די קשה לי כל השירשור הזה.
לא בגלל הדיון על האכזבה. את התאוריות השונות על הנמכת ציפיות כדי להנמיך את האכזבות אני מכירה ואני חושבת שדרכי ההתמודדות של רוב האנשים הן וריאציה על הנושא הזה. אני מכל מקום לא מכירה דרך להנמיך ציפיות לאפס ואם אני מתאכזבת מדברים, זה חלק מהחיים. מה שקשה לי זה הדיון הצדדי שהתפתח על חברות ומהותה. אין לי ספק שיש מערכות יחסים בין אנשים שבנויות על צורך הדדי ואין לי ספק שכאשר נעשה למישהו רע במערכת יחסים מסוימת, הוא בהחלט צריך לצאת ממנה. אבל מכאן ועד הגדרת החברות כמערכת של אינטרסים הדדיים, רחוקה הדרך. אני חברה של מישהו/י בגלל שאני חשה כלפיו משהו, בגלל שכיף לי לדבר איתו, אני מצליחה להבין את מה שמניע אותו ונוח לי לדבר איתו. לפעמים חברות מתפתחת מתוך רצון לעזור למישהו, אבל לא כל מי שאני רוצה לעזור לו, אני גם חברה שלו. לפעמים חברות מתפתחת מתוך חוש הומור משותף, מתוך סמיכות גאוגרפית, מתוך הרבה דברים - אבל בסופו של דבר, כדי שהדבר הזה יהיה "חברות" ולא סתם איזו מערכת יחסים "פרווה", חייב להיות רגש. ובעקבות הרגש הזה, יש גם הרבה מאד דברים שאני מוכנה לקבל מחבר או מחברה, שלא הייתי מוכנה לקבל מסתם אחד. דברים שאני סולחת עליהם, דברים שאני מוכנה לקבל בהבנה למרות שהם לא טבעיים לי, ועוד כהנה וכהנה. עניין הדדיות האינטרסים וההתחשבנות הנלווית מאד לא מדבר אלי. עובדה שיש לי חברות שאני מדברת איתן לעתים רחוקות, בגלל נסיבות כל מיני, ואנחנו בכל זאת חברות - ואנשים שאני מדברת איתם יום יום, ויש לי איתם זהויות אינטרסים אלו ואחרים, והם לא חברים שלי. אני יודעת שאני לא ממש ברורה בעניין הזה, אבל למרות שאולי זה לא אופייני לי, רציתי להגיד שחברות זה לא דבר שאפשר לנתח, כמו שאהבה זה לא דבר שאפשר לנתח. ובהקשר אחר לגמרי, האהבה הטובה ביותר היא זו שבה בני הזוג הם גם חברים טובים. אין מתכון טוב מזה. שבת שלום!