משפחה
הבית ממנו בא היה עצוב נורא. אמא שפירנסה בעבודה קשה, אבא לא היה ואח שחי את חייו, לא ממש התיחס, לא ממש ראה. היא באה מבית שמח, הורים, שני אחים וכלבה, המון אכפתיות ואהבה. התחברו בעזרת ידידה, היא רצתה לשנות את חייו, להכניס לתוכם רוך, שמחה והמון אהבה. התחתנו, הוא למד, היא פירנסה ואחרי כמה חודשים כבר הבינה שיש בעיה ``את לא מנקה טוב`` , ``למה את יוצאת עם חברה``, ``את בזבזנית נורא`` מילים שפגעו בה, ולא משנה מה עשתה, תמיד היתה לא בסדר, תמיד נתן לה להרגיש נורא. היא כעסה, התווכחה ועד שעשתה צעד, כבר נשאה ילד ברחמה, הוא ישנה את האוירה כך חשבה, אני לא שומעת, שיאמר כל מה שיאמר, יש לי את ילדי זה העיקר. והשנים חלפו ומילותיו דקרו, פצעו והיא לא ויתרה, הוא עוד ישתנה היא חשבה. בעבודתה נישאה על כפיים, על חריצותה, שיכלה, רעיונותיה, רק בביתה שלה היתה כלום, אפס מאופס, אסירה. ומילותיו הכאיבו לנפשה ולא סיפרה, לא שיתפה, על חזות מאושרת, חייכנית כל הזמן שמרה. והילד הנוסף הגיח לעולמה, הכניס קצת אושר ושמחה אבל רק לתקופה קצרצרה. היא חזרה להיות המחצלת בדלת הכניסה, מאישה רכה, אוהבת הפכה להיות אטומה, שותקת, שונה, ליבה נקרע, גופה נתן אותותיו, בית קברות יותר שמח מהבית שלה. ויום אחד החליטה שדי לה להרגיש נרמסת, עצובה, לילדיה ולה מגיע בית חופשי שמח התגרשה והוא היה המום, לא הבין מה היא רוצה ``אני לא מכה, אני לא שותה, אני עובד, מביא אוכל, יש לך הכל אישה מה הבעיה?`` הוא לא השכיל לראות את שראו כולם, את עיניה הכבויות, את שברונה, איך היכו מילותיו בנפשה, את עצבונה, את גופה שהזקין במליון שנה. היא למדה, היא כבר לא תמימה, היא יותר לא מפנימה, היא מדברת, מספרת, היא כבר לא שותקת, היא כבר לא רוצה לשנות, היא למדה שיש בה המון כוח ועוצמה. והיום בבית שלה יש כבוד לזולת ואיכפתיות והמון אהבה, לפעמים עצוב בו ויש מצוקה אבל ההתמודדות היא שונה, יש לה את כוחה שלה, יש לה תמיכה מהחברים, מהמשפחה. והיא אופטמית, יום אחד הם יהיו שוב משפחה, לא איתו כמובן.
הבית ממנו בא היה עצוב נורא. אמא שפירנסה בעבודה קשה, אבא לא היה ואח שחי את חייו, לא ממש התיחס, לא ממש ראה. היא באה מבית שמח, הורים, שני אחים וכלבה, המון אכפתיות ואהבה. התחברו בעזרת ידידה, היא רצתה לשנות את חייו, להכניס לתוכם רוך, שמחה והמון אהבה. התחתנו, הוא למד, היא פירנסה ואחרי כמה חודשים כבר הבינה שיש בעיה ``את לא מנקה טוב`` , ``למה את יוצאת עם חברה``, ``את בזבזנית נורא`` מילים שפגעו בה, ולא משנה מה עשתה, תמיד היתה לא בסדר, תמיד נתן לה להרגיש נורא. היא כעסה, התווכחה ועד שעשתה צעד, כבר נשאה ילד ברחמה, הוא ישנה את האוירה כך חשבה, אני לא שומעת, שיאמר כל מה שיאמר, יש לי את ילדי זה העיקר. והשנים חלפו ומילותיו דקרו, פצעו והיא לא ויתרה, הוא עוד ישתנה היא חשבה. בעבודתה נישאה על כפיים, על חריצותה, שיכלה, רעיונותיה, רק בביתה שלה היתה כלום, אפס מאופס, אסירה. ומילותיו הכאיבו לנפשה ולא סיפרה, לא שיתפה, על חזות מאושרת, חייכנית כל הזמן שמרה. והילד הנוסף הגיח לעולמה, הכניס קצת אושר ושמחה אבל רק לתקופה קצרצרה. היא חזרה להיות המחצלת בדלת הכניסה, מאישה רכה, אוהבת הפכה להיות אטומה, שותקת, שונה, ליבה נקרע, גופה נתן אותותיו, בית קברות יותר שמח מהבית שלה. ויום אחד החליטה שדי לה להרגיש נרמסת, עצובה, לילדיה ולה מגיע בית חופשי שמח התגרשה והוא היה המום, לא הבין מה היא רוצה ``אני לא מכה, אני לא שותה, אני עובד, מביא אוכל, יש לך הכל אישה מה הבעיה?`` הוא לא השכיל לראות את שראו כולם, את עיניה הכבויות, את שברונה, איך היכו מילותיו בנפשה, את עצבונה, את גופה שהזקין במליון שנה. היא למדה, היא כבר לא תמימה, היא יותר לא מפנימה, היא מדברת, מספרת, היא כבר לא שותקת, היא כבר לא רוצה לשנות, היא למדה שיש בה המון כוח ועוצמה. והיום בבית שלה יש כבוד לזולת ואיכפתיות והמון אהבה, לפעמים עצוב בו ויש מצוקה אבל ההתמודדות היא שונה, יש לה את כוחה שלה, יש לה תמיכה מהחברים, מהמשפחה. והיא אופטמית, יום אחד הם יהיו שוב משפחה, לא איתו כמובן.
)