נועם בן ה-19 בחר לא לחיות יותר - אתך אני שרה
שרה יקרה שלי, אמא ושושנה אמיצה עד מאד, אני מתקשה לכתוב. המלים שבדרך כלל זורמות, היום פשוט מסרבות לעלות ולהיות נכתבות.ואני מנסה שוב ושוב. והנה מה שהתרחש ובאחת שינה את חיינו. נכנסת הביתה ביום שלישי בערב אחרי יום עבודה כמורה, השעה הייתה נדמה לי 18:30, וראית את נועם במטבח, תלוי, ללא רוח חיים. נסית להנשים אותו, אך כבר היה מאוחר. גם מצאת מכתב בין 4 עמודים שהשאיר לך. מכתב מסביר, מתנצל. דקות ספורות אחרי השעה שמונה כבר הייתי אתך בביתך, במושב לבנים הסמוך לחוקוק, המשטרה היתה שם, וגם גופתו החמה של נועם, העטופה בשמיכה, הייתה מוטלת לפנינו בחדר. אינני יכולה אפילו לתאר במלים את הזוועה שנקרעה מעיניך, הייתה נוראה ומיוסרת, ומיד השלכת את כל האשמה על עצמך, עליך כאמא. חיבקתי אותך באהבה רבה ובכינו כשאני מאמצת אותך אל לבי. סיפרת לי שיום קודם לכן נועם אמר לך שאינו רוצה להמשיך ולחיות. ביקש ממך רשות ללכת, לעזוב. אך את סירבת. גם אמרת שהיה בטיפול ובשבועות האחרונים נדמה היה לך שהתרופות שהוא מקבל לא רק שאינן מסייעות, אלא דווקא מזיקות, אך הרופא המטפל טען שלא כך הוא. נועם ז"ל מאד התנצל במכתב שהשאיר לך. התנצל על כך שבחר שלא לעשות כרצונך, והיה שלם עם החלטתו שלא להמשיך לחיות. למחרת היינו אתך כמה שושנים בלוויה, ולראות את המחזה הנורא הזה של אמא חד הורית הקוברת את בנה - אני מתקשה לתאר, ולצפות באח המבוגר מעט, בשנות העשרים, חניך בקורס קצינים, נושא את גופת אחיו הצעיר, גם זה היה מראה שיהיה חרוט עמי שנים רבות, וכל הצעירים שהלכו אחרי הארון וההלם מכה בפניהם... לא במקרה בקשו חז"ל שמשנכנס אדר נרבה בשמחה - הם כנראה ידעו עד כמה טעון החודש הזה, עד כמה נזדקק לכוחות ותעצומות נפש. ומיד עולה במחזה מעשה הרצח במרכז הרב, ומראות נוספים שאין צורך לחזור ולהעלותם, ואם לא היינו במשך כל השנה אוגרים בתוכנו את אוצרות השמחה המרפאות ומחזקות, מי יודע אם היינו יכולים לעמוד בכל הקשיים שנופלים עלינו ומנסים, אך לא עולה בידם - להפילנו. שרה יקרה ואהובה, מה אומר? איתך אני באבלך שהוא אכן קשה מנשוא, ילד צעיר שעוד לא טעם את טעם החיים מרגיש כל כך רע שאיננו רוצה להמשיך בחיים. איתך אני בכאבך ובסבל הנורא שאת מתייסרת ומייסרת את עצמך. אך המלים שחזר עליהם בנך היקר נועם: שהוא אוהב אותך מאד, אוהב אותך, מוכיחים שאת האהבה האמיתית הזאת, הכנה, הוא הרגיש כלפיך, ולא תמיד יכולים אנו למנוע אסונות, לא תמיד יש בידינו את הכלים לכך, עוד לא גלינו את כל המפתחות לכל הדלתות הנעולות הנסתרות מאתנו. אני יודעת שאת כאם עשית את כל אשר יכולת, לבד לבד גידלת ופרנסת בעמל רב את ילדיך, לבד לבד התמודדת עם הקשיים שהיית משתפת אותי בהם מפעם לפעם, והיית מוצאת מענה לשאלות רבות ומטרידות גם במפגשים וגם בשיחות וגם בעבודה הרוחנית העמוקה שעשית בתוכך ומשם שאבת את מיטב הכוחות. ואנחנו עדין כולנו בתהליך של למידה, ולא לכל בעיה אנחנו יכולים עוד היום למצוא פתרון. אני מאמינה שבמשך הזמן נלמד, נדע ונוכל גם לסייע יותר. אך את עשית את אשר יכולת, ועל כך שלוחה לך התודה. ואני יכולה עכשיו לראות בעיני רוחי את הקב"ה נוטל בזרועותיו את נועם היקר והאהוב, מחבק אותו אל ליבו ומנשק אותו באהבה ואומר לו: צר לי בני היקר נועם על כל הסבל שעברת בחיים האלה. בוא ילדי היקר ואפצה אותך על כל התלאה, על כל הצער, אני אוהב אותך ילדי הטוב, ומודה לך על כך שהסכמת לבוא לארצי ועל רצונך הכנה לחיות כאן עלי אדמות, אני רק מקווה שבניי ובנותיי שכבר נמצאים על האדמה הזאת יהפכו אותה למקום שכל הנועמים והליאורים, והדליות והאורות ירצו ויבחרו בחיים, ויגידו: כן והידד לחיים, כי זו המתנה הנפלאה ביותר שיכולתי אני, בוראכם ויוצרכם, להעניק לכם בני האדם! ויום יבוא וגם תשכילו להבין ולדעת מדוע. ואז אתה האל פונה אלינו ואומר: אנא סייעו גם לאלה שאינם רואים, אנא עזרו לאלה שאינם מצליחים עדין לחוות את החיים כמתנה, עזרו להם בכאבם, חבקו אותם, הראו להם שאינם לבד, שהמעמסה אינה נופלת על כתפיהם בלבד, סייעו להם לגלות אותי כדי שגם אני אוכל לעזור ולסייע. אוהב אתכם ילדיי היקרים והאהובים. יהוה.
שרה יקרה שלי, אמא ושושנה אמיצה עד מאד, אני מתקשה לכתוב. המלים שבדרך כלל זורמות, היום פשוט מסרבות לעלות ולהיות נכתבות.ואני מנסה שוב ושוב. והנה מה שהתרחש ובאחת שינה את חיינו. נכנסת הביתה ביום שלישי בערב אחרי יום עבודה כמורה, השעה הייתה נדמה לי 18:30, וראית את נועם במטבח, תלוי, ללא רוח חיים. נסית להנשים אותו, אך כבר היה מאוחר. גם מצאת מכתב בין 4 עמודים שהשאיר לך. מכתב מסביר, מתנצל. דקות ספורות אחרי השעה שמונה כבר הייתי אתך בביתך, במושב לבנים הסמוך לחוקוק, המשטרה היתה שם, וגם גופתו החמה של נועם, העטופה בשמיכה, הייתה מוטלת לפנינו בחדר. אינני יכולה אפילו לתאר במלים את הזוועה שנקרעה מעיניך, הייתה נוראה ומיוסרת, ומיד השלכת את כל האשמה על עצמך, עליך כאמא. חיבקתי אותך באהבה רבה ובכינו כשאני מאמצת אותך אל לבי. סיפרת לי שיום קודם לכן נועם אמר לך שאינו רוצה להמשיך ולחיות. ביקש ממך רשות ללכת, לעזוב. אך את סירבת. גם אמרת שהיה בטיפול ובשבועות האחרונים נדמה היה לך שהתרופות שהוא מקבל לא רק שאינן מסייעות, אלא דווקא מזיקות, אך הרופא המטפל טען שלא כך הוא. נועם ז"ל מאד התנצל במכתב שהשאיר לך. התנצל על כך שבחר שלא לעשות כרצונך, והיה שלם עם החלטתו שלא להמשיך לחיות. למחרת היינו אתך כמה שושנים בלוויה, ולראות את המחזה הנורא הזה של אמא חד הורית הקוברת את בנה - אני מתקשה לתאר, ולצפות באח המבוגר מעט, בשנות העשרים, חניך בקורס קצינים, נושא את גופת אחיו הצעיר, גם זה היה מראה שיהיה חרוט עמי שנים רבות, וכל הצעירים שהלכו אחרי הארון וההלם מכה בפניהם... לא במקרה בקשו חז"ל שמשנכנס אדר נרבה בשמחה - הם כנראה ידעו עד כמה טעון החודש הזה, עד כמה נזדקק לכוחות ותעצומות נפש. ומיד עולה במחזה מעשה הרצח במרכז הרב, ומראות נוספים שאין צורך לחזור ולהעלותם, ואם לא היינו במשך כל השנה אוגרים בתוכנו את אוצרות השמחה המרפאות ומחזקות, מי יודע אם היינו יכולים לעמוד בכל הקשיים שנופלים עלינו ומנסים, אך לא עולה בידם - להפילנו. שרה יקרה ואהובה, מה אומר? איתך אני באבלך שהוא אכן קשה מנשוא, ילד צעיר שעוד לא טעם את טעם החיים מרגיש כל כך רע שאיננו רוצה להמשיך בחיים. איתך אני בכאבך ובסבל הנורא שאת מתייסרת ומייסרת את עצמך. אך המלים שחזר עליהם בנך היקר נועם: שהוא אוהב אותך מאד, אוהב אותך, מוכיחים שאת האהבה האמיתית הזאת, הכנה, הוא הרגיש כלפיך, ולא תמיד יכולים אנו למנוע אסונות, לא תמיד יש בידינו את הכלים לכך, עוד לא גלינו את כל המפתחות לכל הדלתות הנעולות הנסתרות מאתנו. אני יודעת שאת כאם עשית את כל אשר יכולת, לבד לבד גידלת ופרנסת בעמל רב את ילדיך, לבד לבד התמודדת עם הקשיים שהיית משתפת אותי בהם מפעם לפעם, והיית מוצאת מענה לשאלות רבות ומטרידות גם במפגשים וגם בשיחות וגם בעבודה הרוחנית העמוקה שעשית בתוכך ומשם שאבת את מיטב הכוחות. ואנחנו עדין כולנו בתהליך של למידה, ולא לכל בעיה אנחנו יכולים עוד היום למצוא פתרון. אני מאמינה שבמשך הזמן נלמד, נדע ונוכל גם לסייע יותר. אך את עשית את אשר יכולת, ועל כך שלוחה לך התודה. ואני יכולה עכשיו לראות בעיני רוחי את הקב"ה נוטל בזרועותיו את נועם היקר והאהוב, מחבק אותו אל ליבו ומנשק אותו באהבה ואומר לו: צר לי בני היקר נועם על כל הסבל שעברת בחיים האלה. בוא ילדי היקר ואפצה אותך על כל התלאה, על כל הצער, אני אוהב אותך ילדי הטוב, ומודה לך על כך שהסכמת לבוא לארצי ועל רצונך הכנה לחיות כאן עלי אדמות, אני רק מקווה שבניי ובנותיי שכבר נמצאים על האדמה הזאת יהפכו אותה למקום שכל הנועמים והליאורים, והדליות והאורות ירצו ויבחרו בחיים, ויגידו: כן והידד לחיים, כי זו המתנה הנפלאה ביותר שיכולתי אני, בוראכם ויוצרכם, להעניק לכם בני האדם! ויום יבוא וגם תשכילו להבין ולדעת מדוע. ואז אתה האל פונה אלינו ואומר: אנא סייעו גם לאלה שאינם רואים, אנא עזרו לאלה שאינם מצליחים עדין לחוות את החיים כמתנה, עזרו להם בכאבם, חבקו אותם, הראו להם שאינם לבד, שהמעמסה אינה נופלת על כתפיהם בלבד, סייעו להם לגלות אותי כדי שגם אני אוכל לעזור ולסייע. אוהב אתכם ילדיי היקרים והאהובים. יהוה.