..וכאילו הכל בסדר
...ועל פניו הכל נראה בסדר:הטייס האוטומטי שלי מצטיין. הוא מתעורר בבוקר ומכין כריכים לילדים והוא נוסע לעבודה ומבצע אותה בדרך כלל היטב, ועורך קניות ומשלם חובות ומבשל ומשוחח עם אנשים וצוחק..טייס מיומן מאד. ורק אני יודעת, כיצד הוא נוטש אותי ברגע בו כולם הולכים והדלת נסגרת:בהיה של שעות במסך המחשב, חוסר יכולת לדבר, לכתוב, לצייר, בריחה מוחלטת אל דברים ש``צריך`` לעשותם (לאמהות ישנו מבחר גדול של כאלה) או הימלטות אל שינה כבדה, חסרת מנוח. אני מציגה כבר שנים פאסאדה של עוצמה ושל תבונה..``חזקה`` הם קוראים לי,ואינם יודעים כמה חלש ועלוב הוא השפן שגר בתוכי. אני עייפה מן ההתמודדות הכרוכה בגידולם-לבד- של ארבעה ילדים, אני מותשת מן ההכרח הזה-``להסתדר לבד``, אני מחבקת ומלטפת-ואין מי שיחבק אותי. ההרגשה היא כאילו השכלתי כל השנים למלא את המצבר, ועכשיו אין לי מהיכן לשאוב עוד כוח. לו במכונית דובר, הייתי נאלצת לקנות מצבר חדש לגמרי. אין לי מושג היכן מוצאים כזה- לבני אדם. בלילות אני חולמת סיוטים, מתעוררת מבועתת... וכל כך הרבה שנים הייתי ``חזקה``, עד שגם כשאני אומרת שקשה לי, שאני סחוטה, איכשהוא זה כנראה נשמע כמו משבר רגעי וחולף ובעיקר- כזה שלא יתכן, לא לי. ``הלו``, אני רוצה לצרוח, ``אל תטעו בי כל כך. אף אחד מכם לא רואה מה באמת קורה לי?``.