ש י ר י ת ה
New member
מתלבטת אם להציג את עצמי כאן
אני אם לילדה מקסימה, מתוקה, יפה, שמחה ואוהבת בת 8. מיום לידתה הבחנו בבעיות, בחצי שנה הראשונה של חייה היא בכתה וצרחה ללא הפסקה, לא משנה מה עשינו, בדקנו אותה, רופאים, בתי חולים וכו', ולא מצאנו שום סיבה לצרחות שלה. מגיל 8 חודשים החל שיפור גדול מאד בהתנהגותה והיא נרגעה, ועד הגיל התקני של התפתחות השפה לא דאגנו יותר מדי. מאחר והשפה לא התפתחה כראוי (בקצב מוזר של התחלה תקינה ועצירה), התחלנו בתהליך ממושך ומתיש של אבחונים. באבחונים למיניהם התיחסו אלי ואל בעלי כהורים היסטריים והרגיעו אותנו, הכל בסדר, אולי בעית שפה, לא נורא. כשהיא היתה בת שלוש וחצי נולד אחיה, ילדינו השלישי (הגדול היה בן 6). אז התחילו התנהגויות מאד מוזרות שלה. הלכה בלילות הלוך וחזור ודיברה אל עצמה. החשד לספקטרום האוטיזם הלך והתחזק, אך עדיין לא היה ברור. המשכנו באיבחונים, והתחלנו לקבל תשובות של: מוזר מאד, קשה לאבחן, לא ממש יודעים. התחלנו בסידרת טיפולים פרטיים שבהחלט שיפרו את המצב. הדיבור השתפר לרמה רגילה, ההתנהגויות המוזרות התמעטו. בגיל 5, השבר הגדול. הילדה התחילה להזות, לראות ולשמוע ולהרגיש, מצד שני, התנתקה לגמרי, הפסיקה לדבר, לא תיקשרה, לא שלטה בצרכים, שכחה איך אוכלים. זוועה. איבחון רשמי במצב הזה היה: פסיכוזת ילדות = מחלת נפש. חשבנו שזה זמני, אבל זה לא. הילדה התאוששה בעזרת תרופות, טיפולים, אהבה, וקבלתה כמו שהיא, שונה ממה שהיתה, שונה משאר הילדים. יש לה תקופות קשות מאד, של התפרצויות זעם איומות, ויש לה תקופות טובות (כמו עכשיו, טפו, טפו, טפו) שבהם היא רוב הזמן רגועה ושמחה. מכיון שהסימפטומים דומים לספקטרום של אוטיזם, היא הולכת לבי"ס לאוטיסטים. לוקחת כבר 3 שנים תרופה פסיכיאטרית במינון מאד גדול, ולעיתים גם צריך להוסיף לה תרופת הרגעה. נמצאת באי שקט מאד גדול, הורסת כמעט כל מה שנופל לידיה, בורחת בכל הזדמנות, לעיתים קרובות מרביצה לי "סתם ככה", לפעמים בצחוק, לפעמים מעצבים, לפעמים גם מחטיפה לאחיה הקטן בלי שום סיבה. כמעט ולא מדברת, מתעסקת הרבה בענין התחושתי שמציק לה מאד (אמבטיות, מורחת את עצמה, נוגעת בדברים קרים וחמים ןכו'), מלאת אנרגיה. ילדה חולה? כן. מחלה שונה, מחלה נפשית. לא רואים את המחלה, גם לא בבדיקות המקיפות ביותר, ולכן מבלבל.
אני אם לילדה מקסימה, מתוקה, יפה, שמחה ואוהבת בת 8. מיום לידתה הבחנו בבעיות, בחצי שנה הראשונה של חייה היא בכתה וצרחה ללא הפסקה, לא משנה מה עשינו, בדקנו אותה, רופאים, בתי חולים וכו', ולא מצאנו שום סיבה לצרחות שלה. מגיל 8 חודשים החל שיפור גדול מאד בהתנהגותה והיא נרגעה, ועד הגיל התקני של התפתחות השפה לא דאגנו יותר מדי. מאחר והשפה לא התפתחה כראוי (בקצב מוזר של התחלה תקינה ועצירה), התחלנו בתהליך ממושך ומתיש של אבחונים. באבחונים למיניהם התיחסו אלי ואל בעלי כהורים היסטריים והרגיעו אותנו, הכל בסדר, אולי בעית שפה, לא נורא. כשהיא היתה בת שלוש וחצי נולד אחיה, ילדינו השלישי (הגדול היה בן 6). אז התחילו התנהגויות מאד מוזרות שלה. הלכה בלילות הלוך וחזור ודיברה אל עצמה. החשד לספקטרום האוטיזם הלך והתחזק, אך עדיין לא היה ברור. המשכנו באיבחונים, והתחלנו לקבל תשובות של: מוזר מאד, קשה לאבחן, לא ממש יודעים. התחלנו בסידרת טיפולים פרטיים שבהחלט שיפרו את המצב. הדיבור השתפר לרמה רגילה, ההתנהגויות המוזרות התמעטו. בגיל 5, השבר הגדול. הילדה התחילה להזות, לראות ולשמוע ולהרגיש, מצד שני, התנתקה לגמרי, הפסיקה לדבר, לא תיקשרה, לא שלטה בצרכים, שכחה איך אוכלים. זוועה. איבחון רשמי במצב הזה היה: פסיכוזת ילדות = מחלת נפש. חשבנו שזה זמני, אבל זה לא. הילדה התאוששה בעזרת תרופות, טיפולים, אהבה, וקבלתה כמו שהיא, שונה ממה שהיתה, שונה משאר הילדים. יש לה תקופות קשות מאד, של התפרצויות זעם איומות, ויש לה תקופות טובות (כמו עכשיו, טפו, טפו, טפו) שבהם היא רוב הזמן רגועה ושמחה. מכיון שהסימפטומים דומים לספקטרום של אוטיזם, היא הולכת לבי"ס לאוטיסטים. לוקחת כבר 3 שנים תרופה פסיכיאטרית במינון מאד גדול, ולעיתים גם צריך להוסיף לה תרופת הרגעה. נמצאת באי שקט מאד גדול, הורסת כמעט כל מה שנופל לידיה, בורחת בכל הזדמנות, לעיתים קרובות מרביצה לי "סתם ככה", לפעמים בצחוק, לפעמים מעצבים, לפעמים גם מחטיפה לאחיה הקטן בלי שום סיבה. כמעט ולא מדברת, מתעסקת הרבה בענין התחושתי שמציק לה מאד (אמבטיות, מורחת את עצמה, נוגעת בדברים קרים וחמים ןכו'), מלאת אנרגיה. ילדה חולה? כן. מחלה שונה, מחלה נפשית. לא רואים את המחלה, גם לא בבדיקות המקיפות ביותר, ולכן מבלבל.
