברובו מחרדה ולכן למדתי גם שיטות להתמודד עם החרדה שעזרו לי, והפכו אותי לאדם שלו יותר. עכשיו אני סטודנטית, ומנסה ליצור קשרים וחברויות חדשות אבל הפער החברתי, זה לא משהו שאפשר להסביר במילים לאדם שיצר המון קשרים חברתיים, גם אם קטנים, בגילאים שונים. אני מרגישה ממש על עצמי בהמון דברים שפשוט מבחינה נפשית חסר לי חלק שיש לאחרים. לא יודעת מה זה בדיוק. אני רק יודעת שרק אדם שיצר כל כך מעט התנגשויות חברתיות פשוט יודע איך אני מרגישה. הפסיכולוג שלי בעצמו אמר שיש לזה השלכות הרסניות להתגוננות הזאת של ההורים. בקיצור, קשה לי. אני מנסה ליצור קשרים אבל זה תמיד מרגיש כאילו מחר כבר לא יהיה קשר כזה וכאילו אנשים לא באמת נהנים מחברתי. יש קודים חברתיים שבלי נסיון חברתי פשוט אי אפשר להתמודד איתם בתור אדם כמוני. בשירות הצבאי שלי ממש לראשונה נתקלתי בכלל במצבים האלה. אני לא מכירה שום אדם במצבי, והאמת שגם לא מעניין אותי להכיר. אני פשוט רוצה להאיר את עיניכם על דבר אחד: בבקשה אל תעשו את זה לילדים שלכם. חברים זה באמת הדבר הכי חשוב בעולם, גם מהמעט שזכיתי להכיר בו. אז בבקשה.
 
החיים יפים

חמודה..מניסיון אישי שלי שאינו שונה בהרבה משלך, אני מציעה לך להרפות מהניסיונות להתחבב על החברה. ברגע שלא תנסי למצוא חן בעיני הסביבה, תראי כמה מהר אחרים ימשכו אלייך. מה בעצם את מפסידה? תהני מהחיים כפי שהם, תעריכי את עצמך ואת הכישרונות שציינת שיש לך...זה יותר ממה שיש לרוב האנשים. תאמיני בעצמך...מי שאת לא תלוי במי שהם חברייך. סגנון החינוך של הורייך אולי קיצוני (גם החינוך שלי היה קיצוני) אך אין זה מחייב להכתיב לך את כל חייך. חיי את היום, נסי לשפר את מה שאפשר למען היום והעתיד שלך ולא את העבר. כי העבר תמיד ישאר בעבר. תצרי לעצמך חיים יפים. ובאמת באמת עניין החברויות הוא שולי...חייך יכולים להיות יפים, מגוונים, מאושרים בהתאם לאיך שאת תנתבי אותם. ב ה צ ל ח ה
 

א2008

New member
חברים?

אני מאוד מבין את מה שכתבת--את הרוב--לא שהייתי במצב כזה--אבל חברים תמיד באים והולכים--על הטובים מבינהם צריך לשמור-ולא תמיד זה בשליטה שלך......חברים הם לא הדבר הכי חשוב בעולם אלא המשפחה--אבל מאחר והרקע שלך שונה {במילים עדינות} אז אני מבין אותך--עושה רושם שאת עדיין צעירה מאוד......אחרי הצבא כל אחד הולך לכיוון אחר-- לפני הצבא היו לי המון חברים ומכרים.....רובם המוחלט נעלמו--ואני מנגד, תמיד שמרתי על קשר וניסית ללכד שוב את כל החבורה- ובאותה התקופה מעולם לא נתקלתי בחוסר יוזמה כזה מצידם--אבל אנשים משתנים --וזה קורה כי הם בעצמם לא מרגישים את זה אחרת היו נשארים כמו שהם......נכון פספסת בזכות ההורים המהוללים שלך לא מעט- אבל יש לפנייך המון- היית אז צריכה להתמרד ולהיות בעלת עמוד שדרה משלך-עם החלטות ועקרונות.........אז באיזשהוא שלב את תביני את זה רק שזה יהיה קצת.אבל קצת יותר מאוחר.....אני בעצמי הייתי הרבה זמן קרוב למצבים כאלה בעצמי- הייתי פשוט "סוליסט" אהבתי להיות בבועה שלי ושאף אחד אחר לא היה מפריע לי--כך הייתי מקבל את מה שאני רוצה......אבל היו רק תקופות כאלה ולפעמים עדיין יש--אבל זה בא ממני ולא בהשפעה של מישהו אחר--לאף אחד מעולם לא היתה השפעה קריטית עלי.......ההתגוננות של ההורים שלך כמו שאת מתארת מזמן היתה צריכה לסמן לך שמשהו לא בסדר.........לפי מה שקראתי לא הראית כל סימן של התנגדות--ובגלל זה כל הסיפור נמשך פרק זמן שהספיק לגרום לך להפסדים.......זה לא קשור לביטחון עצמי כל כך--הכל עניין של כימייה...........
 
למעלה