StellarWind
New member
משפט של מעלה
גם זה עתיק אבל עדיין. XD משפט של מעלה המשרד שלי היה המשרד השישי במסדרון השישי של הקומה השישית. העובדה שעל דלת המשרד שלי התנוססו בגאון, באותיות זהב, המספרים "6-6-6", שם המשפחה שלי והמוניטין שיצא לי כשד-משחת מבריק הפכו להיות מושא לבדיחות פנימיות של החברה. אבל לא חשבתי שזה ימשוך אי פעם תשומת לב של משהו מעבר לכך. כמה שאני טעיתי. בבוקר יום קיץ לוהט אחד נכנס אל המשרד שלי אדון לבוש בחליפת ארמאני שחורה ומשקפי שמש. הוא הציג את עצמו בצורה מאוד מכובדת, והושיט לי כרטיס ביקור מסוגנן. "לוציפר דיאבלו, מלאך של בור תחתיות ושות`". הוא אמר לי שהוא בא אלי בחיפוש אחר ייעוץ משפטי. כששאלתי אותו לשם מה מלאך של בור תחתיות צריך ייעוץ משפטי, הוא חייך אלי חיוך זדוני והפנה אליי בנון-שאלאנטיות אופיינית את השאלה הבאה: "מר דיימון, מה היית אומר אם הייתי מציע לך למכור את נשמתך?" אמרתי לו, בבדיחות הדעת, שאני עורך-דין ושעם כל הכבוד, אין לנו אחת כזאת. זו פשוט פריווילגיה שהתפקיד לא מרשה לנו להחזיק. "באמת שמתי לב לכך שההילה שלך קצת חיוורת, מר דיימון." הוא אמר לי במבט של דאגה כנה "אולי כדאי שתבדוק את זה. בכל מקרה, לא לשם כך באתי אליך. באתי אליך כיוון שאתה מדבר לגאלית שוטפת. אנחנו צריכים עזרה מאחד כמוך. אתה מבין, אנחנו לא ממש מומחים בתחום." "ובכן, הנה ההוכחה שעורכי-דין, למרות השמועות, לא באים מהגיהנום." חשבתי לעצמי בבדיחות הדעת. "וזה רק מוכיח שהגיהנום האמיתי נמצא עלי אדמות." הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותי "בינינו, רק אתם בני האדם יכולים לחשוב על דברים כמו ^בירוקרטיה^ למשל. פשוט מופלא." "למה דווקא אני?" שאלתי אותו "יש אנשים, אפילו בחברה שלי, שיש להם הרבה יותר ניסיון." "היינו צריכים מישהו מנוסה אבל עדיין צעיר ודינאמי. וחוץ מזה, אליך היה לנו הכי קל להגיע. מספר המשרד שלך, אתה יודע. אבל חזרה לעניין שלנו." הוא נקש על הקרקע שלוש פעמים ברגלו הימנית, ודף נייר בודד הופיע בענן של להבות וריחף מעל השולחן שלי. כמה גיצים בודדים עפו על כמה טיוטות של מסמכים חשובים. ואז, הלהבות כיבו את עצמן בהדרגה והדף נחת לי ישר מול העיניים. "ובכן, זו הבעיה." הוא אמר "מה שאתה רואה לפניך זו טיוטה של חוזה מכירת נשמה סטנדרטי. אנחנו מנסים לגבש את הפורמט כבר חמשת-אלפים שנה, ובינינו, אנחנו רוצים לשנות את התדמית של כל עניין מכירת הנשמות. אנחנו רוצים למצוא קהל יעד שמורכב לא רק מאנשים נואשים - לגרום למכירת הנשמה לשאול לנצח נצחים להיראות כמו משהו אטרקטיבי. כבר שכרנו מחלקת שיווק כדי לדאוג לפרסום - אבל בינינו, הייתי בסביבה מספיק זמן כדי לראות שככל שהחוזה יותר ארוך ומפוצץ, ככה יש יותר סיכוי שהקליינט יחתום עליו, ולו רק בגלל שהוא לא יודע על מה לכל השדים (אם תסלח לי על המליצה) הוא חותם. חוץ מזה, מסתובבות אצלנו שמועות שאנשים מהסוג שלך יכולים להגיד לאנשים אחרים ללכת לעזאזל בדרך שתגרום להם לארוז את המזוודות ולצפות לטיול של החיים שלהם. רצינו לבדוק אם זה נכון." במבט ראשון, ראיתי שיש בחוזה שלהם הרבה מן המשותף עם מצה של פסח - שניהם היו פריכים עם הרבה מאוד חורים - כל כך שקוף שכל אידיוט שיש לו ידע בסיסי במשפטים יוכל לנצל את החוזה כדי לסחוט אותם כאוות נפשו, ואני בטוח שהם לא ממש היו אוהבים את זה. הצעתי לו כוס קפה, והוא הנהן בהסכמה. "שחור, עם הל." הוא חייך חיוך מרושע - אך משועשע, כאילו הבין את האירוניה בבקשה שלו. הכנתי לו קפה, והוא התיישב מולי, לוקח לגימה עסיסית ומהנהן בראשו בהערכה. "ובכן, הבעיה העיקרית שלנו היא זו." תקעתי בו מבט משמעותי "הכל מנוסח בצורה יותר מדי ברורה. צריכים לבלבל את האויב. שפה גבוהה, סעיפים שמפנים לסעיפים אחרים... דף אחד זה אולי קצר ולעניין, אבל קצר ^מדי^ לעניין שלנו. עשרה דפים לפחות, אם אנחנו רוצים שזה יהיה יעיל מספיק. דבר שני..." ולפני ששמתי לב, נכנסתי לעבודה כאחוז תזזית. והוא ישב בי והביט בי בסבלנות, מרותק לחלוטין לז`ארגון. איני יודע כמה זמן עבר עד שלבסוף סיימתי - אך לבסוף הנחתי על השולחן ביני לבינו משהו חוזה מפורט ומושקע עם מספיק דפים כדי לגרום התקף-לב לפעיל להגנה על יערות-הגשם, וחייכתי. "ככה זה צריך להיראות." אמרתי לו "וזו רק טיוטה ראשונית. אני בטוח שהמומחים שלך יצליחו לשנות סעיפים בהתאם למה שצריך באותו הרגע." הוא עבר על הדפים. אחרי שלושה עמודים הוא נשבר. "מושלם!" הוא קרא באושר, והעיניים האדומות הזוהרות שלו נדלקו בצורה כזו שהלהבות המיסו את משקפי השמש שלבש. הוא נאנח ביאוש, משליך את גוש הפלסטיק המומס אל מבעד לחלון, ויצר זוג חדש לחלוטין מתוך האוויר. "עשית עבודה נפלאה, מר דיימון. אני לא יודע איך להודות לך." "אין צורך בתודות." אמרתי לו "עורכי-דין גדולים וחכמים ממני כבר עשו עסקאות עם השטן... למרות שלא נראה לי שאף אחד מהם לקח את הביטוי באופן כל-כך מילולי." "תמצא שחשבון הבנק שלך תפח בצורה משמעותית." הוא אמר לי בחיוך "אומרים שהכסף הוא מקור כל הרשע, אז ברור לך שיש לנו טונות מזה. אנחנו לא חוסכים במשאבים, אתה יודע. היה ^נהדר^ לעשות איתך עסקים, דיימון. אם תמשיך ככה, יש לך קריירה מזהירה לפניך." והוא קם, הסתובב, ויצא מהמשרד, מזמזם לעצמו את "Devil`s Dance" של מטאליקה. תגידו מה שאתם רוצים על השטן, לפחות יש לו טעם טוב במוזיקה. נשענתי לאחור בכורסת העור שלי וחיכיתי לפגישה השנייה שלי באותו היום. היא הגיעה אחרי חמש דקות - בלונדינית צעירה ובהירת-עיניים בחליפה לבנה מחוייטת. "אנג`לינה סלסטיאל, מלאכית שומרת." היא לחצה לי את היד בחמימות שלא הייתה יכולה להיות אנושית "קיבלנו עליך המלצות נפלאות מהלקוח הקודם שלך. תהינו אם תוכל לעזור לנו לסגור כמה קצוות בתנאי הכניסה לגן-העדן... עם כל הדתות שמסתובבות בעולם הזה, העסק הפך להיות קצת יותר מדי מסובך בשבילנו..."
גם זה עתיק אבל עדיין. XD משפט של מעלה המשרד שלי היה המשרד השישי במסדרון השישי של הקומה השישית. העובדה שעל דלת המשרד שלי התנוססו בגאון, באותיות זהב, המספרים "6-6-6", שם המשפחה שלי והמוניטין שיצא לי כשד-משחת מבריק הפכו להיות מושא לבדיחות פנימיות של החברה. אבל לא חשבתי שזה ימשוך אי פעם תשומת לב של משהו מעבר לכך. כמה שאני טעיתי. בבוקר יום קיץ לוהט אחד נכנס אל המשרד שלי אדון לבוש בחליפת ארמאני שחורה ומשקפי שמש. הוא הציג את עצמו בצורה מאוד מכובדת, והושיט לי כרטיס ביקור מסוגנן. "לוציפר דיאבלו, מלאך של בור תחתיות ושות`". הוא אמר לי שהוא בא אלי בחיפוש אחר ייעוץ משפטי. כששאלתי אותו לשם מה מלאך של בור תחתיות צריך ייעוץ משפטי, הוא חייך אלי חיוך זדוני והפנה אליי בנון-שאלאנטיות אופיינית את השאלה הבאה: "מר דיימון, מה היית אומר אם הייתי מציע לך למכור את נשמתך?" אמרתי לו, בבדיחות הדעת, שאני עורך-דין ושעם כל הכבוד, אין לנו אחת כזאת. זו פשוט פריווילגיה שהתפקיד לא מרשה לנו להחזיק. "באמת שמתי לב לכך שההילה שלך קצת חיוורת, מר דיימון." הוא אמר לי במבט של דאגה כנה "אולי כדאי שתבדוק את זה. בכל מקרה, לא לשם כך באתי אליך. באתי אליך כיוון שאתה מדבר לגאלית שוטפת. אנחנו צריכים עזרה מאחד כמוך. אתה מבין, אנחנו לא ממש מומחים בתחום." "ובכן, הנה ההוכחה שעורכי-דין, למרות השמועות, לא באים מהגיהנום." חשבתי לעצמי בבדיחות הדעת. "וזה רק מוכיח שהגיהנום האמיתי נמצא עלי אדמות." הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותי "בינינו, רק אתם בני האדם יכולים לחשוב על דברים כמו ^בירוקרטיה^ למשל. פשוט מופלא." "למה דווקא אני?" שאלתי אותו "יש אנשים, אפילו בחברה שלי, שיש להם הרבה יותר ניסיון." "היינו צריכים מישהו מנוסה אבל עדיין צעיר ודינאמי. וחוץ מזה, אליך היה לנו הכי קל להגיע. מספר המשרד שלך, אתה יודע. אבל חזרה לעניין שלנו." הוא נקש על הקרקע שלוש פעמים ברגלו הימנית, ודף נייר בודד הופיע בענן של להבות וריחף מעל השולחן שלי. כמה גיצים בודדים עפו על כמה טיוטות של מסמכים חשובים. ואז, הלהבות כיבו את עצמן בהדרגה והדף נחת לי ישר מול העיניים. "ובכן, זו הבעיה." הוא אמר "מה שאתה רואה לפניך זו טיוטה של חוזה מכירת נשמה סטנדרטי. אנחנו מנסים לגבש את הפורמט כבר חמשת-אלפים שנה, ובינינו, אנחנו רוצים לשנות את התדמית של כל עניין מכירת הנשמות. אנחנו רוצים למצוא קהל יעד שמורכב לא רק מאנשים נואשים - לגרום למכירת הנשמה לשאול לנצח נצחים להיראות כמו משהו אטרקטיבי. כבר שכרנו מחלקת שיווק כדי לדאוג לפרסום - אבל בינינו, הייתי בסביבה מספיק זמן כדי לראות שככל שהחוזה יותר ארוך ומפוצץ, ככה יש יותר סיכוי שהקליינט יחתום עליו, ולו רק בגלל שהוא לא יודע על מה לכל השדים (אם תסלח לי על המליצה) הוא חותם. חוץ מזה, מסתובבות אצלנו שמועות שאנשים מהסוג שלך יכולים להגיד לאנשים אחרים ללכת לעזאזל בדרך שתגרום להם לארוז את המזוודות ולצפות לטיול של החיים שלהם. רצינו לבדוק אם זה נכון." במבט ראשון, ראיתי שיש בחוזה שלהם הרבה מן המשותף עם מצה של פסח - שניהם היו פריכים עם הרבה מאוד חורים - כל כך שקוף שכל אידיוט שיש לו ידע בסיסי במשפטים יוכל לנצל את החוזה כדי לסחוט אותם כאוות נפשו, ואני בטוח שהם לא ממש היו אוהבים את זה. הצעתי לו כוס קפה, והוא הנהן בהסכמה. "שחור, עם הל." הוא חייך חיוך מרושע - אך משועשע, כאילו הבין את האירוניה בבקשה שלו. הכנתי לו קפה, והוא התיישב מולי, לוקח לגימה עסיסית ומהנהן בראשו בהערכה. "ובכן, הבעיה העיקרית שלנו היא זו." תקעתי בו מבט משמעותי "הכל מנוסח בצורה יותר מדי ברורה. צריכים לבלבל את האויב. שפה גבוהה, סעיפים שמפנים לסעיפים אחרים... דף אחד זה אולי קצר ולעניין, אבל קצר ^מדי^ לעניין שלנו. עשרה דפים לפחות, אם אנחנו רוצים שזה יהיה יעיל מספיק. דבר שני..." ולפני ששמתי לב, נכנסתי לעבודה כאחוז תזזית. והוא ישב בי והביט בי בסבלנות, מרותק לחלוטין לז`ארגון. איני יודע כמה זמן עבר עד שלבסוף סיימתי - אך לבסוף הנחתי על השולחן ביני לבינו משהו חוזה מפורט ומושקע עם מספיק דפים כדי לגרום התקף-לב לפעיל להגנה על יערות-הגשם, וחייכתי. "ככה זה צריך להיראות." אמרתי לו "וזו רק טיוטה ראשונית. אני בטוח שהמומחים שלך יצליחו לשנות סעיפים בהתאם למה שצריך באותו הרגע." הוא עבר על הדפים. אחרי שלושה עמודים הוא נשבר. "מושלם!" הוא קרא באושר, והעיניים האדומות הזוהרות שלו נדלקו בצורה כזו שהלהבות המיסו את משקפי השמש שלבש. הוא נאנח ביאוש, משליך את גוש הפלסטיק המומס אל מבעד לחלון, ויצר זוג חדש לחלוטין מתוך האוויר. "עשית עבודה נפלאה, מר דיימון. אני לא יודע איך להודות לך." "אין צורך בתודות." אמרתי לו "עורכי-דין גדולים וחכמים ממני כבר עשו עסקאות עם השטן... למרות שלא נראה לי שאף אחד מהם לקח את הביטוי באופן כל-כך מילולי." "תמצא שחשבון הבנק שלך תפח בצורה משמעותית." הוא אמר לי בחיוך "אומרים שהכסף הוא מקור כל הרשע, אז ברור לך שיש לנו טונות מזה. אנחנו לא חוסכים במשאבים, אתה יודע. היה ^נהדר^ לעשות איתך עסקים, דיימון. אם תמשיך ככה, יש לך קריירה מזהירה לפניך." והוא קם, הסתובב, ויצא מהמשרד, מזמזם לעצמו את "Devil`s Dance" של מטאליקה. תגידו מה שאתם רוצים על השטן, לפחות יש לו טעם טוב במוזיקה. נשענתי לאחור בכורסת העור שלי וחיכיתי לפגישה השנייה שלי באותו היום. היא הגיעה אחרי חמש דקות - בלונדינית צעירה ובהירת-עיניים בחליפה לבנה מחוייטת. "אנג`לינה סלסטיאל, מלאכית שומרת." היא לחצה לי את היד בחמימות שלא הייתה יכולה להיות אנושית "קיבלנו עליך המלצות נפלאות מהלקוח הקודם שלך. תהינו אם תוכל לעזור לנו לסגור כמה קצוות בתנאי הכניסה לגן-העדן... עם כל הדתות שמסתובבות בעולם הזה, העסק הפך להיות קצת יותר מדי מסובך בשבילנו..."
