השיעמם הוא חלק מהאישיות שלי, אין לי עניין מיוחד לחיות. וזה מציק שאין מה לעשות כמעט אף פעם, או שיש אבל אחוז הנאה מאוד מצומצם, ומכאן מתחילות כל התחושות הרעות, כי אין באמת אפשרות להישאר אדיש ומשועמם כל הזמן, זה גורר את הבעיות הנפשיות
אני לא אומרת שאנחנו בנויים אותו דבר ואינני מתכוונת לפתוח על זה דיון פילוסופי אבל ממה שלמדתי על עצמי בתור אדם עם אנהדוניה די כרונית וכבדה ועם כוחות מוגבלים זה שגם אם אינני זקוקה להמון חברים ואנשים סביבי יש משהו בדינמיקות של קבוצה שיוצרות הנעה.
בין אם הולכים למקום עם קבוצת אנשים כמו עבודה או חוג, בין אם נפגשים עם אנשים ומטפחים קשרים זה מוציא מהמעגל של השעמום וחוסר התוחלת לפחות במידת מה וגם האנרגיה שבשינוי ומהאנשים בסביבה עוזרת לפעמים למצוא כוחות גם להשקיע אנרגיה בדברים האישיים שלך.
מקווה שהובנתי כמובן הכל במידה אותי אנשים מעייפים אז אני לא ארצה עכשיו מלא חברים אבל משקיעים אדם פה אדם שם לצאת למקום עם אנשים כאן וכולי
עדיף עם מצע משותף אך לא חובה להתבונן בדרכי התקשורת שלהם אפשר לקבל בדרך זו אנרגיות.
בנוסף יש אנשים שאוהבים שמקשיבים להם אם אתה יודע להקשיב זה נכס יקר ערך בתקשורת בינאישית אומרת מישהי שבצד הדברן לרב והצד שמתקשה להקשיב
הם טעו בכך שחשבו שאישיות היא סוג מסוים של רכוש, כמו חליפה שמישהו לובש. אולם מה קיים מלבד האישיות? כמה עצמות ובשר. אוסף של סטטיסטיקה משפטית, אולי, אבל בטח לא אדם. העצמות והבשר, והסטטיסטיקה המשפטית, הינם הבגדים שלובשת האישיות, ולא להפך.
- רוברט מ. פירסיג
{ מתוך הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" }
אתה משועמם כי אף אחד לא סומך עליך.
שתתחיל באמת לעזור, תראה שלא יהיה רגע דל.