היי לכולן,
הייתי פעילה (בעיקר פאסיבית, אבל מעט אקטיבית גם) בפורום הזה לפני כשנתיים וחצי.
אחרי שנה וחצי של ניסיונות וטיפולים נכנסתי להיריון ב IVF (לא נשארו עוד עוברים) והיום הוא בן שנה וארבעה חודשים (טפו, טפו, טפו).
בינואר נקלטתי להריון ספונטני, ראיתי דופק והכל. אבל העובר הפסיק להתפתח בערך בשבוע 9 (במקרה או שלא במקרה יומיים אחרי שקיבלתי את החיסון השני, את הראשון קיבלתי לפני שידעתי שאני בהריון בכלל והמליצו לי לסיים את החיסון למרות ההריון).
בשבוע 12 עברתי גרידה, עליה אני בוכה עדיין בכל פעם שאני מקבלת מחזור מחדש.
עברו בערך שלושה חודשים מאז הגרידה ואני לא רואה סיבה להמשיך ולחכות למשהו שאני בעצמי לא מאמינה שיקרה (אם כי גם לא האמנתי בפעם הקודמת שאני אצליח להיכנס להיריון ספונטנית) ולכן אני מניחה שאני חוזרת לטיפולים.
בפעם הקודמת הבעיה הייתה, ככל הנראה, רזרבה שחלתית נמוכה. מה שרק מעודד אותי להזדרז עוד יותר, מן הסתם.
בפעם הקודמת ממש "רצתי" על כל התהליך. לא עצרתי לרגע. תפקדתי כמו רובוט עם משימה. במחשבה לאחור תמיד אמרתי שזה היה לא נורא, עוד מטלה מיני רבות תוך קריירה תובענית ותואר נוסף.
אבל היום, כשאני רגע לפני שידור חוזר, פתאום אני מרגישה שזה יותר ממה שאני מסוגלת להכיל.
פתאום אני משחזרת הכל בראש ולא יודעת איך להתמודד עם הפחד שמציף אותי מעצם המחשבה לעבור שוב את הכל מהתחלה.
את הפחד שאני רגע לפני לופ בלתי נגמר של טיפולים.
מה עושים? איך מתחילים מכאן?
הייתי פעילה (בעיקר פאסיבית, אבל מעט אקטיבית גם) בפורום הזה לפני כשנתיים וחצי.
אחרי שנה וחצי של ניסיונות וטיפולים נכנסתי להיריון ב IVF (לא נשארו עוד עוברים) והיום הוא בן שנה וארבעה חודשים (טפו, טפו, טפו).
בינואר נקלטתי להריון ספונטני, ראיתי דופק והכל. אבל העובר הפסיק להתפתח בערך בשבוע 9 (במקרה או שלא במקרה יומיים אחרי שקיבלתי את החיסון השני, את הראשון קיבלתי לפני שידעתי שאני בהריון בכלל והמליצו לי לסיים את החיסון למרות ההריון).
בשבוע 12 עברתי גרידה, עליה אני בוכה עדיין בכל פעם שאני מקבלת מחזור מחדש.
עברו בערך שלושה חודשים מאז הגרידה ואני לא רואה סיבה להמשיך ולחכות למשהו שאני בעצמי לא מאמינה שיקרה (אם כי גם לא האמנתי בפעם הקודמת שאני אצליח להיכנס להיריון ספונטנית) ולכן אני מניחה שאני חוזרת לטיפולים.
בפעם הקודמת הבעיה הייתה, ככל הנראה, רזרבה שחלתית נמוכה. מה שרק מעודד אותי להזדרז עוד יותר, מן הסתם.
בפעם הקודמת ממש "רצתי" על כל התהליך. לא עצרתי לרגע. תפקדתי כמו רובוט עם משימה. במחשבה לאחור תמיד אמרתי שזה היה לא נורא, עוד מטלה מיני רבות תוך קריירה תובענית ותואר נוסף.
אבל היום, כשאני רגע לפני שידור חוזר, פתאום אני מרגישה שזה יותר ממה שאני מסוגלת להכיל.
פתאום אני משחזרת הכל בראש ולא יודעת איך להתמודד עם הפחד שמציף אותי מעצם המחשבה לעבור שוב את הכל מהתחלה.
את הפחד שאני רגע לפני לופ בלתי נגמר של טיפולים.
מה עושים? איך מתחילים מכאן?
נערך לאחרונה ב:
